מה אתם משדרים? צפו בורד פלדמן מדברת על רושם ראשוני
(צילום: ניצן דרור, עריכה: נטע אוסטרו)
סיפור חייה של השחקנית ורד פלדמן (39), שזכורה היטב בתור דריה מ"האלופה", היה יכול לפרנס בקלות טלנובלה יומית מלאת תהפוכות גורל דרמתיות. יש בו סיפור משפחתי יוצא דופן, גילוי מפתיע באמצע החיים בנוסח הטלנובלי, המון רגעים מרגשים וטראגיים - וגם לא מעט שעות בית חולים. למי שבכל זאת פספס את החשיפה הגדולה של חייה, שפלדמן שיתפה בה בשנים האחרונות, להלן תקציר הפרקים הקודמים:
היא גדלה כבת לאם חד־הורית (בלהה), בימאית ומורה למשחק, בידיעה שאביה הביולוגי, שעמו בחרה האם להביא ילדה לעולם, בחר לא לגדל אותה. כשאמה שכבה על ערש דוויי, אחרי שמחלת הסרטן התפשטה בגופה, היא ביקשה מחבר ותיק שלה, ד"ר קובי אסף, מורה למשחק ומומחה לשפת גוף, לבוא לבקר אותה. הוא הגיע. כשוורד פתחה לפניו את הדלת ברגליים יחפות, הוא הבין. "הוא ראה אותי, ומיד הבחין בדמיון בינינו דרך שפת הגוף וגם בכפות הרגליים. מתברר שהיה לו ולאמי רומן קצר וחד־פעמי שהם לא ייחסו לו הרבה משמעות. אבל כנראה אמא שלי, שחשדה שיש סיכוי שהוא אבי, הזמינה אותו אלינו רגע לפני שנפרדה מהעולם. הוא מיד פנה אליה ושאל אם יש סיכוי שאני הבת שלו. אמי ענתה שייתכן שכן. הלכנו יחד לבדיקת אבהות. התשובה הייתה חיובית".
התשובה החיובית הזאת שינתה לפלדמן את החיים. הקשר עם מי שחשבה שהוא אביה כל השנים נגמר, והקשר עם אביה הביולוגי, קובי, שלא פגשה עד אז, הלך והתחזק. החיבור ביניהם הוליד דבר נוסף בחייה. "הוא זה שהכיר לי ולימד אותי את שפת הגוף, עולם שלם ומתנה אדירה לחיים שעזרה לי להבין קודם כל הרבה מאוד על עצמי". לצד קריירת המשחק המצליחה צעדה פלדמן אל תוך עולם חדש ומרתק. כיום היא מנחת סדנאות לשפת גוף ולתקשורת בינאישית ומלווה בכירים במשק באופן אישי, ובימים אלה גם מככבת בסדרה "אזהרת מסע" בהוט,קופרודוקציה נורווגית שמשודרת בימי ראשון בהוט ובהמשך תשודר גם בנפטליקס, ובסדרה "שקשוקה" בכאן חינוכית. על ההבנה שיש סיכוי שנטפליקס תהפוך אותה לשחקנית מוכרת בעולם, היא עונה: "אין בי פחד לאבד פרופורציות בכל מה שקשור לפרסום. אם סוכנות בלוס אנג'לס תתלהב, אענה לשיחת הטלפון".
4 צפייה בגלריה
"אם סוכנות בלוס אנג'לס תתלהב, אענה לשיחת הטלפון". ורד פלדמן ב"אזהרת מסע"
(צילום באדיבות HOT)
היא נשואה לסזאר ואם לאיזבל, אליס ואמיליה, שאותן היא מתארת כהפתעה במסלול חייה אבל כעוגן שמקרקע אותה. כקלוז'ר אפשרי לסיפור חייה הבלתי ייאמן ביקשנו ממנה לחזור לשפת הגוף שליוותה אותה לאורך השנים ולנסות לפענח את הסימנים. מאחר שלדבריה הסימנים האלה הם שפת גוף אוניברסלית, אל תתפלאו אם כמה מהם ייראו לכם מוכרים, ואולי יגרמו לכם לנשוך את השפה או למשוך קצת באף.
