איך זוכרות הקנריות את השירים שלהן בכל אביב למרות שהן מפסיקות לשיר במשך חודשים כשמגיע הסתיו? זו הייתה השאלה שהעסיקה את פרופ' קימינובו סוגיה, חוקר בתחום מדעי המוח מאוניברסיטת מרכז קליפורניה (UCF) כשבחן את מוחן של ציפורי השיר האלה. הוא גילה שלמעשה הן לא זוכרות אותם, שכן עם בוא הסתיו תאי העצב במוחן האחראים ללמידת השירים - מתים. עם זאת, הוא מצא שכאשר הקנריות לומדות מחדש את אותם שירים באביב הבא, המוח שלהן יוצר מחדש תאי עצב למטרה זו. מסקנתו מהמחקר הייתה שהמוזיקה עצמה מגרה נוירוגנזה – יצירת תאי עצב חדשים מתוך תאי גזע.
הרעיון שלמוזיקה יש כוחות ריפוי עוצמתיים אינו חדש. כבר בתנ"ך מסופר שכששאול המלך סבל מדיכאון, דוד ניגן לפניו בכינור עד אשר הוקל לו – "ורווח לשאול וטוב לו, וסרה מעליו רוחו הרעה". במיתולוגיה היוונית, אפולו, שנחשב לאל שהכיר לבני האדם את חוכמת הרפואה, היה גם אל המוזיקה וניגן לפני האלים באולימפוס על נבל זהב, והפילוסופים היוונים דיברו על ההשפעות המרפאות שיש למוזיקה על הגוף ועל הנפש. גם בתרבויות המזרח הרחוק שימשה המוזיקה באופן מסורתי ככלי ריפוי בעל השפעה על מגוון תפקודים בגוף. למען האמת, לא צריך אפילו להיות מדען כדי להבין שמוזיקה יכולה להשפיע עלינו רגשית ופיזית. שיר או מנגינה יכולים לגרום לנו אינסטינקטיבית לתופף בבהונות הרגליים, לנקוש באצבעות, לזמזם לעצמנו, לשיר או לקום ולרקוד. המוזיקה יכולה גם לעורר בנו זיכרונות חבויים ולהחזיר בבת אחת מראות, ריחות ותחושות נושנים. אף על פי כן, ברפואה המודרנית הרעיון של שימוש במוזיקה לצורך ריפוי הצטמצם במשך שנים בעיקר להסכמה שלמוזיקה יש השפעה מרגיעה שעשויה להפחית את הסטרס ולשפר את מצב הרוח.
קראו עוד :
ואולם בשנים האחרונות הולכות ומתרבות הראיות המחקריות לכך שההשפעה הזאת רחבה ומרחיקת לכת בהרבה. דו"ח שפורסם ביוני האחרון על ידי המועצה העולמית לבריאות המוח (GCBH) סוקר את הספרות המחקרית על אודות השפעת המוזיקה על המוח ומסכם את הראיות המחקריות המצביעות על ההשפעות המדהימות שלה על תפקוד המוח ועל נוירוגנזה, על שיפור מיומנויות קוגניטיביות ומוטוריות (כולל במצבים כמו אלצהיימר, דמנציה, פגיעות מוחיות ומחלות ניווניות), על הפחתת מתח והעלאת תחושת הרווחה והנחמה ועוד. לפי הדו"ח, ההשפעות האלה נובעות מיכולתה של המוזיקה לגרות אזורים רבים ושונים במוח, כולל אלה האחראים לחשיבה, לזיכרון, לשפה, לקשב, לשמיעה או להאזנה ולתנועה, ולגרום להם לפעול סימולטנית באופן מתואם ומסונכרן. ומה שמשמעותי במיוחד הוא שאפשר להשיג את כל היתרונות הבריאותיים האלה ללא כל תופעות הלוואי הכרוכות לעתים בטיפולים תרופתיים.
תווים לדמותה של זהות שאבדה
אחד הגילויים המרתקים שהדו"ח מתייחס אליהם הוא ההשפעה המדהימה שיש למוזיקה על המוח בקרב חולי אלצהיימר, דמנציה ופגיעות מוחיות אחרות. מחקרים שנערכו בשנים האחרונות מראים שמוזיקה מגרה את האזורים שבתת־קליפת המוח – החלק העתיק ביותר של המוח שאחראי ליצירת רגשות ושולט בתפקודים שונים של הגוף, כולל קצב הלב. נמצא שחלקים גדולים מאזור זה ממשיכים לתפקד גם במהלך מחלת האלצהיימר, וכי כתוצאה מכך התגובה למוזיקה נשמרת, גם כשמדובר בדמנציה מתקדמת, ומעוררת זיכרונות ורגשות גם כשהם חסומים ואינם נגישים בשום דרך אחרת.
