חדר מיון בעיר גדולה. חמישי בלילה. אני רואה במחשב שבמיטה חמש שוכב גבר בן 24 עם חתך בקרקפת ומחכה לתפירה. כבר לפני פתיחת הווילון אני מריח משהו מיוחד ועם פתיחתו זה מכה בי. סירחון של רגליים שלא נרחצו ימים ארוכים. וואו, ריח סמיך עם נוכחות. במיטה ישן גבר צעיר. אני מנסה להעיר אותו והוא עונה לי מבלי לסובב את הראש. ניקולה. נולד ברומניה. בן 24. מגיל 8 בארץ. גר ברחוב כבר שנתיים. לא עובד. לא משתמש בסמים.
איך נחתכת? במשחק כדורגל. בעטו לי בראש בטעות. אתה משחק כדורגל? כן. אל תגיד לי שאתה בנבחרת "מגרש ביתי", נסעת איתם לאליפות העולם? בבת אחת הוא מתעורר ומצבו משתפר פלאים. לא נסעתי, אבל אני אמור לנסוע השנה. מאותו רגע כל המפגש הרפואי השתנה. אני בודק לו את החתך כשהוא ערני ומשתף פעולה. אני מגלה שמדובר בבחור אתלטי, חתיך, שיער ארוך שלא נרחץ שבועות ועם הדם הקרוש נראה נורא. ארבע שיניים קדמיות חסרות. והריח, שלא ניתן להתחמק ממנו.
עוד טורים של ד"ר עמוסי:
אני שוטף לו את השיער עם תמיסת סבון, מרדים את אזור החתך וסוגר אותו עם שש סיכות מתכת. מזמין חיסון לטטנוס ודיפתריה. בגמר הפעולה הוא מראה לי אצבע מכוסחת בכף יד ימין. דרכו לי עליה הבוקר. שטף דם תחת הציפורן. כואב נורא. אני מסביר שצריך לצלם את האצבע, לבדוק שלא נשברה העצם ולגשת לניקוז אצל האורתופד. אחר כך אשחרר אותך. אפשר להישאר לישון עד הבוקר? אין בעיה. תישאר עד שש, תקבל משהו לאכול והביתה. תודה, והוא מיד חוזר להתחפר תחת השמיכה.
לקראת שש בבוקר אני מגיע לתחנת האחיות לחתום לו על השחרור. אל תשאל מה היה אתו, אומרים לי. מה היה? באה חברה שלו לבקר, והיא השתינה ליד המיטה, פשוט כרעה והשתינה. באו מהביטחון והיה שמח. והוא גם סירב לטיפול של האורתופד. לשמע המשפט האחרון ניקולה קפץ מהמיטה והגיע לעמדת האחיות, יחף, מטונף ועטוף בשמיכה הכחולה של המיון, מה ששיווה לו מראה של סאהדו (נזיר) הודי. "סירב לטיפול?" הוא צרח. "זה הרופא הכי סדיסט שראיתי בחיים שלי". בשלב הזה אנשי הביטחון רצים לעברו ואני רץ לעברם. הכול בסדר אני אומר, והם מסתכלים עלי בחשדנות ומבטיחים שאם רק אתן סימן הם יזרקו אותו החוצה. "האורתופד הזה בא אלי עם מזרק, לנקז לי את האצבע בזמן שאני ישן. סירב לטיפול עלק...."
מה הבעיה שלו? מה הבעיה שלנו?
אני מבטל את השחרור ומבקש שהאורתופד של הבוקר יראה אותו. אני עוזב את העמדה מתוסכל. אני רופא בכיר, קרחת שיבה, עוסק שנים בדרי רחוב, ויש פה אחד צעיר, ספורטיבי ולא מסומם מדי. פציעה ממוקדת ולא מחלה סיסטמית, ועדיין הוא לא מצליח לעבור בשלום את הביקור במיון.
מסריח או מבושם, נקי או מטונף, שיכור או פיכח, כל אחד רוצה שיראו אותו. שיסתכלו לו בעיניים וידברו אליו כאל בן אדם. מה קורה, רוצה משהו לאכול? זהו, משפט אחד עשוי לשנות את כל המפגש. עלינו לזכור שעם כל כמה שאנחנו עייפים, אותם חסרי בית מחוקים, עייפים יותר.
כמובן שלא צריך לקבל התנהגויות לא הולמות. אסור להשתין או לעשן ליד מיטת הבדיקה, כמובן שאסור להזריק בשירותים, לא לצוואר ולא לליין שהרכיבה לך האחות. אבל כשקורה דבר כזה יש להגיב ישירות למטופל ולא לאנשי הביטחון. לומר בתקיפות שזה לא בסדר. לכעוס. לכעוס על מישהו שהשתין לך במקום העבודה. לקרוא לאנשי הביטחון זה לא לכעוס, זה להתעלם. להתעלם מאותו אדם. להשאיר אותו שקוף, בלתי נראה. כזה שמרגיש שלא רואים אותו ולכן יכול להשתין ליד המיטה.
מסריח או מבושם, נקי או מטונף, שיכור או פיכח, כל אחד רוצה שיראו אותו. שיסתכלו לו בעיניים וידברו אליו כאל בן אדם. עלינו לזכור שעם כל כמה שאנחנו עייפים, אותם חסרי בית מחוקים, עייפים יותר
מסובך לטפל בדרי רחוב. לרוב יש שם הזנחה ביולוגית גדולה עם מגוון מחלות כרוניות שמהוות מצע נוח לסיבוכים חריפים. רובם מכורים לסמים או אלכוהול, מה שמקשה עליהם להתמיד גם במשימה פשוטה של השלמת כמה ימי טיפול אנטיביוטי. כל אלה גורמים לרתיעה מובנת של הצוות, מה שמקטין עוד יותר את סיכויי ההחלמה. איזו החלמה, הסיכויים להשלמת המפגש הרפואי בשלום.
עצתי היא לא לחשוב רחוק. לא על השלמת הטיפול האנטיביוטי ולא על מציאת סידורי לינה באחד הגגונים שבעיר עם העובדת הסוציאלית של המיון. בואו נתמקד בכאן ועכשיו. נסתכל למטופל בעיניים ונדבר איתו, לא מעליו. ננכיח אותו. זה טיפול זול, פשוט, ללא תופעות לוואי והוא כמעט תמיד מצליח. שווה לנסות.
- ד"ר דורון עמוסי הוא רופא משפחה. ספר הביכורים שלו "רופא משפחה. יומן" ראה אור בשנת 2019 בהוצאת עולם חדש
