כולנו גדלנו עליהם, רבים מצעצועי הילדות שלנו עדיין נמצאים סביבנו בצורה כזו או אחרת ומשרתים את דור ההמשך. יש משהו טהור בהם, מלאים בתמימות ואופטימיות, מעוררים בכולנו תחושות נוסטלגיה וגעגוע. לצד כל ההנאה, לעצב צעצועים זה עניין רציני למדי; צריך לדאוג לרעיון טוב שיבטיח את מקומו על מדפי חנויות הצעצועים העמוסים, לכבוש את לב הילדים, אך גם לרצות את ההורים, לקחת בחשבון חומרים ומשקלים שיהיו בטיחותיים כמובן ולא להזניח את חוויית המשחק שתהיה מעשירה ומבדרת.
כל צעצוע מתחיל ברעיון ומאחורי כל רעיון יש ממציא. "בתוך החברה יש את כל מה שצריך בשביל לפתח רעיון; מעצבים, מהנדסים, אנשי חומרים, מאיירים, אבל הרעיונות מגיעים מממציאים חיצוניים" מספרת לנו טל שרייבר. עוסקת בתחום מעל שלושים שנה, במהלך הקריירה המציאה צעצועים רבים ולפני תשע שנים כתבה את התוכנית במרכז להמצאת צעצועים במסגרת המחלקה ללימודי חוץ בשנקר, אותו היא מנהלת כיום, תוכנית בינלאומית עם ארבע אוניברסיטאות ברחבי העולם. בכובע אחר, היא מייצגת של חברת הצעצועים הגדולה 'ספין מסטר', לוקחת חלק במחלקת החדשנות שלה ואחראית על קהילת הממציאים הישראלים.
מה זה אומר להיות ממציא צעצועים? איך נראה יום בחייו?
"המילה צעצועים היא מאוד גדולה, בתוכה יש הרבה קטגוריות; משחקי קופסה, צעצועים לחצר, לבריכה, אספנות, בובות. יש אנשים שמתמחים בתחומים שונים, אבל להיות ממציא זה בסופו של דבר לייצר חוויות חדשות לילדים. הילדים זה רק תירוץ, אנחנו ממציאים לעצמנו. אנחנו קצת כמו קוסמים, להמציא צעצועים זה לא משהו ברומו של עולם, אנחנו עושים כיף".
ממציאי צעצועים, מעבר להיותם אנשים יוצרים ויצירתיים, בסוף מטרתם למכור את הרעיון. "יש לנו פגישה עם חברה וברגע אחד צריך לשכנע את הנציג שלה שיש ברעיון שלנו היתכנות כלכלית ושיש לו מקום על המדף. מדפי הצעצועים תמיד מלאים, בשביל שהרעיון שלנו ישב שם צריך להבין למה הוא יותר טוב. התהליך מתחיל בסיעור מוחות, אתה לא צריך להיות מעצב כדי להמציא צעצועים, כל מי שמגיע אלינו לתוכנית בא מרקע אחר; מהנדס מרפאל, גננת בבית הספר הדמוקרטי או שף. המפגש של עולמות שונים והעבודה בצוותים זה הכיף הכי גדול. כל אחד רואה את העולם בצורה אחרת, אבל כולנו מומחים לצעצועים, גדלנו על זה. בשביל להיות ממציא אנחנו קצת צריכים לחזק את הילדים שבנו. כמו כן, נורא חשוב להכיר את הילדים של היום, דברים משתנים וחשוב להיות מחובר למה שקורה היום".
איך באמת מגשרים על הפער של מבוגרים שממציאים עבור ילדים?
"קודם כל לעשות בדיקות כל הזמן כי מסתבר שאין חדש תחת השמש וכל פעם שאתה חושב שהמצאת את הגלגל אתה מגלה שהמציאו אותו הרבה שנים קודם. צריך לחפש את הדבר המיוחד ולחזק את החידוש שלו. אנחנו צריכים לעשות בדיקות לראות מה יש ואילו טרנדים קיימים, כי כמו בכל דבר- יש אופנות. למשל, היום ילדות בתחומים מסוימים מחקות נשים יותר מבוגרות. אם פעם תכשיט משחק יכל להיות מפלסטיק פשוט להשחלה, היום ילדות רוצות שיראה כמו הדבר האמיתי. משחקי יצירה למשל, ילד מקבל קופסה עם חומרים וצריך לעשות הכל לבד, אין דבר יותר מדהים מזה. החכמה היא להנגיש לילד שתהיה לו חוויית יצירה אמיתית עם המוגבלויות שלו, הקשיים המוטוריים, יכולת הסבלנות שלו, גודל כף היד וכו'. צריך לחפש מכניקות שמתאימות להם כדי שיחוו חוויה שלמה וטובה, גם התהליך יהיה מהנה וגם התוצאה תהיה מדהימה. בתור ילדה תמיד היו לי תסכולים עם זה, הייתי יצירתית, היה לי ויז'ן בראש, אבל מה שדמיינתי ומה שיצא לי לא תאם. זה מה שהוביל אותי. חשוב כל הזמן להיות מחובר לילדים, ולא לילדים שלך כי קרוב לוודאי שאנשים מהסביבה התומכת יפרגנו".
