לרגל חגיגות השנה למגיפה נתבקשתי לכתוב למוסף של עיתון מסוים על בדידות בעיניו של רופא המשפחה. על מה אכתוב? מתבקש לכתוב על הקשישים המבודדים בביתם, מנותקים מהעולם, מתגעגעים לילדיהם ולנכדיהם. דועכים אט אט למחלותיהם הכרוניות בהתלבטויות האם לצאת ולהסתובב או להתגונן מפני המחלה. הרבה פחד מעורב בבדידות הזו. או אולי לכתוב על ילדים. ילדינו הלומדים מול מסכי המחשב וכמהים לאיזו אינטראקציה חברתית פיזית, מוחשית. רוצים להריח את הזיעה של חבר לכדורגל, את כריך הסלמי של השכן לשולחן או את ניחוח הקלמנטינות הראשונות שמגיעות לכיתה.
אולי עוד אגיע לקבוצות אלה, אבל עליהן יכול לכתוב כל אחד. ארצה לכתוב על דבר אחר. על בדידותו של רופא המשפחה. רופא ללא מטופלים, גנרל ללא חיילים, מנצח על תזמורת ללא נגנים ועוד קלישאות על צוותים חסרים. כדרכן של קלישאות הן מדויקות ואומרת הרבה על המרפאות הנטושות וחדרי ההמתנה הריקים.
אך אל לנו להתבלבל. מאחורי החזות הנטושה מתקיימת רפואה פעילה ביותר. רפואה סוערת. קורונה ברקע, עם הנחיות משתנות וחוזרי משרד הבריאות אחריהם קשה לעקוב, קווי טלפון עמוסים, רשתות אינטרנט על סף קריסה וגרונות צרודים בסוף יום. מטופלים רבים על מסך מחשב, כשהכיסא שמולך נשאר ריק. תשאול רפואי, התלבטויות, הפניות, מרשמים, הכל אותו דבר, רק בלי מטופלים בחדר.
מטפל ומטופל. עד היום הם היו יחידה ברורה ומוכרת. מטפל אחד ומטופל אחד. שיחה, בדיקה והחלטה. פתאום נשמט, או השתנה, חלק משמעותי מהזוגיות הזו. המטופל נעדר. הוא חושש, משפחתו חוששת, הרופא חושש. יש פחד גדול. פחד מהלא נודע. מדובר במחלה חדשה בעולם. כל יום המידע גדל וההנחיות משתנות. הנחיות רפואיות עם ניחוח פוליטי עז.
מרפאת רְפָאִים וטיפול מרחוק
רוב חולי הקורונה, אם ניתן לקרוא להם חולים, מטופלים מרחוק. מבלי שרופא נוגע בהם. סיגלנו לעצמנו יכולת של בדיקה על סמך האזנה לטלפון, תמונות ווטסאפ או שיחה בזום. לפני כמה חודשים זה נשמע מזעזע, ועם הזמן התרגלנו. חולים נוספים, שאינם חולי קורונה, לא פעם חוששים להגיע למרפאה ולהידבק, ומעדיפים את הרפואה מרחוק. זה נכון בעיקר לצעירים שמשלבים את הביקור הווירטואלי במרפאה בזמן הנסיעה לעבודה או הבישולים בבית. הקשישים נקרעים בין הרצון לצאת מהבית לבין החשש להגיע ולהיחשף לחולים אחרים בחדר ההמתנה.
כך יוצא שרופא משפחה, שהיה רגיל להגיע למרפאה ולבדוק כשלושים מטופלים בבוקר אחד, לגעת בשלושים אנשים, לראות את שפת הגוף שלהם, להאזין להם לריאות ולמשש להם איברים כואבים, מקיים עשרות שיחות טלפון ובודק רק קמצוץ. מעטים מגיעים או מוזמנים להיבדק. אתה מגיע בבוקר למרפאת רְפָאִים, מטפל בהמון אנשים מרחוק ויוצא מאותה מרפאה נטושה כשראית עשירית מהאנשים שאתה מורגל לראות. זו בדידות.
זו בדידות שניונית. בדידות כפויה. על רופא המשפחה נגזרה בדידות על ידי המבודדים. החולים שלא יוצאים מהבית בשל הנחיות משרד הבריאות או בשל החלטה עצמית, וכופים על הרופא בדידות. לא מטעמי בריאות או רפואה אלה מטעמים חברתיים, לגמרי מובנים. בשלב מסוים קשה להבין מי מוביל את אותה בדידות חברתית. החולים המודאגים או הרופא המודאג. רופא, שהדבר האחרון שהוא רוצה זה לבצע חקירה אפידמיולוגית בחדר ההמתנה וברשימות המוזמנים שלו.
זו בדידות ללא סוף נראה באופק. היא לא נגמרת אחרי 14 יום ואי אפשר לסיים אותה על סמך בדיקה שלילית או בדיקת נוגדנים. היא ארוכה ונחושה להישאר, כך נראה
בדידות הרופא, אותה בדידות חברתית, קלה יותר או קשה יותר מבידוד בשל משטח קורונה חיובי? מצד אחד היא קלה יותר. יש לו עבודה. עבודה משמעותית. הוא לא סגור בחדר והוא יכול להסתובב בחופשיות. בנוסף מוחאים לו כפיים במרפסות, ומקשיבים לו יותר בשיחות חברתיות. "אתה רופא, אתה בטח יודע איך מטפלים בעיר אדומה..." מצד שני זו בדידות ללא סוף נראה באופק. היא לא נגמרת אחרי 14 יום ואי אפשר לסיים אותה על סמך בדיקה שלילית או בדיקת נוגדנים. היא ארוכה ונחושה להישאר, כך נראה.
השורש ב.ד.ד מאוד נוכח בשיח שלנו בשנה האחרונה. "אבקש שתכנס לבידוד עד שתתקבל תשובת המשטח". "אני נכנס לבידוד כי נחשפתי לחולה מאומת". "זו פעם רביעית שאני נכנסת לבידוד בגלל הגן של הבת שלי". לעומת הב.ד.ד, השורש פ.ח.ד לא נוכח בשיח, אבל מאוד נוכח בתודעה. לא מדברים עליו אבל הוא מניע את העולם כיום. הוא אחד הגורמים לבדידות, הוא מקרקע מטוסים ומשתק את הכלכלה. מישהו או משהו מניע ומזין אותו, את הפחד. מעניין יהיה לכתוב על פחד. אולי בחגיגות השנתיים לקורונה. יש לי כבר כותרת לטור על פחד: הווירוסים נוהרים, בקרוב יהיו אלפי מונשמים.
