אסי לוי מצטלמת לשער מגזין מנטה ועונה על השאלות
(צילום: ניצן דרור, עריכה: גל שאול שחרור)
"אלה הם המלפפונים, העלים שלהם כבר נבטו והם מוכנים לשתילה. פה יש מלונים שכבר נבטו, העגבניות בדרך להדליה, אלה פלפלים חריפים, ואי אפשר לטעות - אלה שתילי גזרים", אומרת אסי לוי כשהיא מלווה אותי לחצר הקדמית של ביתה רחב הידיים בשכונה שקטה ברמת גן. היא נעמדת ומציגה בפניי את השתילים שהיא מנביטה ומלטפת את העלים. "וסביב אלה עצי הפרי של ההורים שלי: פקאן, זית, אשכולית ופומלית הכי טעימות שאכלת בחיים שלך. וגם תפוז, קלמנטינה, לימונים, ומלא שושנים שאבא שלי שתל לאמא שלי. לפעמים אבא שלי עומד לנגד עיניי, עובד פה בגינה, ואמא שלי מכינה קציצות והריח חומק לחצר, למרות ששניהם כבר הלכו לעולמם".
כתבות השער של מנטה:
הגינה הגיעה אחרי שלוש שעות של שיחה שקיימנו במרתף שבו הייתה ספונה בימי הקורונה ויצרה את השירים לאלבום החדש שלה שנקרא "טוונטי־ניין אנד דה נייברז" שאת המהדורה המודפסת שלו ניתן להשיג ברשתות הספרים. בבית רחב הידיים הזה, שרהיטים ופריטי עיצוב משלל תקופות משמשים בו בערבוביה יפהפייה, היא גדלה והתבגרה. היום זה הבית שהיא מתגוררת בו עם שתי בנותיה, זואי וליהיא.
אבל יש מי שכבר לא מבקרת בבית הזה יותר - בת הזוג של לוי בשנים האחרונות, הרקדנית תמר שלף. אחרי זוגיות ואהבה גדולה בת תשע שנים נפרדו השתיים ממש אחרי שאסי סיימה להקליט את האלבום שלה, שרובו שירים של לב שבור. "עדיין לא דיברתי בתקשורת על הפרידה שלנו. אז הנה אני מדברת על זה לראשונה איתך: נפרדנו אחרי ההקלטות. זה היה לפני חצי שנה. הלב שלי עדיין שבור. כואב. אבל הכי שלם שהיה אי פעם. זה מוות. הדבר הכי קרוב למוות".
"אף אחת לא התאהבה במישהי אחרת, ואף אחת לא הפסיקה לאהוב. יש בינינו אהבה מאוד גדולה, אבל זה הפסיק לעבוד"
הרגשת שהפרידה עומדת לבוא?
"מי שמקשיב לאלבום מזהה שהוצפו בו הרבה כאבים ופחדים, אבל לא נפרדנו בקאט. אף אחת לא התאהבה במישהי אחרת, ואף אחת לא הפסיקה לאהוב. יש בינינו אהבה מאוד גדולה, אבל זה הפסיק לעבוד. הכאב שאני מדברת עליו והכמיהה למשהו שהיה כן צפו כשירדתי לכאן, לסטודיו, ובטח שנכנסו לשירים. ובכל זאת, להתמודד עם שיברון לב בתוך זוגיות זה מאוד עדין".
אז נתת ליצירה לעבד את האובדן.
"איזו ברירה הייתה לי? לא הייתי יכולה לשקר. באתי עם כל הלב פתוח".
4 צפייה בגלריה
"מי שמקשיב לאלבום מזהה שהוצפו בו הרבה כאבים ופחדים" (וסט ומכנסיים: זארה; טופ: אנין בינג ל"עמנואל"; חגורה וגיטרה: אוסף פרטי)
(צילום: שי יחזקאל, סגנון: ראובן כהן)
יש מצב שלא נולדת לשחק אלא לשיר?
"זה התאפשר בזכות הקורונה. כבר שנתיים רציתי לחזור למוזיקה, לכתוב את התסריט שלי, לביים ולספר את הסיפור שלי ולא רק חומרים של אחרים. כבר התחלתי להשתעמם. הרגשתי שאני בלתי נסבלת בלופ של עוד תפקיד ועוד תפקיד".
