השבוע נפטר גדעון ה', בגיל 76. גדעון היה בטיפולי 12 שנה בערך, מגיל 64, אז כבר החלים מסרטן החלחולת בגינו הוקרן ונותח. בשנות היכרותנו הספיק להתמודד עם גידול נוסף של מלנומה בזרוע ועבר כריתה נרחבת. לפני כשנתיים חזר לגופו גידול המעי שהביא לבסוף למותו. קשה לתאר את המרץ והחיוניות של גדעון. אופטימיות ומרץ חסרי תקנה שכמו מגנטו אותי אליו. גם כשהתמודד עם טיפולים אונקולוגיים, במקביל לטיפול בשאר מחלות הרקע הרבות שלו, הקפיד להמשיך לחתור על סאפ בים, מה שהקנה לו שיזוף, מסת שריר ותנועתיות חריגים לגילו.
לטורים האחרונים של ד"ר עמוסי:
עד השנה האחרונה טיפלתי בגדעון כרופא משפחה המטפל בחולה כרוני - מתרשם ממצבו ומטפל בהתאם. פה מדייק טיפול בסוכרת, שם מתייעץ עם נפרולוג, שולח לאשפוז בשל עווית כליה או דלקת ריאות. כשחזרה מחלתו הגידולית ואחזה בעצמותיו, הטיפול בגדעון עבר לאונקולוגים, שלא פעם במקרים כאלה הופכים להיות המטפלים העיקריים, בזמן שרופא המשפחה משנה את תפקידו והופך לתומך לחימה.
בביקורים במרפאה הייתי עובר על הסיכום האונקולוגי ומיישם את ההמלצות. מזמין בדיקת הדמיה, מבקש אישור לתרופה חדשה שרק נכנסה לסל הבריאות, ומוציא הפניות לבדיקות דם שיש לבצע בבית אחרי כל טיפול כימי. בין עבודות הפקידות היינו משוחחים קצת על מצב הים, מצב המדינה, קצת על הילדים, ואחרי 15 דקות גדעון היה מתרומם ועוזב את החדר עם חיוך ואמירה קבועה "שלא ייווצר לך עיכוב בתור".
בשנה האחרונה הוא נחלש מאוד ועברנו למתכונת של ביקורי בית, אליהם הייתי מגיע ביום קבוע, לפני התחלת מרפאת הערב. מביקורי הבית הושמט החלק המעשי של הכנת ההפניות והתעסקויות מנהליות, והיינו רק יושבים ומשוחחים. מדי פעם צצו בעיות קליניות שדרשו התייחסות, פצע לחץ או ליין שהזדהם, אבל רוב הביקורים כללו רק שיחת חולין בת רבע שעה, כשגדעון, עם טיימר פנימי, מקפיד לשלוח אותי בזמן מביתו. "לך. יש חולים שמחכים לך, אתה מתחיל בשלוש, לא?"
הביקורים אצל גדעון חידדו לי שאלות שמעסיקות אותי לא מעט. מה בעצם עשיתי שם? אפשר לקרוא לזה ביקור רפואי? במה זה שונה מביקור של חבריו או של ילדיו? למי זה עושה יותר טוב, לגדעון או לי?
במקצוע כל כך פרקטי כמו רפואה, בו אנו כל הזמן דוהרים עם בדיקות, טיפולים ונתונים אובייקטיבים- לעצור, לשבת ולשתוק זה מסובך
הי גדעון, מה נשמע? בסדר, איך בחוץ, נראה שחם לך. כן, חם מאוד ועוד לא התחיל הקיץ. אתה ממשיך לצאת להליכות בחוץ? לא ממש. בגלל החום וכאבי האגן אני עושה רק סיבובים בסלון ובמרפסת עם ההליכון, בהשגחה של מתילדה, המטפלת. איך היא דרך אגב? מדהימה. הרבה יותר טובה מהקודמת. טוב שהחלפתם. מרגישים את השינוי במצב הבית כבר מהכניסה. מה שלום הילדים? מדהימים, איך שהם מטפלים בי...איך אני יכול לעזוב אותם (בכי) אני לא רוצה שיראו אותי כל כך חלש (שתיקה) אתה חלש? אתה סמל לנחישות ועוצמה.
ימי שלישי עם גדעון: טיפול ברמה הכי בסיסית שיש
מה זו השיחה הזו, שרבות כמותה התקיימו בימי שלישי בשעה שתיים, בפינת האוכל, בחדר השינה ולאחרונה בחדר הטיפולים המאולתר בביתו של גדעון. זה בכלל נחשב ביקור רפואי, ביקור טיפולי? לא נעשתה בביקורים האלה רפואה קלאסית של הצגת בעיה, בדיקה גופנית, מחשבה וגיבוש תכנית אבחון או טיפול. אז מה היה שם? היו שם שני בני אדם. אדם חולה והרופא שלו. הביקורים היו משמעותיים עבור גדעון, שהיה מסתפר ומתגלח לכבודם, וממשיך להתענג עליהם יומיים אחרי שהסתיימו, לדברי ילדיו. בשביל כזו שיחה צריך ללמוד רפואה ולעשות התמחות ברפואת משפחה? בשביל לדבר על מזג האויר ולתת יד לאדם סובל במיטתו? נראה שכן.
מדובר בתשומת לב, בהקשבה. תשומת לב שלא דורשת ידע ברפואה או הבנה קלינית. תשומת לב שכל אחד יכול להעניק. חבר, שליח של וולט או בן משפחה. העובדה שמי שישב עם גדעון היה הרופא שלו, עם תואר שמשרה ביטחון, משנה את אופי השיחות ומבדיל אותן משיחות עם חברים או עם בני משפחה. זה טיפול ברמה הכי בסיסית שיש. הכי פשוט וגם הכי אפקטיבי. פשוט, אבל די מסובך בימינו. במקצוע כל כך פרקטי כמו רפואה, בו אנו כל הזמן דוהרים עם בדיקות, טיפולים ונתונים אובייקטיבים - לעצור, לשבת ולשתוק זה מסובך. השיח שלנו השתנה, בחדר הטיפולים כמו בכל החברה. כולנו רוצים תשובות מידיות ומוחלטות, בלי שתיקות. אולי אנחנו צריכים להקשיב ולשתוק יותר, לא רק בסוף החיים. אני שמח שיצא לי לשבת עם גדעון ומקווה שהוא קיבל ממני לפחות כמו שאני קיבלתי ממנו.
