אם יש אישה שכולנו צריכים להצדיע לה השנה, הרי זו קתלין קריקו. קריקו, ביוכימאית אמריקאית בת 65 שמוצאה מהונגריה, היא האישה מאחורי הטכנולוגיה שאפשרה את פיתוח החיסון של פייזר ושל מודרנה. ולא, היא לא קיבלה את הזמנת העבודה שלה במרץ האחרון, כשהתגלה לנו, כלל תושבי כדור הארץ, באיזה ברוך בוצני וגלובלי הסתבכנו בגלל נגיף נחוש במיוחד בעל יכולת הדבקה מופלאה. קריקו החלה לשקוד על פיתוח גרסה סינתטית של מולקולה שתוכל לתת לגוף הוראות כבר לפני לא פחות מ־40 שנה. למרות שאז עוד לא היה ברור כלל מה יהיה השימוש המעשי בטכנולוגיה הזאת, היא התעקשה, התמידה והתגברה בדרכה על אינספור מכשולים וספקות. לולא הנחישות שגילתה, לא היינו יכולים להפיק את החיסונים האלה במהירות שיא שכזאת מאז פרוץ המגפה.
סיפור חייה של קריקו מוסגר לאחרונה בעיתונות העולמית תחת הכותרת "הפרה־היסטוריה של החיסון", אבל אפשר למסגר אותו גם תחת כותרות נוספות. הסיפור הזה שזור מאלמנטים קלאסיים מתוך ביוגרפיות של נשים לאורך ההיסטוריה של המדע שהיו נחושות לעשות פריצת דרך מדעית. הוא מכיל מוטיבים מחיי קהילות מדעיות, הטרנדים ששוטפים אותן והאופן שבו לא אחת הן מעכבות את הבשלתן של תגליות פורצות דרך. במקביל, הביוגרפיה של קריקו היא גם הסיפור של התגלותה, עלייתה, ירידתה והקאמבק של מולקולה עלומה שעד לפני כ־50 שנה לא ידענו על קיומה: mRNA, או בכינוי החיבה שזכתה לו – "המתווכת".
הביוגרפיה של קריקו היא גם הסיפור של התגלותה, עלייתה, ירידתה והקאמבק של מולקולה עלומה שעד לפני כ־50 שנה לא ידענו על קיומה: mRNA, או בכינוי החיבה שזכתה לו - "המתווכת"
הסיפור הזה של האישה שסביר להניח שתעמוד בשנים הקרובות במרפסת המפורסמת בסטוקהולם עם מדליה מוזהבת בידיה, הוא סיפור מעורר השראה, מקומם וצובט לב. זה סיפור שמלמד אותנו מה נשים יכולות לתרום למדע, אילו פריצות דרך הן משיגות כשהן לא נכנעות - וגם אילו מחירים הן צריכות לשלם על כך.
5 צפייה בגלריה
העדיפה לוותר על המשרה הבכירה ועל המשכורת הגבוהה - ולא על החלום להפוך את mRNA לתרופה. קתלין קריקו
(תמונה באדיבות קתלין קריקו )
החוקרת המתחילה והמולקולה המבטיחה
קריקו גדלה כבת של קצב בעיירה קטנה בהונגריה. בראיונות לתקשורת העולמית היא מספרת שהחלה לגלות עניין בביולוגיה וללמוד אנטומיה ומבנה פנימי של איברים באטליז של אביה. 20 שנה מאוחר יותר, בשנות ה־70 של המאה הקודמת, בחרה ללמוד ביוכימיה באוניברסיטה של בודפשט. במהלך לימודיה לתואר הראשון היא שמעה על מולקולה בשם mRNA שהתגלתה עשור קודם לכן, ב־1961, ושחשפה למעשה כיצד מצליח ה־DNA להכתיב את ייצור החלבונים. "כבר קודם לכן היה ידוע שה־DNA, הקוד הגנטי, נותן לתא הוראות לייצור חלבונים, שהם אלה שלמעשה עושים את רוב העבודה בגוף", מסבירה ד"ר נועם שטרן־גינוסר, וירולוגית ממכון ויצמן. "עם זאת, לא היה ברור איך ממקום מושבם בתוך גרעין התא מצליחים הגנים לתקשר עם הריבוזומים, יצרני החלבונים בציטופלזמה. התעלומה הזאת נפתרה כשהתגלתה ה־mRNA. האות m מייצגת את המילה מסנג'ר (בעברית: מתווך או שליח), כלומר מתווך המעתיק קטעי הוראות מה־DNA ומעביר אותם לציטופלזמה".