4 צפייה בגלריה
התפיסה המוזיקלית והזיכרון המוזיקלי יכולים לשרוד הרבה אחרי שצורות אחרות של זיכרון ותפקוד קוגניטיבי נעלמו
(צילום: Shutterstock)
בספרו המפורסם "מוזיקופיליה: סיפורים על מוזיקה והמוח" (הוצאת מחברות לספרות) שפורסם במקור ב־2007, בחן הנוירולוג והמדען המנוח אוליבר סאקס את יכולתה של המוזיקה לסייע בטיפול באנשים עם פגיעות מוח קשות. באחד הפרקים הוא מספר על המוזיקאי האנגלי קלייב ורינג שחלה בדלקת המוח בשנות ה־40 לחייו כתוצאה מנגיף ההרפס. הדלקת פגעה קשות בעיקר באונות הטמפורליות־מדיאליות שלו, ומאז מוחו אינו מאפשר לו ליצור ולשמר זיכרונות חדשים, ואף לא להיזכר באירועים מעברו. סאקס ראיין את ורינג בביתו והבחין בחוברת תווים עם מוזיקה של באך שנחה על הפסנתר. כשביקש ממנו לנגן קטע כלשהו מתוכה, ורינג השיב שמעולם לא ראה את החוברת ולא ניגן ממנה קודם לכן. ואולם לאחר מכן ישב ליד הפסנתר והחל לנגן את "פרלוד 9 ב־E מז'ור", ותוך כדי נגינה נזכר שכבר ניגן את היצירה מתוך החוברת בעבר. הזיכרון הזה התעורר רק בזמן ששקע בנגינה, ועם המוזיקה הוא אף הצליח לאלתר, להתבדח ולנגן. למרות האמנזיה החמורה שלו ורינג לא איבד מיכולתו לקרוא תווים, לנגן ואף לשיר. המוזיקה, הסביר סאקס בספר, גורמת לחולים להתחבר ולהשיב לעצמם את הזהות העצמית שלהם שאבדה.
מתברר שבעוד שהזיכרון המפורש (זיכרון לאירועים, ידע והסקה) נעלם בהדרגה כשהדמנציה מחמירה, כמה יכולות נותרות שמורות ברוב המקרים, והן עמידות מאוד בפני ירידה. יכולות אלה כוללות למשל את היכולת לרכוב על אופניים, לזרוק כדור לסל, לרקוד וליהנות ממוזיקה. האדם שמבצע אותן אולי כבר לא מסוגל לזהות את הסובבים אותו, או אפילו אינו יודע מי הוא עצמו, אבל היכולות האלה נותרות שמורות במוחו. הזיכרון ליכולות אלה נקרא זיכרון פרוצדורלי. התפיסה המוזיקלית, הרגש המוזיקלי והזיכרון המוזיקלי יכולים לשרוד הרבה אחרי שצורות אחרות של זיכרון ותפקוד קוגניטיבי נעלמו, וההשפעה הזאת נמצאה לא רק בקרב מוזיקאים.
במחקר נבחנו ההשפעות של שירה במקהלה על המשתתפים. ממצאי המחקר הצביעו על שיפור ביכולות התקשורת שלהם, ובמקביל על שיפור במצב הרוח ובתחושת הביטחון, הפחתה במצוקה הפסיכולוגית, עלייה בתחושת השייכות הסובייקטיבית ושיפור במוטיבציה
במאמר שפורסם באתר של אוניברסיטת מרכז קליפורניה מתאר פרופ' סוגיה את התגובה של חולי אלצהיימר למוזיקה. "בדרך כלל בשלבים המאוחרים חולי אלצהיימר אינם מגיבים, אבל ברגע שמשמיעים להם את המוזיקה האהובה עליהם, העיניים שלהם נדלקות. הם מתחילים לזוז ולפעמים לשיר. האפקט נמשך עשר דקות בערך גם אחרי השמעת המוזיקה". לדבריו, ניתן לצפות בהשפעה גם בהדמיית MRI, כאשר "הרבה חלקים שונים במוח 'נדלקים'". כמה מחקרים אף הראו שהיכולת של חולי אלצהיימר לזהות מנגינות מוכרות דומה לזו של אנשים בריאים, ובמחקר שפורסם ב־2009 בכתב העת Annals of The New York Academy of Science, נמצא כי חולי אלצהיימר שנחשפו שוב ושוב למנגינות חדשות הצליחו לזהות אותן עד שמונה שבועות לאחר החשיפה.