כשהיא מדברת על עוד תפקיד ועוד תפקיד צריך להבין שהיא לא מגזימה. רשימת התפקידים שביצעה בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה ארוכה ומגוונת - "אביבה אהובתי" (שעליו קיבלה את פרס אופיר), ”הבורגנים”, ”קשר עיר”, "בטיפול", ”שירות חדרים”, ”העולם מצחיק”, לצד תפקידים רבים בתיאטרון וזכייה בפרס התיאטרון הישראלי כמה פעמים. בימים אלה היא בעיצומן של החזרות על המופע שילווה את האלבום החדש, ובמקביל משחקת בתיאטרון חיפה. באוקטובר הקרוב תתחיל גם בחזרות להצגה "רכוש נטוש" מאת שולמית לפיד בתיאטרון חיפה בבימוי של ג'טה מונטה שאיתה חלמה תמיד לעבוד לדבריה.
אחרי שנה וחצי חזרת לבמות. התגעגעת לתפקידים? לקהל?
"כן. אבל גם נולד בי געגוע למשהו אחר על הבמה, ולכן במהלך הקורונה נשאבתי לתוך האלבום. עבדתי בטירוף כאן בסטודיו. כתבתי, צילמתי, ביימתי, ישבתי שעות על עריכה והקלטתי. כל האלבום הזה הוא אני. הוא העסיק ומילא אותי והיה מאוד תרפויטי ועזר לי להתמודד עם הכאבים שלי, ולא חסר לי על מה לכאוב".
הקהל הוא אני
המטענים הם גם מטעני הגעגוע להוריה שנפטרו וכעת מביטים עליה מהתמונות שעל קירות הסטודיו. אסי היא בת הזקונים של משה ושושנה לוי, שהביאו אותה לעולם כשכבר היו מבוגרים. את אמא שלה, שושנה לוי, שהייתה הראשונה שייבאה לארץ טפטים וגם הייתה מועמדת בתחרות מלכת היופי של "לאשה" בשנות ה־50, אסי מעריצה. "אמא שלי כל הזמן הייתה בנסיעות. היה לה העולם שלה, הטפטים והנדל"ן שהיא התעסקה בו. יום אחד החליטה שהיא עוזבת הכל ויורדת לערד. היא הימרה על הנדל"ן שם. קנתה חצי ערד".
אבא שלה, חצוצרן חובב ומעריץ של לואי ארמסטרונג, הוא זה שהטביע בה את הכמיהה לנגינת החצוצרה שמלווה את האלבום שלה, שאותו יצרה עם החצוצרן אמיר פרי. "הוא תמיד היה מסמר הערב, בכל אירוע היו מעלים את משה לבמה והוא פאקינג רוק סטאר. אם אבא שלי היה היום בחיים ויודע שיצא לי אלבום, הוא היה קופץ לבריכה בכיכר רבין".
אז בזכות אמא שלך אין לך דאגות כלכליות.
"תמיד יש לי דאגות, גם כלכליות, אני לא חיה בתחושה שאפשר להתבטל. יש לי משמעת עבודה. נכון שיש לי בית ולזה אני לא צריכה לדאוג".
אבל את אומרת שהיא קנתה את חצי ערד.
"ומכרה. היא הייתה סוסה פראית כלואה, ואבא שלי היה אדם מורכב. זמר ומוזיקאי מחונן ומבוזבז, אמן שכל מהותו לשיר ולרקוד או לספר בדיחות. בתסריט שלי הוא הכוכב, דמות קולנועית, אבל כאבא זה לא היה פשוט".
וזה השפיע על המודלים של הזוגיות שלך?
"בוודאי, איך אפשר שלא".
וההבדלים בזוגיות כשבצד השני יש גבר או יש אישה?
"אין הבדל כזה, לא חשוב מי בצד השני".
אז מה, תחזרי לנהל מערכות יחסים עם גברים, עכשיו, אחרי תמר?