משיכות באף: הייתי צריכה לשקר כדי לא להיות חריגה
"אחד ההרגלים שלי מתקופת בית הספר היסודי היה משיכת אף. זה היה מעין דפוס קבוע ללא קשר לנזלת, אבל לא שלטתי בזה וחזרתי על המשיכה הזאת כל הזמן עד שהילדים היו צוחקים עלי ומחקים אותי. הייתי מאוד שונה בתור ילדה, כי הייתי בת לאם חד־הורית וזה היה מאוד חריג. אני זוכרת שמטרת־העל שלי כילדה היה להיות מיינסטרים כמו כולן ולהיטמע בנורמליות. חלק מזה היה לשקר כששאלו אותי על אבא שלי. עד שיום אחד הבנתי שזה הסיפור שלי והכוח שלי, ושאני לא צריכה להתנצל עליו. כיום אני יודעת, וגם מלמדת בסדנאות, שכל איבר אחראי על שדר מסוים, ושהאף, שממוקם באזור הקוגניטיבי, אחראי על עולם הרגש. לכן נגיעה באף מעידה על קונפליקט רגשי, שיכול להעיד גם על שקר. התעסקות באף מספרת גם על קושי נפשי ורגשי, וזה מסתדר לי עם מי שהייתי".
"מטרת־העל שלי כילדה הייתה להיות מיינסטרים כמו כולן ולהיטמע בנורמליות. חלק מזה היה לשקר כששאלו אותי על אבא שלי כדי שלא יראו שאני חריגה. עד שיום אחד הבנתי שזה הסיפור שלי והכוח שלי, ושאני לא צריכה להתנצל עליו"
ראש באדמה: פחדתי מהקול שלי
"בתיכון הלכתי עם הראש למטה. לא שהייתה לי בעיה להישיר מבט, אבל הייתה לי תמיד נטייה כזאת להסתכל לאדמה. אני מבינה היום שזה קרה כי לא תקשרתי טוב עם הסביבה וצללתי לתוך עצמי. זה מתחבר לי לדימוי שלי כילדה חסרת ביטחון. רק מאוחר יותר, כשהתחלתי לעלות לבמה, התחיל השינוי. פתאום ראיתי את עצמי בחלונות ראווה ברחוב הולכת כפוף. היום אני יודעת שמבט ישיר מביע הסכמה שיראו אותנו. כשאדם בתקשורת עם אדם אחר ומביט כלפי מטה, זה מעיד על חוסר רצון להיחשף. אני לא פחדתי לתקשר, אבל המבט לאדמה שידר אחרת.
"עד גיל מאוחר מאוד לא חשבתי שאני יפה, למרות שקיבלתי הרבה מחמאות. רק בסוף שנות ה־20 התחלתי להאמין שאני יפה, וככל שהתבגרתי אמרתי לעצמי: 'איזה שחרור זה להתבגר'. משם למדתי ששינוי דפוס יכול לשנות עולם שלם"
"בכלל, שנות הנעורים היו מאוד סבוכות, הייתי תלושה, ולא ממש הכרתי את הקול שלי. רק משנות ה־20 המאוחרות לחיי התחלתי לשמוע את הקול שלי, וגם להאמין שאני יפה, למרות שקיבלתי הרבה מחמאות, וככל שהתבגרתי אמרתי לעצמי: 'איזה שחרור זה להתבגר'. משם למדתי ששינוי דפוס יכול לשנות עולם שלם. אחת הדרכים לשנות דפוסי גוף היא באמצעות היוגה, שמאריכה את הגוף ומעניקה תחושה פיזית של עוצמה. שנים שאני עושה יוגה. בעבר עשיתי אשטנגה ואיינגר, והיום אני משלבת סגנונות ועושה גם הליכות מהירות".
4 צפייה בגלריה
"אני אוכלת הכל ומותר לי הכל, זה עניין של מינונים". ורד פלדמן
(צילום: שי יחזקאל סגנון: אייל חג'בי)
אכילת שפתיים: גיליתי את הסוד שהפריע לזרימת החיים
"עד היום אני סוחבת את ההרגל 'לאכול' את השפתיים. זהו דפוס שמראה צורך בחום, מכיוון שדברים אוראליים קשורים ביניקה ובחום. ינקתי עד גיל שנתיים וחצי, ואז זה היה נראה חריג. אמי סיפרה שלי שהיינו מנהלות שיחות עומק ביניקה ושהייתי מאוד ורבלית. למרות שהיא לא בחיים כיום, הקשר איתה לא נגמר עבורי. לבתי קראתי 'איזבל', השם של אמי לפני ששינתה אותו לבלהה. תיבת הפנדורה של חיי ושל חייה נפתחה ממש על סף מותה, כשהחליטה לבדוק את החשד שלה לגבי זהותו של אבי. החשש הזה עלה כבר כשהייתי בת שלוש, כשראתה את אבי הביולוגי ואת בנו, והדמיון בינינו זעק, מה שגם התברר כנכון. את הסוד הזה היא שמרה לצערי 26 שנים.