במקביל ליכולת לעורר זיכרונות, נמצא שהאזנה למוזיקה יכולה גם לעזור לטפל בהיבט נוסף שמאפיין במקרים רבים את מחלת האלצהיימר – שינויים התנהגותיים ופסיכולוגיים המתבטאים בסערת רגשות, תוקפנות, נטייה לשיטוט, דיכאון וחוסר מנוחה. שינויים אלה, שמקשים מאוד על בני המשפחה ועל המטפלים, מהווים לעתים קרובות את הסיבה להעברת החולים לטיפול במוסדות ולשימוש רב יותר בתרופות פסיכוטרופיות, מה שמוביל להידרדרות קוגניטיבית מוגברת, לשבץ ולמוות. מכאן החשיבות הרבה בטיפולים שאינם תרופתיים כמו מוזיקה לטיפול בחולים, ונמצא כי הם מגיבים טוב יותר לפעילות פרטנית, כאשר המוזיקה שמושמעת להם היא כזאת שהם מעדיפים באופן אישי.
לדברי ד"ר איילת דסה, ראש המגמה לתרפיה במוזיקה באוניברסיטת בר אילן, הממצאים האלה מדגימים את הכוח הכפול שיש למוזיקה – מצד אחד לעורר ומצד שני להרגיע. "למוזיקה יש שני כוחות", היא מסבירה. "כוח אחד הוא לעורר – היא מעוררת זיכרונות, שיחה ותקשורת ואף תנועה באופן אוטומטי אצל אנשים עם דמנציה. הכוח השני הוא להרגיע, ובהיבט הזה המוזיקה מסייעת להרגיע את חוסר השקט, שהוא אחד המאפיינים של דמנציה שמקשה מאוד הן על האדם עצמו והן על הסביבה שמטפלת בו. היא יכולה לעזור להירדם, להרפות וגם להרגיע התנגדות לטיפול. ממחקרים, וגם מהניסיון הקליני הרב שיש לנו בשטח, אנחנו רואים ששירה מרגיעה באופן משמעותי מאוד את ההתנגדות. אם אני שרה למישהו, אני לא אדם שבא לעשות לו רע".
בין מילים למנגינה
מלבד דמנציה ואלצהיימר, הדו"ח מתייחס גם לתועלת של המוזיקה במצבים של פגיעות מוחיות. חוקרים ומטפלים יודעים זה מכבר שאנשים שסובלים מקושי בדיבור בעקבות פגיעה מוחית בדרך כלל כן יכולים לשיר. לאור הממצאים האלה החלו מדענים לחקור את ההשפעות של שירה במקהלה עבור שורדי שבץ הסובלים מאפזיה – פגיעה בדיבור ובהבנת השפה. במחקר שפורסם ב־2013 בכתב העת NeuroRehabilitation, נבחנו ההשפעות של שירה במקהלה קהילתית שהוקמה והונחתה על ידי מטפל במוזיקה. החוקרים בחנו את מצב הרוח של המשתתפים, את יכולות התקשורת שלהם, את הקוגניציה ואת התפקוד הכללי והחברתי שלהם לפני תחילת ההצטרפות למקהלה, ולאחר מכן כעבור 12 שבועות ו־20 שבועות.
ממצאי המחקר הצביעו על שיפור ביכולות התקשורת של המשתתפים ובמקביל על שיפור במצב הרוח ובתחושת הביטחון, הפחתה במצוקה הפסיכולוגית, עלייה בתחושת השייכות הסובייקטיבית ושיפור במוטיבציה. הסיבה לכך נובעת ככל הנראה מהעובדה שלמרות שמילים ומוזיקה מופקות בצדדים מנוגדים של המוח (הדיבור באונה השמאלית ואילו המוזיקה בימנית) הרי שהם גם חולקים כמה מסלולי עיבוד נוירולוגיים משותפים, אנטומיים ופונקציונליים. כך, גם כאשר האונה השמאלית נפגעת הרי שבאמצעות שירה, שמפעילה אזורים רחבים באונה הימנית ואולי גם אזורים שלא נפגעו באונה השמאלית, אפשר לשפר את תפקודי השפה.