"אני מניחה שהכל יכול לקרות. החיים לא הפסיקו להפתיע אותי, ואני מקווה שלא יפסיקו, אבל כרגע אני לא שם. אני עוד נפרדת. תשע שנים זה המון זמן. אני גם כל כך מאוהבת באלבום הזה, וביצירה הזאת, שממלאת ומבריאה אותי. אני חווה את הפרידה בכל רגע. תמר נמצאת בכל שיר, והיא חלק מהאלבום הזה. היא בלב שלי כל הזמן, ואני עדיין מתעסקת בזוגיות הזאת. למרות שאני מאוד זוגית ומאמינה באהבה, לא קל לי להתאהב, כי אני בררנית ונורא ביקורתית".
גם בבחירת התפקידים היא בררנית, וכך, למרות שהיא קומיקאית בחסד, היא לא נמשכת לתפקידים עם הומור. "תמיד היו שואלים אותי: את כזאת מצחיקה, אלופה בדקויות ומבטאים וחיקויים, למה את לא ב'ארץ נהדרת'? אבל יש בזה משהו שפחות מעניין אותי. אני משחקת כדי להגיע לאסי, במקום לשחק את הזונה, לגלות ולמצוא את הזונה באסי, ואת האם השכולה באסי ואת החוקרת באסי, כי יש בנו הכל".
בגלל זה את עושה תפקידים מגוונים, כי מעניינות אותך האסיות.
"בסופו של דבר אני לגמרי עסוקה בעצמי, שלא תטעי. גם כשאני בוחרת תפקיד, אני קודם כל שואלת מה מעניין אותי לראות, אני קודם כל מדברת לעצמי, כי גם אני קהל של עצמי, ולכן ככל שאני נחשפת ליותר חתיכות מהנשמה של היוצר, אני יותר מבסוטה. כי יצירה זה מציצני. אנחנו מחפשים את האמת שעונה לנו על השאלות והפחדים שלנו, לא את התחפושת".
השעמום הורג
היא בת 51, וזה באופן כללי גם המשקל שלה. "אין לי מושג כמה אני שוקלת, אולי 52, אולי 53. אם תתעקשי אלך להישקל, יש לי כאן משקל. אבל כבר הגעתי גם ל־48 קילו. זה היה אחרי הלידה של זואי, ילדתי אותה ומיד ירדתי במשקל. אמרתי ליניב (בן זוגה דאז ואבי בנותיה, על"א) שיביא לי את הג'ינס, והלכתי לתינוקייה, ואחת האמהות אמרה לי: תעופי מכאן, את והג'ינס שלך".
נעלבת.
"מאוד. יש בוז לאנשים רזים. אני לא מתלוננת, אבל מאיפה יש לאנשים החוצפה להעיר לי על הרזון שלי? אם הייתי שמנה אף אחד לא היה מעיר לי ככה. למה אני צריכה להתנצל על מבנה הגוף שלי? אני אוכלת נכון, אמנם אוכל לא היה אף פעם מרכז העניינים אצלי, ולמרות זאת אני בשלנית ואוהבת ומבינה באוכל ואוהבת מסעדות. מעולם לא שתיתי סוכרזית או דיאט קולה, אלא רק קולה עם סוכר, ואני אוכלת חמאה ודברים משמינים. אני נהנית מהאכילה, אבל לא אוכלת מנות ענק ולפעמים שוכחת לאכול".
את יודעת, רוב אנשים לא שוכחים לאכול.
"אני נזהרת מאוד כאן בלשוני, אבל אנחנו בתוך בולמוס של מי אוכל יותר ומי מקבל יותר, ואנחנו רוצים וצורכים יותר ממה שאנחנו מסוגלים להכיל. זה גם קשור לעולם שמוצף במידע, ולדור שכל הזמן רוצה־רוצה־רוצה. אבל מה אתה רוצה? אולי תעצור רגע ותברר?".
"יש בוז לאנשים רזים. מאיפה לאנשים החוצפה להעיר לי על הרזון שלי. אם הייתי שמנה אף אחד לא היה מעיר לי ככה. למה אני צריכה להתנצל על מבנה הגוף שלי?"