בעולם הצעצועים שני קהלים, הילדים משתמשי הקצה וההורים אלה שירכשו אותם. איך מאזנים ביניהם? איך משלבים בין הרצונות של הילדים והערכים שההורים מחפשים להקנות להם דרך המשחק?
"זו סוגיה גדולה, אבל בכל משחק או צעצוע יש ערך חינוכי; משחקי קופסה יוצרים אינטראקציה ומשחקי בובות מפתחים את הדמיון. בכל דבר יש ערך התפתחותי, הכל מידתי. הקורונה הביאה ליותר מודעות מצד ההורים במה הילדים משחקים. הילדים היו איתם הרבה בבית ולהורים היה יותר זמן לשחק איתם, אז הם נעשו יותר מודעים לאיכויות של המשחקים שהילדים משחקים בהם".
צעצועים משקפים את התרבות ורוח התקופה, פלטפורמה להעלאת מודעות לנושאים מסוימים והקניית ערכים לדור העתיד. אחת הדוגמאות היא המותג 'ברבי', שהחל כבובה עם מידות גוף שנויות במחלוקת שמעוותות את המציאות ובשנים האחרונות מנסה להציג מגוון ורק לאחרונה השיקה ברבי טרנסג'נדרית ראשונה. ייתכן והמוטיבציה של המהלכים האלה מונעת משיקולים שיווקיים, אך התוצאה היא חיובית, ניסיון נרמול של מה שנחשב לשונה וקבלת האחר. "משנת 1959 ועד היום זה המותג הכי חזק בעולם. מדברים עליה כאל ישות, אבל מאחוריה יש את חברת מטאל. ברבי הוציאו למשל בובת קן על כיסא גלגלי, קן עם מכשיר שמיעה ואחד עם פרוטזות. כיסא הגלגלים מגיע עם שלט רחוק עם ביצועים נהדרים ומהנים. כמוה, חברות אחרות מתחילות לבטל את המושלמות ואת המגדריות. אפילו ברשתות השיווק מטשטשים את העניין ואין הפרדה בין משחקים המיועדים לבנים וכאלה לבנות. אצל 'מיסטר פוטטו הד' הצעצוע המוכר משנות החמישים לדוגמה, הורידו את ה'מיסטר' מהשם, זו גם אמירה".
על אילו שינויים את יכולה להצביע לאורך השנים בתחום?
"המשחק הוא אותו משחק, ילדים הם אותם ילדים, אבל יש היום טכנולוגיות וחומרים חדשים שמאפשרים להעצים את החוויות דרכם. כל עולם ה'טיק טוק' והרשתות החברתיות למשל, מה שלא מצולם לא קיים. ילדה שמשחקת במשחק יצירה למשל הדבר הכי חשוב זה לצלם, לתעד ולהראות לחברים. היום התהליכים הרבה יותר מהירים. באו אלינו שתי ילדות ללמד אותנו אודות ה'טיקטוק' ועשינו סרטונים של שלושים שניות. הפידבק העיקרי שלהן היה שזה איטי מדיי. אנחנו צריכים להיכנס לקצב שלהם, לקצב של היום ולאופנות העדכניות. ילדים יודעים כל כך הרבה היום, הם אפילו מלמדים ילדים אחרים. בתחום היצירה למשל ה-‘Rainbow Bloom’, הגומיות הצבעוניות שאפשר לארוג איתן צמידים, ילדים התחילו לעשות סרטונים ב'יוטיוב', מחזיקים בלוגים שמדריכים וממליצים לגביהן. מדהים איך הדברים האלה מתפתחים".
כתבות קשורות:
יש צעצועים מסוימים כמו ה'ספינר', ה'פופ-אפ', שפשוט סוחפים את הילדים מרחבי העולם והופכים ללהיט ענק. מה הסוד, איך ממציאים את הלהיט הבא?
"כולם חכמים בדיעבד, לפעמים הדבר הכי לא צפוי הופך ללהיט אצל הילדים. אותו משחק הגומיות המצליח למשל, הומצא על ידי אבא קוריאני שהלך לכל חברות הצעצועים וכולם סירבו לו, אמרו שזה לא מתאים, שזה מיושן. בסופו של דבר הוא ייצר את זה עם חברה אמריקאית קטנה ולילדים היה כיף והפך ללהיט, שאפילו זכה ב'אוסקר' של הצעצועים בקטגוריית 'צעצוע השנה בתחום היצירה'. כל האנשים הכי מומחים בחברות הגדולות אמרו לו שאין סיכוי ועובדה שבסופו של דבר זה הצליח.