ד"ר איילת דסה: "במצבים של פגיעה בדיבור אחרי אירוע מוחי אנחנו עושים תהליך שיקומי דרך שירה ושימוש במרכיבים מוזיקליים של השפה. למשל, להגיד מילה כמו 'שלום' בצורת ניגון – 'ש־לום'. בדרך הזאת אנחנו יכולים לעקוף את הפגיעה וממש לעזור לשקם את הדיבור"
"המוזיקה מאפשרת מעקף לפגיעה", מסבירה ד"ר דסה. "במצבים של פגיעה בדיבור אחרי אירוע מוחי אנחנו עושים תהליך שיקומי באמצעות שירה ושימוש במרכיבים מוזיקליים של השפה, למשל להגיד מילה כמו 'שלום' בצורת ניגון – 'ש־לום'. בדרך הזאת אנחנו יכולים לעקוף את הפגיעה וממש לעזור לשקם את הדיבור. באופן דומה מתברר שהמוזיקה יכולה לעזור לשפר גם את יכולת התנועה וההליכה שנפגעה כתוצאה משבץ מוחי ובקרב חולים במחלות ניווניות כמו פרקינסון. רבים מחולי הפרקינסון מתקשים ללכת ולשמור על איזון. הצעדים שלהם קטנים מאוד ולא יציבים, קשה להם מאוד להרים את הרגליים ולצעוד משום שכל הבקרה המוטורית פגועה, ויש חשש גדול מאוד ליפול. אבל ברגע שמשמיעים להם מוזיקה בקצב של 'שמאל־ימין', כמו מארשים, או אפילו מטרונום שנותן מקצב, אפשר לראות איך ההליכה מתארגנת. התוצאות מדהימות. המוזיקה מאפשרת תגובה אוטומטית של המערכת התנועתית לגירוי הקצבי, ובעקבות זאת מאפשרת לחולה ללכת ולארגן את ההליכה".
נשמע כמו רוח נעורים
במחקר שפורסם בפברואר 2020 ניסו חוקרים מהאקדמיה הבריטית לתרפיית סאונד (BAST) לבדוק אם יש מינון טיפולי מסוים של מוזיקה שכדאי להמליץ עליו ובתוך כמה זמן אפשר לחוות אפקט טיפולי. הממצאים הראו שהשפעת המוזיקה על מצב הרוח שלנו מהירה מאוד. נמצא שבתוך 13 דקות בלבד של האזנה למוזיקה מרגיעה בעלת קצב איטי ולחן פשוט, ללא מילים, 80% דיווחו שהרגישו ירידה במתח השרירים, 84% מהמשתתפים אמרו שהיו להם פחות מחשבות שליליות, 82% אמרו שהצליחו לישון טוב יותר, ו־82% אמרו שהם חשו שלווים ומרוצים. יתרה מכך, נמצא שתשע דקות בלבד של האזנה לשירים עם מקצב מהיר ומילים חיוביות הספיקו כדי לגרום לאנשים להרגיש במצב רוח מרומם. 89% מהנבדקים דיווחו שרמת האנרגיה שלהם השתפרה בעקבות ההאזנה. תוצאות דומות עלו גם בסקר שפורסם בדו"ח ה־GCBH. בסקר נמצא כי בקרב מוזיקאים אחוז גבוה יותר מעריכים את איכות חייהם ואת בריאותם הכללית ותפקודם הקוגניטיבי כ"מצוינים" או כ"טובים מאוד" וסובלים מרמות נמוכות יותר של דיכאון וחרדה, בהשוואה לאנשים שאינם עוסקים במוזיקה.