היא עצמה דווקא מבררת כל הזמן עם עצמה היכן היא עומדת ומה היא רוצה. "אני כותבת את הסרט שלי, ויש מלא תפקידים בתיאטרון שמעניינים אותי. אם יש משהו שאני פוחדת ממנו זה להשתעמם, לכן יש בעולם שלי אינסוף הרפתקאות".
4 צפייה בגלריה
"כשאני משועממת אני פרא אדם ועושה דברים נוראים לעצמי". אסי לוי
(צילום: שי יחזקאל, סגנון: ראובן כהן)
ואם כל זה לא מספיק כדי למלא את היומן בהרפתקאות, לאחרונה היא גם חזרה לשחק בקבוצת הטניס שלה ברמת השרון. "יש מצב שהמשמעת שלי היא מהשנים שבהן הייתי טניסאית, אבל יש בעיה: מאז שחזרתי לעשות ספורט אני מרזה עוד יותר".
פוחדת להשתעמם או פוחדת לפגוש את עצמך ולכן את טורבו?
"להשתעמם זה מוות בשבילי. כשאני משועממת אני פרא אדם ועושה דברים נוראים לעצמי, או כמו שאבא שלי היה קורא לי: 'כלב בלי שרשרת'. השעמום ממית אותי, אני רעבה להתרגשויות. העשייה גורמת לי אושר יותר מכל מסיבה או בילוי. אני נראית חלשה ורזונת, תעשי לי פו, ואני נופלת. אבל יש לי גם חוסן פנימי. בעיניי יש שני סוגי אנשים - אלה שמתגברים ואלה שנכנעים. אני ביישנית למות, אבל עם השנים למדתי להתגבר ולהתמודד עם כל מה שהרגשתי שמהווה עבורי מכשול. בעיקר למדתי איך לעקוף את המיינד שלי, שמגביל אותי לפעמים, ועזרה לי גם העובדה שהייתי הליצן".
למה היית הליצן? מה החבאת?
"זו הייתה הדרך שלי להיות מיוחדת. חוש הומור זה משהו שהציל אותי בחיים, למרות שבתפקיד הליצן יש גם עצב קטן ופגיעות. ובאמת, מול הדברים הגדולים אני חזקה, אבל מהשטויות הקטנות אני יכולה להתמוטט - לא מוצאת את הטלפון, אבדו לי המפתחות בגלל הפרעת הקשב. אני הולכת למקרר ועוצרת 50 פעם בדרך. את רואה את כל הפתקים הצהובים האלה שדבוקים למחשב? אבל לא אקח לעולם ריטלין. לראש שלי אין מנוחה, והתרופה שלי זה מוזיקה", היא אומרת ומתכוונת לתאונת האופנוע הקשה מאוד שעברה לפני כמה שנים. "ילד שלא עצר בעצור העיף אותי לכל הרוחות. הייתי עם קסדה פתוחה וחצאית מיני. ואז סירנות ובית חולים וקריעה בכבד ודימום בחלל הבטן וסכנת מוות ואיבוד הכרה ומשככי כאבים".
אבל מה שבאמת מדכדך אותה עכשיו זו הזיקנה. "אני לא נהנית להזדקן ולא מוצאת בהזדקנות שום חן. אין דבר אכזרי יותר מאשר להזדקן בקולנוע. אז פעם עשיתי מילוי כי יש לי משהו שהוא גנטי (מצביעה על הבולדוגים), אבל אני לא בקטע. אומרים לי, 'בואי, אני אזריק לך רק פה ורק שם', אבל זה הפרצוף שלי, אני עובדת עם ההבעות האלה, ומפחיד אותי לאבד אותן. מצד שני, לא הייתי חוזרת אחורה לשום גיל. רוחנית יש לי היום הרבה יותר שפע. אפילו השרירים בידיים שלי יפים אחרי שחזרתי לפילאטיס", היא מתפקעת מצחוק ומציגה יד גרומה ושרירית.
- איפור: גלית ורטהיים ל”ארטבוק” /// שיער: קובי קלדרון /// ע. צלם: בן יצחקי /// ע. סגנון: בר צברי, לילך והב