בהמשך לימודיה בחרה קריקו להקדיש את מחקר הדוקטורט שלה למולקולה המסקרנת הזאת, בחירה שלא הייתה מפתיעה מאוד על רקע התקופה ההיא. בשנים שבהן החלה קריקו את הדוקטורט שלה נראה היה שריפוי גנטי שייעשה באמצעות שכתוב או עריכה של הקוד הנותן הוראות לחלבונים יהיה הדבר הגדול הבא ברפואה. אבל לצד אלה שחתרו להתערב בכתיבת ההוראות, היו אחרים שוויתרו על הניסיון לעצב את קוד ה־DNA והסתפקו בשאיפה לרתום את המתווכת לצורך ריפוי וטיפולים. "היה ברור כבר אז שאם יצליחו לסנתז mRNA ידידותי לתאים, זאת תהיה המצאה גדולה", מסבירה ד"ר שטרן־גינוסר. "התקווה הייתה שכך יהיה אפשר להכתיב לתאים לייצר את החלבונים שאנו זקוקים להם. כך למשל, נוכל לנסות לגרום לגוף לייצר חסכים שנוצרו כתוצאה ממחלות גנטיות, לייצר פעילויות חדשות וכיוצא באלה".
במילים פשוטות, להכניס mRNA לתא זה כמו ללחוש על אוזנו את ההזמנה שלנו, להזמין ממנו חלבונים לבקשתנו ואף לגרום לו לחשוב שההוראה הזאת הגיעה אליו מהמפקד העליון - ה־DNA. קריקו, כמובן, הייתה מאלה שהצטרפו לשאיפה הזאת. "תמיד האמנתי שרוב המטופלים לא באמת זקוקים לגנים חדשים", אמרה בריאיון למגזין הטכנולוגיה Wired, "חשבתי שהם יכולים להסתפק במשהו זמני כמו תרופה שתשכך את כאביהם. השימוש ב־mRNA נראה לי מעניין הרבה יותר".
היא מכרה את המכונית שלה בשוק השחור, קנתה כרטיסי טיסה, ואת העודף שנשאר החביאה עמוק בתוך הדובון של בתה
בדוקטורט קריקו הצטיירה כחוקרת מבטיחה, ובשנות ה־80, כשבארצות הברית הצליחו לפתח דרך לייצר באופן סינתטי mRNA והיה נראה שבקרוב יהיה אפשר לפתח תרופה שתתבסס על המולקולה, החליטה קריקו להגר מהמולדת הקומוניסטית לארץ שבה יהיה לה קל יותר להתקדם במשימה שלקחה על עצמה. היא מכרה את המכונית שלה בשוק השחור, קנתה כרטיסי טיסה לבעלה ולבתה, ואת העודף שנשאר החביאה עמוק בתוך הדובון של בתה. כשהם הגיעו לארצות הברית, בתוך זמן קצר הצליחה קריקו להשתלב כחוקרת בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פנסילבניה. מחקרה בפיתוח mRNA לצורכי טיפול עורר עניין, והיא עלתה על מסלול של קביעות וקידום. אלא שאז השתנתה האווירה.
המולקולה מאכזבת וקריקו מעוכבת
הטכנולוגיה שפותחה בסוף שנות ה־80 ואפשרה סנתוז מולקולה סינתטית הפכה בתוך זמן קצר להיות נגישה לחוקרים, אך הדרך לייצור תרופה התבררה כארוכה הרבה יותר משחשבו. "החוקרים לא הצליחו לגרום לתאים לתרגם את ה־mRNA הסינתטי. למעשה קרה חמור מכך, התאים הגיבו בהתנגדות, ולא פעם ההזרקה הובילה לתגובה דלקתית סוערת", אומרת ד"ר שטרן־גינוסר. נעשו כמה וכמה ניסיונות לפתור את הבעיה, אבל אלה לא סיפקו את הסחורה המבוקשת, וכך עולם המדע הלך ואיבד תקווה שיוכל להשתמש בקרוב ב"מתווכת" כסוכנת ריפוי.