אבל האם כל סוגי המוזיקה משפיעים על המוח באותה עוצמה? ובכן, התשובה, כך מתברר, אינדיבידואלית. מתברר שלמוזיקה שאנחנו אוהבים, ולא משנה מאיזה ז'אנר, יש השפעה גדולה יותר על המוח מאשר למוזיקה שאינה מרגשת אותנו. מחקרים שבחנו את הנושא מצאו שבדיקות ההדמיה משקפות תגובות עצביות עקביות למוזיקה שאנשים מדווחים כי יש לה השפעה גדולה עליהם. על פי הממצאים בדו"ח, נראה כי תגובות אלה אוניברסליות וצוינו בכל העולם. כמו כן, נמצא שהמוזיקה שאנו בוחרים בעצמנו נוטה לערב יותר אזורים נוספים במוח, שפועלים יחדיו בצורה מתואמת כשאנו נמצאים במצב של חלימה בהקיץ או נדידת מחשבות.
"אנשים מבוגרים מעדיפים מוזיקה משנות ה־20 לחייהם. לכן, אם אני צריכה להתאים מוזיקה למטופל אני בודקת היכן הוא גדל, מחשבת על פי גילו איזו מוזיקה הייתה פופולרית בגילי ה־20 שלו, ובהתאם לכך מחפשת איזו מוזיקה להשמיע לו"
"התאמה אינדיבידואלית היא הבסיס לבחירת סוג המוזיקה שתהיה היעילה ביותר לצורך עזרה", מסבירה ד"ר דסה. "חשוב לבחור מוזיקה רלוונטית למטופל, מתוך התרבות המוזיקלית שלו. המחקרים, וגם הניסיון הקליני שלי, מראים שאנשים מבוגרים מעדיפים מוזיקה משנות ה־20 לחייהם, מגיל ההתבגרות ומההתבגרות המוקדמת שלהם. הסיבה לכך היא שהמוזיקה מהתקופה הזאת בחיינו שמורה היטב בזיכרון וגם מקושרת לחוויות משמעותיות מאוד, כך שבאופן אוטומטי כמעט התגובה הראשונה היא חיוך. לכן, אם אני צריכה להתאים מוזיקה למטופל אני בודקת היכן הוא גדל, מחשבת על פי גילו איזו מוזיקה הייתה פופולרית בגילי ה־20 שלו, ובהתאם לכך מחפשת איזו מוזיקה להשמיע לו. זה חשוב במיוחד במקרים שבהם מדובר באנשים הסובלים מדמנציה או שעברו אירוע מוחי ולא יכולים לספר לנו מה הייתה המוזיקה האהובה עליהם בגילים האלה".
ומה עם מוזיקה קלאסית? יש נטייה לחשוב שהיא מרגיעה את כולנו. האם זה נכון?
"זו טעות רווחת. הרבה מאוד אנשים חושבים בטעות שמוזיקה קלאסית יכולה לעזור להרגיע חולי אלצהיימר, אבל זה בפירוש לא נכון. ראשית, מוזיקה קלאסית יכולה להיות גם סוערת מאוד, והעוצמה שלה גם משתנה לאורך היצירה, במיוחד אם אנחנו מדברים על יצירות תזמורתיות עם המון כלים. זה קשה לעיבוד כשיש ירידה קוגניטיבית. שנית, למי שלא הורגל לשמוע מוזיקה קלאסית היא תהיה לא רלוונטית. יותר מזה, חשוב להבין שההתאמה לא בהכרח טריוויאלית. כלומר, לא בהכרח כשאנחנו רוצים להרגיע או להירגע צריך להשתמש במוזיקה מרגיעה.
4 צפייה בגלריה
"התאמה אינדיבידואלית היא הבסיס לבחירת סוג המוזיקה שתהיה היעילה ביותר לצורך עזרה
(צילום: Shutterstock)
"במחקר שערכנו לפני שנים במחלקה של חולי אלצהיימר בחנו איזו מוזיקה תרגיע חוסר שקט. בחרנו את השעות הכי קשות במהלך היום – השעות שלאחר ארוחת הצהריים. בשעה הזאת, אחרי פעילות מובנית ואחרי הארוחה, יש המון סטרס, חוסר שקט וצעקות. על פי הספרות, ההצעה היא להשמיע מוזיקה שקטה עם אלמנטים של מקצב איטי שתרגיע. אבל אני הצעתי ללכת דווקא הפוך – במקום לנסות להרגיע את החולים, להעיר אותם לפעילות כדי להפחית את חוסר השקט. המחשבה שלי הייתה שכשיש חוסר שקט וסטרס אצל אנשים עם דמנציה והם צועקים ונסערים, אולי דווקא אם נתאים את הקצב למצב רוחם נוכל לתעל את מצב הרוח למקום אחר. ובאמת התוצאה הייתה שכל התגובות הקשות של צעקות פחתו, ובמקומן עלו תגובות חיוביות. במקום לצעוק הם התחילו לשיר ולתופף במקצב השיר, חייכו, פנו זה לזה והדביקו זה את זה בקצב".