"מהרגע שאמי חלתה, החרדה לחלות בסרטן החלה לחלחל אלי. אני ממששת את עצמי באובססיביות בכל פעם שיש לי בליטה או עקיצה, אבל אני מקפידה לא לתת לחרדה לנהל אותי. אני מקפידה לזהות מתי אני מפליגה לתוכה ומתי זה אמיתי ומצריך בדיקה"
"כשהיא חלתה בסרטן, בכל השעות בבית החולים אכלתי את השפתיים שלי בצורה חריגה. הדפוס הזה נרגע רק אחרי שלמדתי מה זה מייצג בשפת הגוף. השפתיים מייצגות את הזרימה שלנו, והבנתי שההתעסקות בהן משבשת באיזשהו אופן את הזרימה ואת הגמישות בחיי. כיום אני גם מבינה שמהרגע שאמי חלתה, החרדה לחלות בסרטן החלה לחלחל אלי. החרדה מהמחלה מלווה אותי עד היום. אני ממששת את עצמי באובססיביות בכל פעם שיש לי בליטה או עקיצה. מה שמנחם אותי זו הידיעה שאם אהיה ערנית, אצליח לזהות את זה בשלב מוקדם וכך חיי יתארכו. אבל אני מקפידה לא לתת לחרדה לנהל אותי, אני מקפידה לזהות מתי אני מפליגה לתוכה ומתי זה אמיתי ומצריך בדיקה".
כסיסת ציפורניים: למדתי שאני צריכה לסמוך על עצמי
"הדפוס הזה התחיל בשירות הצבאי שלי כמשקית ת"ש וקיבל תפנית כשהפכתי למדריכה בקורס. הציפורן מגינה על מערכת העצבים ומהווה סוג של נשק. כרסום הציפורניים הוא פגיעה ב"נשק האישי" וחשיפה של מערכת העצבים. כסיסה מראה שאני לא סומכת על הנשק שלי ועל עצמי. הכסיסה שלי נפתרה אחרי שהחיילות שלי חיקו אותי כוססת ציפורניים ב"שבירת דיסטנס". זה היה כמו מראה עבורי, אז החלטתי לתקן את זה בעיקר בשביל עצמי. בכלל, הצבא גם היה הזמן שבו התחלתי לסגל לעצמי אורח חיים נכון יותר, בעיקר כי גיליתי באותה תקופה שאני רגישה ללקטוז ולא ידעתי איך אחיה בלי שוקו וגבינות. במשך שנים חיפשתי את התזונה המאוזנת שלי. ניסיתי שמונה שנים צמחונות ושיטות ניקוי רעלים למיניהן. היום אני נושקת ל־40 והבנתי שאין דבר כזה ש'אני לא נוגעת במשהו'. אני אוכלת הכל ומותר לי הכל, זה עניין של מינונים. אז אם בא לי גלידה, אני אוכל פעם ב... ואסתכן בכאב בטן. אני אוכלת ארוחות קטנות במהלך היום, וככה אני לא מכבידה על הגוף שלי. ככה אני גם מחנכת את הילדות שלי לאכול בריא. אני ממש משתדלת לשכנע אותן לא להגיד 'לא' לאוכל לפני שטועמים".
ליפוף רגליים: מצאתי את היציבות שלי
עד לא מזמן הייתה לי נטייה ללפף חזק את הרגליים. היום אני כבר לא עושה את זה כי הבנתי שיש לזה השפעה על קליטת המידע שלי באותו הרגע. הרגליים אחראיות על היציבות, וליפוף מצמצם אותה. מה שקורה ברגליים מעיד על דיאלוג פנימי עם היציבות שלנו. אדם שמקשיב עם רגליים על הקרקע יחווה חוויה שונה מאדם שמתנדנד עם רגליים באוויר מכיוון שהמוח מושפע ממה שקורה לגוף, וכשהיציבות מתערערת אנחנו פחות פנויים להקשבה. היציבות שלי בחיים הגיעה מהמשפחה.