בחברת 'ספין מסטר' לדוגמה, משחק ה'בקוגן', זה בעצם הגולות של שנות ה- 2000. המציא אותו צעיר שפנה לנציג החברה, בא עם תרשים, אפילו לא דגם והראה לו כדור שנפתח והופך לדמות. הנציג, ילד בשנות השמונים, שיחק בילדותו ב'רובוטריקים' ובגולות וישר התחבר לו משהו בראש ועורר לו את הדמיון. זה הצליח והיה להיט מטורף. אם היה מגיע אליי הייתי ממשיכה הלאה, הרבה פעמים זה תלוי במי שעומד מולך ובדמיון שלו. ב'בקוגן' למשל יש גם את עניין האספנות, יש בילדים צורך לאסוף, זה מעצים וזה חלק מההתפתחות שלהם. חוץ מזה, המשחק הוא משהו שאפשר לקחת לבית ספר, לשחק בהפסקה ובכל מקום, בקיר או בחול, משחקים קצת אחרת. אין נוסחה ולא מתכון, לפעמים דברים שאתה לא מצפה מצליחים בענק. בסופו של דבר זו צריכה להיות חוויה כיפית ולא חד פעמית, שהילד ירצה לשוב ולשחק עוד ועוד".
איזה צעצוע את מצטערת שלא המצאת אותו בעצמך?
"הרבה, זה כל כך מתסכל. בדרך כלל הייתי בסביבה ופתאום בא מישהו אחר ואת רואה את התוצאה שמדייקת את זה ואתה אומר 'בקלות זה יכל להיות שלי'. זה קורה הרבה בתחום הזה, זה חלק מהעשייה. אם אתה מקצועי, אז אתה באמת יודע מהם הטרנדים העדכניים וכולם עובדים על דברים דומים, אבל יש אחד שמצליח לפצח ולהגיע לזה".
איך התעשייה המקומית?
"התעשייה הישראלית לצערי היא מאוד קטנה; יש לנו כמה חברות של צעצועי תינוקות, משחקי קופסה ויצירה. בצד ההמצאה, הממציאים הישראלים מאוד יצירתיים ובעלי חשיבה מקורית. לפעמים קצת מתוחכמים מדי ולא מבינים מהי פשטות, אז המון פעמים הדברים מורכבים וצריך לעשות תהליך של קילוף. בסוף, צריך שהרעיון יגיע לכל הילדים בעולם, שיהיה פשוט, שהורים יקנו, יראו משהו על המדף ויבינו מהו. אנחנו מעולים בחשיבה יצירתית, אנחנו כנראה רגישים ויש יותר מודעות לילדים בתרבות שלנו. לכל אחד יש אזור שהוא יותר טוב בו, אנחנו למשל אנשים שגדלים בחוץ, אנחנו טובים בתחום צעצועי חוץ כי זה הטבע שלנו, המזג אוויר שאנחנו חיים בו והיסטורית, יש גם הרבה ממציאים ישראלים של משחקי קופסה".
מה הצעצוע הישראלי הכי מצליח בעינייך?
"יש את ה'רמיקוב' שהומצא ב- 1932 ברומניה על ידי אפרים הרצנו, אבא של מריאנה ומיכה הבעלים של רשת 'קודקוד'. גם המשחק 'נחש מי' של חברת 'הסברו', אחת החברות הגדולות בעולם, מצליח מעל 40 שנה. הממציאים שלו הם תיאו ואורה קוסטר, שנפטרה בדיוק לפני שנה; היא זאת שפרצה את הדרך לכל הממציאים. הילדים עוד עובדים בתחום וה-'פופיט' למשל, זה במקור משחק של אורה מ- 1973 ובמקרה הפך ללהיט מצליח".
2 צפייה בגלריה
משחק של בוגרי התוכנית (אינה שימלמיץ, רועי כפיר, מור כהן ומיכל ברגמן)
(באדיבות התוכנית להמצאת צעצועים בשנקר)
כרכזת התוכנית, איך מלמדים להמציא?
"אנחנו מלמדים בצורה מקצועית איך לפתח רעיון, להמחיש ולמקד אותו, להכיר את השוק, לבנות מודל בצורה נכונה ולהציג אותו. בתוכנית, כל דבר נמדד אל מול התעשייה, לא מחפשים לתת משובים על יצירתיות, אנשים שבאים לתוכנית רוצים להתמקצע בזה. אנחנו נותנים את כל הכלים לעשות את זה, לראות את העולם קצת אחרת כי המצאת צעצועים זה לא המצאת גלגל, אלא לפתוח את העיניים, לקחת דברים שנמצאים סביבנו, לפתח רגישות ולהפוך אותם למשחק. זה המקצוע הכי כיף בעולם, זה כיף רציני ומכניס הרבה שמחה לחיים של כל מי שעוסק בזה".