"החוקרים לא הצליחו לגרום לתאים לתרגם את ה־mRNA הסינתטי. למעשה קרה חמור מכך, התאים הגיבו בהתנגדות, ולא פעם ההזרקה הובילה לתגובה דלקתית סוערת"
קריקו לא אמרה נואש. היא הייתה נחושה בדעתה להפוך את ה־mRNA לחומר המשמש לריפוי, וגם המכשולים החדשים שהתעוררו לא גרמו לה לסגת. אלא שלא רק הביולוגיה הערימה עליה מכשולים בלתי צפויים - גם הקהילה המדעית הפנתה לה גב. עכשיו, כשההתרגשות שהתעוררה סביב המולקולה הצעירה התפוגגה, אף אחד לא רצה יותר להשקיע בה. גרנטים שהגישה קריקו לגיוס כספים למחקר נדחו בזה אחר זה. קרנות הון סיכון סברו שה־mRNA לא יוכל להכניס את הכסף שישימו עליו וסירבו להכניס יד לכיס. וכך, בשלב מסוים הבוס שלה באוניברסיטת פנסילבניה קרא לה לפגישה והציב אותה בפני בחירה: או שתאמץ לעצמה נושא מחקר חדש ומבטיח שיניב לה מענקי מחקר, או שתצטרך לוותר על המסלול לפרופסורה וקביעות ותקבל משרה ירודה של עוזרת מחקר. קריקו, כמו שאתם מבינים, העדיפה לוותר על המשרה הבכירה ועל המשכורת הגבוהה - ולא על החלום להפוך את ה־mRNA לתרופה.
נשים, גברים, תגליות ומענקים
ניתן לפרש בכמה דרכים את המכשולים שהוצבו בדרכה של קריקו לתגלית המדעית שהובילה לחיסון נגד קורונה. מהצד האחד, השיטה האמריקאית מבוססת מענקי המחקר מתנה את עבודת המחקר בהשגת תקציב, וחוקר שלא מצליח לגייס כסף לא יכול להתקדם. בנוסף, לאורך ההיסטוריה חוקרים רבים שהלכו בדרך לא סלולה (ובאיזו דרך אחרת אפשר ללכת לעבר גילויים גדולים?) נתקלו בקשיים ובהתנגדויות. דן שכטמן, למשל, שזכה בפרס נובל לכימיה ב־2011 על גילוי מבנה גבישי חדש של חומרים, מספר שבגלל אי הסבירות לכאורה של תגליתו רבים לא האמינו לו, וכי בשלב מסוים הוא נדרש לעזוב את קבוצת המחקר שלו.
בשלב מסוים הבוס של קריקו באוניברסיטת פנסילבניה קרא לה לפגישה והציב אותה בפני בחירה: או שתאמץ לעצמה נושא מחקר חדש ומבטיח שיניב לה מענקי מחקר, או שתצטרך לוותר על המסלול לפרופסורה ולקביעוּת ותקבל משרה ירודה של עוזרת מחקר
מהצד השני, כשבאים להסביר איך יכול להיות שחוקרת שנחשבת כיום מועמדת לפרס נובל התקשתה לשמור על מקום עבודתה באוניברסיטה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שקריקו היא אישה. ייתכן גם שאין לשכוח את העובדה שמדובר במהגרת. למען האמת, הביוגרפיה של קריקו, ובפרט המחירים ששילמה בדרכה לפריצת הדרך המיוחלת, מזכירה ביוגרפיה של לא מעט נשים פורצות דרך בהיסטוריה של המדע, נשים שבמקרה או לא במקרה הגיעו גם הן מקבוצות מיעוט.
