יובל שרף (35) היא שחקנית, יזמית ופרזנטורית של קניוני עופר. נשואה לזמר וליוצר שלומי שבן ואמא לנורי (5) ולוקא (2). איך היא מסכמת את 2020, שבה פרצה כיזמית מבטיחה, ומה היא חושפת ב-Wish List שלה ל-2021? יובל שרף מככבת על שער גיליון החודש של "מנטה" ומשתפת.
מה למדתי על עצמי
1. שהשקט שהביאה הקורונה מפקס אותי
"כשנכנסנו לסגר הייתה תחושה שהעולם נגמר. ישבתי עם נורי (הבן שלה — נ"ש) בגינה וצעקתי לו 'כל הכבוד' על נסיעה בקורקינט, ובדיוק עבר שם מישהו מבוהל שהעיר לי שלא אצעק. זה היה סוריאליסטי, אבל על רקע השקט שמסביב - גם הגיוני. אני יודעת שהרבה אנשים חוו הקלה מזה שלא היה פתאום רעש, שאפשר להתרכז בשקט, בסביבה הקרובה ובקפסולה. כמו שאני מכירה את עצמי יכולתי להיבהל מכל השקט הזה, אבל דווקא זרמתי איתו. השקט הזה מפקס ומדייק אותי".
עוד במנטה:
2. שלמרות ההלם הראשוני זכיתי בזמן אימהות ומשפחה
"בזמן הסגר שלומי כתב פוסט נורא מצחיק: 'לא חשבתי שאכיר את הילדים שלי כל כך טוב'. אמנם זה היה בהומור, אבל אני זוכרת שבהתחלה באמת לא נהניתי אלא התחרפנתי — כי הייתי בבית עם תינוק וילד בן חמש. אבל פתאום גיליתי גם את הכיף שבלהיות איתם. אמרתי לעצמי: איזו עוד הזדמנות תהיה לי להיות כל כך הרבה עם הילדים? גם משהו בעולם שהשתנה, ואין לי ולשלומי עבודה, נתן זמן יצירה לשנינו. למדתי להכיר את הילדים ואת בן הזוג שלי ולהבין שטוב ונעים לי איתם".
3 שכובע היזמות ממש מתאים לי
"אני חובשת לא מעט כובעים - את כובע השחקנית והאמנית, את כובע האמא שהתרחב בתקופה הזאת, ולאחרונה גם את כובע היזמית. שבועיים לאחר תחילת הסגר החלטתי להוציא את "גרופ האג" לעולם. זה משהו שחשבתי עליו מזמן, אבל בפועל הוא יצא בזכות הקורונה. אחרי שראיתי הורים רבים שאיבדו את המסגרות לילדים, הקמתי פלטפורמה שמאגדת את כל מומחי ההורים, משלב ההיריון ועד גיל ההתבגרות. המיזם הזה שינה לי את החיים. אני מקבלת המון הודעות תודה מכל אלה שעזרנו להם. כשאת יוצרת משהו שהוא שלך, זה מספק, לכן אני לא חווה את התקופה הזאת כשלילית אלא כהזדמנות להכיר את היזמית בעצמי ולהבין שאני תלויה בעצמי. הפחד הקיומי שליווה אותי נעלם".
"כשחקנית אני יכולה לעבוד חצי שנה בטירוף ואז שלושה חודשים לא לעבוד בכלל, ופה יש לי משהו שכל הזמן נותן לי עבודה, ושהוא גם בעל השפעה חברתית"
4 שכדאי להתרכז במה שבפנים
"בתקופה שביבי היה מדבר אלינו כל יום בשמונה בערב הייתי נכנסת לחרדה ולחוסר אונים. אז פשוט הפסקתי לצפות בזה. בזכות החרדה מהמצב הפסקתי את ה־FOMO (חרדת החמצה), וזה איפשר לי לחקור את עצמי ולא להתעסק רק במה שבחוץ. אם לוקחים את הדברים האלה לחיים ובאמת נשארים איתם, אז זו אחת התקופות הכי חזקות ומעצימות. ברור שיש אנשים שיכולים לקרוא את זה וישאלו, 'על מה היא מדברת? אין לנו כסף לאכול!', וזה נורא, כי כל אחד הוא עולם. אני, בכל מקרה, החלטתי להתעצם מהחרדה הזאת, ואני מקווה שגם אמשיך עם זה".
"בזכות החרדה מהקורונה הפסקתי את ה־FOMO, וזה איפשר לי לחקור את עצמי ולא להתעסק רק במה שבחוץ. אם לוקחים את הדברים האלה ובאמת נשארים איתם, אז זו אחת התקופות הכי חזקות ומעצימות"
5. שצריך למצוא את האיזון בין הזום למגע עם אנשים
"הזום נהיה חלק בלתי נפרד מהיום שלי. יש ימים שיש לי חמש פגישות כאלה, וזה מעייף מאוד, ומצד שני לא הייתי מספיקה אף פעם חמש פגישות אם לא הזום. זה שובר דיסטנס, וכיף לראות אנשים ממש חשובים עם ילד רץ מאחור. עם זאת, כשחקנית אני צריכה לשלוח אודישנים בווידאו, ויש בזה חוויה מנוכרת כי חסרים הסמול טוק והמגע עם האנשים. אני חושבת שצריך למצוא את האיזון בין השניים. כרגע אנחנו במטוטלת".
