1. למה כשיש שקט או הפוגה אנחנו מעדיפים שכבר תהיה שוב אזעקה?
הדבר שהכי קשה לנו זה אי הוודאות, למשל כשאנחנו לא יודעים מתי תהיה אזעקה אנחנו בעצם מדמיינים אזעקה כל הזמן או את האופציה של אזעקה כל הזמן. ברגע שיש אזעקה, היא כבר ודאית ואז אין פה שאלה - אנחנו יודעים מה לעשות ואיך להתנהל. בשעה שאין אזעקה גם אין לנו מה לעשות כדי להרגיש טוב יותר. כשיש אזעקה - יש לנו מה לעשות: להיכנס לממ"ד או לרוץ למקלט וזה כשלעצמו מרגיע אותנו יותר.
2. למה קל לנו יותר להרגיע את הילד שלנו מאשר את הילד שבנו?
קודם כל לא תמיד קל לנו להרגיע את הילד שלנו, ודבר שני, הילד שבנו מסתמך לפעמים על זיכרונות מגיל צעיר וההתמודדות איתם עשויה להיות קשה הרבה יותר מאשר להרגיע מישהו אחר. להרגיע משהו שזכור לך או שמעורר משהו מאוד קשה בעצמך - זה תמיד אחד מהדברים שקשה לנו לעשות.
3. איך מתמרנים בין הרצון להתעדכן בחדשות לחרדות מחשיפה למידע מלחיץ? או במילים פשוטות: עדיף לדעת או לא לדעת?
גם אם נראה כל היום חדשות, עדיין לא נדע האם, מתי ואיפֹה ייפול הטיל הבא. ופה בדיוק הבעיה: אנחנו מדמיינים שאם נראה מספיק חדשות אז נדע – מה שלא נכון. לכן עדיף בכל מקרה להגיד 'אני לא יודע, לא נעים לי להרגיש את זה אבל זו האמת', ולהגביל את החשיפה לתקשורת כדי לא להיות עסוק בזה כל הזמן. תגידו לעצמכם- גם ככה אני לא יודע, אז מה הטעם להיות עסוק בזה כל הזמן?
4. מה עונים לילד ששואל אם גם הלילה מתוכננות אזעקות או שהוא יכול לישון בשקט?
לילד אומרים את האמת: אנחנו לא יודעים אם יהיו אזעקות או לא יהיו אזעקות. מה שאנחנו כן יודעים זה שההורים שומרים עליך, ואם יהיו אזעקות ונצטרך לרדת למקלט או להיכנס לממ"ד - אנחנו נעיר אותך ונעשה את זה יחד, ואחרי זה נחזור לישון. לא צריך להסתיר מהילדים שלנו את המידע, אלא לתת להם תחושה של ביטחון, לא באמצעות התשובה האם זה יקרה או לא, אלא בהעברת המסר שההורים נמצאים כאן לעזור.
5. איך יודעים אם החרדה שלנו סבירה או מעוררת חרדה?
זה לא רלוונטי האם החרדה שלנו סבירה או לא. מה שרלוונטי זה האם היא יעילה לנו או לא. האם יעיל לנו לחשוב על זה כל הזמן? האם הצפייה בטלוויזיה מועילה? זה מה שחשוב. גם אם יש חרדה והיא מוצדקת, היא מחלישה אותנו מאוד ולכן אנחנו צריכים לפעול להוריד את העוצמה שלה, כדי שנוכל להרגיש טוב יותר עם עצמנו.
קראו עוד:
6. האם כדאי לפתח גמישות מנטלית כי ממילא הכול לא צפוי ו"יאללה בלגן" או שכדאי לדבוק בסדר יום ובהרגלים קבועים?
חשוב לא לבלבל בין גמישות מנטלית לבין שמירה על הרגלים וסדר יום. גמישות מנטלית זו היכולת לקחת מחשבה שאני חושב תמיד ובאופן קבוע ולחשוב אותה אחרת. השמירה על סדר יום, במיוחד בזמנים שהוא נוטה להשתנות, נותנת סוג של הרגעה וביטחון, כי בתוך הכאוס וחוסר הידיעה, לפחות אני יודע שאני עושה את מה שאני רגיל לעשות.
ויחד עם זאת, אנחנו צריכים כל הזמן להתגמש בחשיבה שלנו. יכול להיות שאני תכננתי שיקרה ככה אבל יקרה אחרת, ואם יקרה אחרת מה אני אעשה אז? ואני חושב שבטוח ייפול טיל, יכול להיות שיפול, אני בטוח שתהיה אזעקה, יכול להיות שתהיה - כל ההגמשות של הדברים המאוד החלטיים שאנחנו אומרים לעצמנו ובדרך כלל הם הדברים שמציקים לנו.