"היה לי ברור שאהיה אמא, אבל לא בהכרח בית סטנדרטי של אמא, אבא, ילדים וכלב. עם סזאר למדתי שתלות זה לא דבר שלילי, ומותר לפעמים לעצום עיניים ולשחרר, ושאם אני אפול, יש מי שיתפוס אותי"
בעלי סזאר הוא העוגן האולטימטיבי, נותן לי כנפיים וזורם עם כל ג'וק שנכנס לי לראש. הוא גב ענק ושותף מלא ליצירה שלי בחיים, וכמובן שותף בהורות. אבל למען האמת, זה לא העתיד שדמיינתי שאחיה בו, כי הייתי די בטוחה שאלך בדרכה של אמי ולא אחווה זוגיות יציבה. היה לי ברור שאהיה אמא, אבל לא בהכרח בית סטנדרטי של אמא, אבא, ילדים וכלב. היו לי הרבה שנים שמצאתי את עצמי נמשכת לגברים שלא באמת אפשרי לקיים איתם זוגיות. פגשתי את סזאר אחרי כמה מערכות יחסים כושלות, כשכבר כמעט איבדתי את האמונה. הוא היה טייפ קאסט יוצא דופן, קיבוצניק. הוא הזמין לי דרינק בדייט הראשון ואמר: 'שיהיה ברור שאני מונוגמיסט'.
גילה את המתכון הסודי לזוגיות. סזאר והבנות
"אני יכולה להגיד שהוא גילה לי את המתכון הסודי לזוגיות. פחדתי מאוד להיתלות בו. לפני כן זה היה 'אני עושה הכל לבד, ואם מישהו רוצה להיכנס אז סבבה'. עם סזאר למדתי שתלות זה לא דבר שלילי ומותר לפעמים לעצום עיניים ולשחרר, ושאם אני אפול יש מי שיתפוס אותי. לפתוח עסק באמצע החיים זה משהו שאי אפשר לעשות בלי תמיכה מהבית. בעוד שרבים מציינים שנה קשה במיוחד בגלל הקורונה, אני דווקא פרחתי בזכות בעלי והמשפחה שלי. מבחינה מקצועית העסק שלי קיבל תנופה גדולה מאוד, וכמובן גם הזמן המשפחתי".
שפת הסימנים: חמישה טיפים לרושם ראשוני נכון
1. אל תחששו לחייך
רוב האנשים פוחדים לחייך כי זה גורם להם לחוש חשופים, כאילו מסתכלים להם לתוך הפה ורואים את מה שיש בתוכם. זו גם הסיבה שהרבה מתחילים לצחוק ומיד סוגרים את הפה במבוכה. אבל בלי חיוך אנחנו נראים "פחות זורמים", ויש לכך ערך מבחינת השדר שאנחנו מעבירים על הנכונות שלנו להיחשף. חיוך, כמו קשר עין, משדר זרימה וספונטניות.
2. שימו לב שהשיער לא מסתיר לכם את הפנים
שיער הוא סוג של מסך, והרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מסתירים חצי פנים. גם אם זה נראה לנו כמשהו שמחמיא לנו, השדר שאנחנו מעבירים זה שדר של הסתרה. לכן כדאי מאוד שהפנים יהיו חשופות, וכמובן גם העיניים.
3. היו מודעים ללחיצת היד שלכם
מאז הקורונה אנחנו נמנעים מלחיצות יד בפגישות ראשונות וזהירים במגע, אבל זה מונע מאיתנו לקבל מידע בסיסי וראשוני על האדם שמולנו. לחיצת יד רפה משדרת רצון למינימום תקשורת אפשרית ולחיצת יד ארוכה בדיוק ההפך, אך אם מהדקים את האחיזה זה מעיד על מאבק כוחות מסוים.
4. הפנו את פנים כף היד לאדם שמולכם
לא תמיד אנחנו שמים לב אבל לעתים אנו מפנים את גב כף היד לאדם שמולנו מכיוון שאנחנו מגינים על עצמנו. אם נפנה את פנים כף היד, נשדר שאין לנו מה להסתיר ונייצר תקשורת חשופה ומזמינה.
5. בחנו אם אתם פולשים למרחב האישי
בתרבות הישראלית יש נטייה לפלוש למרחב האישי. יש לכך יתרון של חמימות ונגישות בלתי אמצעית, אבל השדר יכול להיות שלילי כשלא מכבדים מספיק את המרחב האישי של האחר, ויש מי שיחוש זאת כאקט אלים. כדי לשדר חום וקרבה צריך לברר קודם אם יש לי אישור לכך מהאדם שמולי על ידי מסרים שאינם מילוליים - מבט ישיר, חיוך. אם ישנה התרחקות או הסטת מבט, חשוב לכבד את הצורך בחיץ.
- איפור ושיער: חן בוקי /// ע. צלם: בן יצחקי /// ע. סגנון: מאור רבין /// בגדים ונעליים: אדידס, DF.Original, עמנואל, Guess, קלווין קליין