6 שאני חייבת תרבות (ולא רק אני)
"אחרי שש שנים שבהן לא עבדתי בתיאטרון הרפרטוארי, חזרתי לתיאטרון חיפה חודשיים לפני הקורונה. יום לפני שעלינו לבמה הודיעו על סגירת המשק והיה בזה אובדן שליטה חזק מאוד. זה ערער אותי, בעיקר בגלל התחושה שעברתי שנה וחצי מאוד מאתגרות סביב הלידה, וכשהבנתי שאני חוזרת וביום אחד זה נלקח ממני, אני זוכרת את הבהלה שאני חוזרת להיות רק אמא. זה היה ממש שברון לב. למזלי שתי הפקות שאני עושה כן קורות למרות הקורונה - סרט גרמני שאני מצטלמת אליו וסדרה שנקראת 'מלכת היופי של ירושלים'. אבל כשאני חושבת על חבריי הרבים נטולי התעסוקה, אני מתעצבנת. עולם התרבות נשמט הצידה, ואין שום מתווה לעשרות אלפי אנשי צוות ובמה. אנשים צמאים לתרבות וזקוקים לה כמו מים. צריכים למצוא לזה פתרון. תרבות זה Must Have ולא Nice to Have".
ה-Wish List שלי ל-2021
1. שיכתבו את תפקיד חיי
"אני הכי מוכנה לתפקיד שמחכה לי. אני מרגישה שמחכה לי תפקיד שמישהו כותב אותו ברגעים אלה ממש. ממש בא לי לצלול לדמות שתטריף לי את החושים, אני מצפה לה מאוד. זה מגיע אחרי כמה שנים של קושי עם הלידה ושל הקושי שלי בתוך הקושי של העולם, וב־2021 אני רוצה לקטוף את הפירות האלה. אני רוצה שמישהו יראה את הפנים שלי ויאמין בי. זה יקרה, ואני יודעת שזה יקרה".
"אני הכי מוכנה לתפקיד שמחכה לי. אני מרגישה שמחכה לי תפקיד שמישהו כותב אותו ברגעים אלה ממש. ממש בא לי לצלול לדמות שתטריף לי את החושים. אני רוצה שמישהו יראה את הפנים שלי ויאמין בי"
2. לשחרר את ה־Fomo
"הורדתי את ההתראות בטלפון לפני כחודש. הבנתי שהן גורמות לי להיות במקום אחד, וכשאני פותחת הודעות אני בעצם במקום אחר. למדתי שאין דבר כזה מולטי־טסקינג אמיתי. אני רוצה להיות יותר ב־On-Task, לכן אני מרגישה ש־2021 זו שנת המבחן שלי להפסיק להיות ב־FOMO. זו ממש גמילה, ואני עובדת עליה בדרכים שונות: למשל, להחליט שאני נותנת לעצמי עשר דקות אינסטגרם ביום ולעמוד ביעד".
3. להיגמל מהדחיינות
”יש לי נטייה לדחיינות בדברים שקצת מאיימים עליי, אז אני נוטה לדחות אותם, ולפעמים אני גם יכולה לשכוח מהם לגמרי. הנה, עכשיו למשל ביקשו ממני להעביר הרצאה על עצמי ועל הדרך שעברתי, וזה מלחיץ אותי. אני מרגישה שאני צריכה לעניין ולכן דוחה את זה. אני מאחלת לעצמי להיגמל מהדחיינות ולעבוד עליה".
4. ללמוד לקבל עזרה
"הייתי רוצה לדעת לקבל עזרה כשצריך. אני אמנם מבקשת עזרה בדברים רגעיים, אבל יש לא מעט דברים שבהם אני אומרת: 'טוב, אני אסתדר לבד'. אני פחות מעיזה ופחות משתפת ומבקשת עזרה. אני צריכה לדעת לעשות את זה ולסמוך על אחרים יותר".
5. לתרגל יותר מדיטציה
"אחרי שילדתי את נורי לקחתי קורס במדיטציה טרנסנדנטלית, והייתה תקופה שתרגלתי כל יום. אבל עם הזמן נהיה לי קשה להתמיד בזה. הייתי רוצה להתמיד ולהצליח להפוך את המדיטציה לאורח חיים, ולא להפסיק לעשות משהו כי קצת קשה. זה מתחבר לי לעבודה הרוחנית והחיבור הפנימי עם עצמי. בשנה הקרובה בהחלט אתן יותר מקום לעבודה פנימית".
- איפור: טלי פאוור /// שיער: לירז אגם /// ע. צלם: בן יצחקי /// ע. סגנון: לירון שטיינמץ /// חזייה, טייץ וז'קט בומבר פרווה: GCDS לבוטיק ליאת /// נעליים וגרביים: אדידס /// גוזייה ומעיל בומבר סאטן: GCDS לבוטיק ליאת /// חצאית עור: ריק אוונס לבוטיק ליאת /// גרביים: אוסף פרטי