7. איך נרדמים אחרי אזעקה בלילה והאם בכלל כדאי לישון אם תכף תהיה עוד אזעקה?
זה בדיוק העניין: אנחנו לא יודעים אם תכף תהיה עוד אזעקה או לא, ובתנאים האלה אנחנו צריכים להחליט האם אנחנו רוצים לחזור לישון או להישאר ערים. כל החלטה היא טובה באופן עקרוני, ובתנאי שאתה מקבל את חוסר הוודאות, ואז אתה מחליט מה אתה רוצה לעשות עם זה. כדאי לחזור לישון עד כמה שאפשר, כיוון ששינה היא דבר חשוב גם לבריאות הנפשית. אני מציע להגיד: "הסתיימה האזעקה, אנחנו ננסה לחזור לישון ואם תהיה עוד אזעקה ישר אחר כך, נקום עוד פעם, ואם יהיה לנו קשה להירדם, אז יהיה לנו קשה להירדם עד שנירדם". עדיף לקבל את המצב כמו שהוא מאשר להיאבק באי הידיעה.
8. למה כל רעש של אופנוע חולף מקפיץ לנו את הלב לתחתונים ומתי זה יעבור?
בשונה מחרדה מחשבתית, ישנה גם תפישה חושית של הדברים. אופנוע חולף לרגע מזכיר את האזעקה ולשנייה אנחנו חושבים שיש אזעקה ומתייחסים למצב בדריכות: גם הלב פועם מהר, גם השרירים נדרכים. לרוב עם הזמן זה חולף, כשמתרחקים יותר מהאזעקות ובעצם מתרגלים לכך שאופנוע זה רק אופנוע.
9. איך אפשר לסמוך על המנהיגים שלנו כשהם כל פעם מאכזבים אותנו והאם הם מדגימים הורות גרועה?
השאלה הרלוונטית היא האם אנחנו רוצים לסמוך עליהם שייתנו לנו שקט. במידה מסוימת אנחנו אמורים לסמוך עליהם - אבל עדיף לנו לסמוך על עצמנו. גם עם מנהיגים טובים או לא טובים, חשוב שאנחנו נהיה אחראיים לשקט שלנו. זה אומר לעצור את המחשבות האוטומטיות החרדתיות, לעשות פעולות להורדת המתח הגופני, להתמודד עם כל המרכיבים של החרדה ולהיות בקשר טוב עם אנשים שמעוררים בנו את השקט ולא את אי השקט.
10. האם אחרי שחווינו עוצמות כאלה של סטרס, חוסר שקט והיעדר שגרה, אנחנו בכלל יכולים ללמוד ליהנות משקט או שסף הגירוי המנטלי-עצבי שלנו עולה?
ככל שאנחנו צוברים יותר טראומות ואירועי חיים טראומטיים, הסף שלנו יורד, וצריך פחות עוצמה כדי לעורר את התסמינים החרדתיים. ועדיין, אנחנו בדרך כלל לא חווים חרדה ממושכת כל החיים. עם הזמן, כשמתרחקים מהאירוע הקשה, התסמינים שוככים ואנחנו חוזרים, לא לקו הקודם שהיינו בו, אבל לאזור שלו.
עוד משהו: בוא נזכיר איך בעצם מתגברים על חרדה או מתח. צריך לשים לב למחשבות אוטומטיות שהן לרוב שליליות. למשל: "כל הזמן עפים טילים"; "לא יהיה אף פעם פתרון לעימות"; "המצב מסוכן מאוד מאוד". המצב מסוכן, נכון, יותר מהרגיל. אבל הוא לא "מסוכן מאוד מאוד". הוא יותר חסר שליטה, ועם חוסר השליטה קשה לנו להתמודד. את המחשבות האלה צריך לעצור, להרגיע את הגוף בעזרת פעילות גופנית, נשימות, כל דבר שעוזר לכם. על רגשות מדברים עם חברים או עם בני משפחה או עם מטפלים. הדבר השני הוא לתת מסר של ביטחון לילדים, דרך הנוכחות של ההורים, והעברת המסר שאנחנו ההורים נהיה איתכם כאן ונעזור לכם במקרה הצורך.
ייעוץ מקצועי: ד"ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה ומנהל מרכז ד"ר טל לתמיכה רגשית ונפשית