"אחד הסיפורים הידועים ביותר הוא זה של הגנטיקאית האמריקאית ברברה מקלינטוק", אומרת ד"ר נורית קירש, ראש התוכנית למחשבה הביולוגית באוניברסיטה הפתוחה. "מקלינטוק התמקדה בחקר הגנטיקה של התירס וגילתה שבניגוד לתפיסה המקובלת שלפיה גנים מסודרים על הכרומוזומים כמו חרוזים במחרוזת, בתירס יש גנים ש'קופצים' מכרומוזום לכרומוזום. המעבר של גנים ממקום למקום בתוך הגנום, טענה מקלינטוק, קשור לפיקוח שלהם על התבטאות גנים אחרים, כלומר 'הדלקה' או 'כיבוי' שלהם. היא פרסמה את הממצא הזה כבר בשנות ה־40 המאוחרות, אבל הקהילייה המדעית התעלמה ממנו לאורך כמה עשורים. רק בשנת 1983, כשהובן גודל התגלית, והתופעה נצפתה גם ביצורים אחרים, זכתה מקלינטוק בפרס נובל על התגלית שלה, וזאת לאחר שנים שבהן לא הייתה לה אפילו משרה קבועה.
5 צפייה בגלריה
הקהילייה המדעית התעלמה לאורך כמה עשורים. ברברה מקלינטוק ודונה סטריקלנד, זוכות פרס נובל
(צילום: Getty Images, AP)
"גם לדונה סטריקלנד, הפיזיקאית שזכתה לפני שלוש שנים בפרס נובל, היה סיפור דומה. סטריקלנד פיתחה טכנולוגיה מבוססת אור למכשור רפואי. כשזכתה בפרס היוקרתי התברר שהאוניברסיטה שבה עבדה לא מצאה אותה ראויה קודם לכן לתואר פרופסור מן המניין. אנקדוטה נוספת מגלה שכשמישהו כתב עליה ערך לוויקיפדיה, סירבו העורכים לפרסם אותו בטענה שבאנציקלופדיה האינטרנטית לא מקצים ערכים למי שאין לו תרומה של ממש לחברה או למדע. גם רוזלינד פרנקלין, מי שמהמגירה שלה נלקח בלא ידיעתה התצלום המפורסם של ה־DNA על ידי ווטסון וקריק ושבזכותה הצליחו להבין שמדובר במבנה של סליל כפול, לא זכתה להכרה. גם כשהם זכו בנובל על תגליתם, הם לא טרחו להזכיר אותה או להודות לה, ולאורך שנים, גם לאחר מותה, היא לא זכתה להוקרה הראויה על תרומתה לתגלית".
ואלה כמובן אינן הדוגמאות היחידות. ד"ר קירש מסכמת וטוענת שפעמים רבות לנשים שגילו תגליות מדעיות חשובות קורה אחד מהשניים: "או שלא מכירים בכך שהממצא שלהן הוא תגלית חשובה ופורצת דרך, כמו למשל במקרה של מקלינטוק, או שמכירים בערך התגלית שלהן אבל לא מייחסים אותה לחוקרת עצמה אלא לחוקר עמית, שהוא כמובן גבר".
האם יכול להיות שלו קריקו הייתה גבר אמריקאי היא הייתה נהנית ממשכורת וממענקים, והיינו יכולים לזכות לתרופה מבוססת mRNA כבר לפני שנים?
ואז הגיעה הקורונה
אחרי שוויתרה על המסלול לפרופסורה והפכה לחוקרת זוטרה הצטרפה קריקו למעבדה של חוקר מצליח בתחום האימונולוגיה בשם דרו ויסמן, שגם הוא גילה עניין בפיתוח תרופות מבוססות mRNA. קריקו אמנם קיבלה אז משכורת נמוכה משל טכנאי מעבדה, אך הצליחה לפענח איזה חלק ב־mRNA הוא שמעורר תנגודת והבינה כי יש להחליף אותו כדי להערים על הגוף. ב־2005 הזריקו ויסמן וקריקו את הגרסה שרקחו לראשונה לעכבר. כשראו שהעכבר מייצר חלבונים ממולקולת ה־RNA ונשאר בחיים, הבינו השניים שיש בידיהם פריצת דרך.
ב־2006 פרסמו השניים מאמר עם הממצאים. "הם פיתחו ושכללו את הדרך שמאפשרת להזריק mRNA לתוך תאים כך שיישארו יציבים, לא יגרמו לתגובות אימוניות חזקות ואף ייצרו את החלבונים הרצויים", מסבירה ד"ר שטרן־גינוסר. "זה אכן דורש הרבה אמונה ומוטיבציה. גם אם יש לך תגלית ראשונית שנראית מבטיחה, הרי שבהקדשה של קריירה שלמה לאופטימיזציה שלה יש ביטוי של מחויבות אדירה".