"כל אחד מאיתנו יכול לעזור לבני משפחה על ידי השמעת מוזיקה ועל ידי שירה. אי אפשר להדגיש מספיק את חשיבות הפעולה הזאת. חשוב שאנשים יהיו מודעים לכך שמוזיקה היא ממש כלי טיפולי רפואי לא פרמקולוגי, שהוא נטול תופעות לוואי, וגם בחינם"
בדומה לעניין המוזיקה הקלאסית, ד"ר דסה טוענת שבניגוד לדעה הרווחת לא תמיד כשמישהו עצוב כדאי להשמיע לו מוזיקה שמחה. "כשאנחנו עצובים הרבה פעמים אנחנו מעדיפים לשמוע דווקא שיר או מוזיקה עצובים", היא אומרת. "לכאורה זה נשמע לא הגיוני, כי אנחנו חושבים שמוזיקה שמחה יכולה לעודד אותנו. אבל כשאדם עצוב, הוא לא בהכרח יתחבר למוזיקה שמחה. להפך, השיר העצוב מחבר אותנו לרגש הזה ועוזר לנו להרגיש שאנחנו לא לבד בסיפור הזה. לכן לפעמים עדיף להתחיל במוזיקה עצובה שתשחרר לנו קצת את המועקה, ואז לנסות לעבור הלאה, למוזיקה קצת יותר שמחה".
כפי שמצביע הדו"ח, הטיפול במוזיקה במצבים של אלצהיימר, דמנציה, פגיעות ראש ומחלות ניווניות הוא תחום שהולך ומתפתח בעולם. "בארצות הברית, למשל, מרכזי שיקום רבים מיישמים טיפול במוזיקה בשילוב עם פיזיותרפיה, כשאפשר לראות מטפל מוזיקלי שהולך לצד הפיזיותרפיסט ופורט בגיטרה", מספרת ד"ר דסה. "בתי אבות רבים מפעילים גם מקהלות שחלקן מופעלות על ידי מוזיקאים ומורים למוזיקה. בישראל, לעומת זאת, הנושא של טיפול במוזיקה בקשישים תפס תאוצה רק בשנים האחרונות. אחת הדוגמאות לכך היא מקהלה קהילתית שהקימה לפני כשנה פנינה קוסטמן, תרפיסטית במוזיקה ותיקה, בשיתוף עם עמותת הפרקינסון. היא החלה לעבוד עם חולי פרקינסון אחרי שנים של עבודה עם ילדים כשהמטרה היא להשפיע על איכויות הדיבור".
עם זאת, לדברי ד"ר דסה קיים בארץ פער גדול בין השימוש בתרפיה במוזיקה בילדים לשימוש בה במבוגרים, והפער הזה צורם במיוחד לאור הממצאים המסוכמים בדו"ח שמצביעים על היעילות הרבה של המוזיקה לטיפול בבעיות שקשורות לדמנציה, לאלצהיימר ולפגיעות מוחיות וניווניות אחרות.
מה בכל זאת אפשר לעשות כדי להשתמש במוזיקה ככלי טיפולי במקרים כאלה?
"למעשה, כל אחד מאיתנו יכול להשתמש במוזיקה כדי לעזור לבני משפחה או לעצמו על ידי השמעת מוזיקה ועל ידי שירה. לשיר, לשיר, לשיר. אי אפשר להדגיש מספיק את חשיבות הפעולה הזאת. חשוב שאנשים יהיו מודעים לכך שמוזיקה היא לא רק בידור. היא ממש כלי טיפולי רפואי לא פרמקולוגי, שהוא נטול תופעות לוואי, והוא גם בחינם. יש למוזיקה פונקציות חשובות שהן קריטיות להחלמה, לשיקום תפקודים פגועים ולתקשורת. יש לה יכולת להשפיע משמעותית על המצב הנפשי והפיזי, על מצב המוח ועל מצב הבריאות באופן כללי".
כלי נגינה: איך להשתמש במוזיקה ככלי שיקומי
- הכותבת היא בעלת דוקטורט (.Phd) בתקשורת בריאות וחוקרת באוניברסיטת חיפה