5 צפייה בגלריה
כשהנגיף הפציע היה ברור שאחת הדרכים הטובות ביותר לעשות זאת תהיה באמצעות טכנולוגיית ה־mRNA
(איור: Shutterstock)
ועדיין, למרות שקריקו וויסמן הרגישו שהפיצוח שלהם מרגש, העולם לא מיהר לפרוש להם שטיח אדום. רק ארבע שנים מאוחר יותר החלו שתי חברות ביוטכנולוגיה קטנות במקומות שונים בעולם לגלות עניין בפיתוח שלהם. הראשונה היא Moderna (קיצור ל־Modifying RNA), שהוקמה בארצות הברית ב־2010, ויצרה איתם קשר. החברה השנייה שגילתה בהם עניין הייתה חברה גרמנית קטנה בשם BioNTech.
זמן קצר לאחר שהחברות האלה גילו עניין בתגליות של קריקו וויסמן, בכירי אוניברסיטת פנסילבניה התכנסו כדי לשקול מחדש אם להחזיר את קריקו למסלול של פרופסורה. אלא שגם הפעם הם הגיעה למסקנה שהיא אינה ראויה לכך. "אינך עשויה מהחומר של סגל בכיר בפקולטה שלנו", אמרו לה. קריקו החליטה לעזוב את האוניברסיטה ועברה ל־BioNTech, שאז נחשבה לחברה קטנה ושולית בתעשיית הביוטכנולוגיה (וכיום מוכרת כמי שפיתחה את החיסון לקורונה בשיתוף עם פייזר). בשנים שבאו אחר כך בחנו במודרנה ובביונטק אם ה־mRNA המהונדס יוכל להוות בסיס לטיפולים מותאמים אישית לסרטן, למחלות לב או לחיסונים ל־HIV, הרפס, זיקה ושפעת. הם ירו לכיוונים שונים. ואז הגיעה הקורונה.
כשהנגיף הפציע והתחיל להתברר שהמדענים צריכים להיכנס למעבדה ולמצוא פתרון למגפה המשתוללת, היה ברור שאחת הדרכים הטובות ביותר לעשות זאת תהיה באמצעות טכנולוגיית ה־mRNA. התקציבים המועטים והמענקים הדלילים שאליהם הורגלה קריקו הפכו פתאום לנחלת העבר. כעת העולם כולו נשא עיניו לשתי החברות בתקווה שהטכנולוגיה שברשותן תצליח ללמד את מערכת החיסון של הגוף להילחם בקורונה בלי לחלות. "ה־mRNA בחיסון גורם לריבוזום לייצר את חלבוני המעטפת החיצונית של הנגיף (הספייק הידוע – א"ט), וכך המערכת החיסונית של הגוף מתעוררת כדי לתקוף את המעטפת", מסבירה ד"ר שטרן־גינוסר. "בהמשך, אם תיתקל בדבר האמיתי, תוכל המערכת החיסונית המיומנת לחסל את הנגיף בזריזות לפני שיספיק לחולל נזקים".
5 צפייה בגלריה
התקציבים המועטים והגרנטים הדלילים שאליהם הורגלה קריקו הפכו פתאום לנחלת העבר. מולקולת mRNA
(צילום: Shutterstock)
עבור רבים מאיתנו החיסון הזה מהווה תקווה ליציאה משנה של חולי ותמותה, של אובדן הכנסות ואבטלה, של ילדים בבית וצעירים שלא יוצאים למסיבות ושל עוד אלפי תסמינים ותופעות לוואי שהביאה עמה המגפה הזאת. אבל עבור קריקו החיסון הזה הוא התממשות של תקווה. תקווה שהתעוררה בה לפני יותר מ־40 שנה שהיא תפצח את סודה של המולקולה המתווכת בין ה־DNA לחלבונים, ותצליח לרתום אותה לטובת האנושות. כפי שזה נראה כרגע, נראה שהיא הצליחה.
הכותבת היא בעלת דוקטורט (Ph.D) בהיסטוריה של הרפואה
