"בואו נתחיל בתרגילי שחרור שהמטרה שלהם היא להוציא את כל מה שמעיק עלינו ומונע את השמחה. נאפשר לעצמנו לגלות את השמחה בתוכנו", כך פותח המנחה אלון שפריר את מפגש הבוקר של "מועדון השמחה" האינטרנטי, המתקיים בזום פעמיים בשבוע. על המסך קבוצה של כ־20 משתתפות בגיל העמידה שאליה התגנבו גם גבר אחד או שניים, ואין לחשוד בחברותיה שחרשו אשראמים בהודו, פיזזו בפסטיבלים רוחניים או התנסו בסמים כלשהם. ובכל זאת, במהלך 20 הדקות הבאות הן יעברו, בקצב מסחרר, כמעט כל תרגול ושיטה אפשריים שתמצאו בשדה הניו אייג' ה"רוחניקי" - הן ירקעו ברגליהן וישמיעו קללות כדי להביע כעס, יתחברו למקום כואב בגוף וייבבו כדי לשחרר את הכאב, יזמזמו כדבורים בתרגול נשימה, יתחברו לילדה הפנימית תוך הנפת ידיים וקריאות "לא רוצה!", ידברו בג'יבריש כדי להוציא את כל רעש המחשבות, וכמובן לא יפסחו על הצחוק.
"עכשיו נצחק את צחוק השיכורים", מכריז שפריר. "ניקח כוס יין דמיונית, נלגום לגימה גדולה ומיד נהפוך לשיכורים ונצחק את הצחוק הכי פסיכי ומטורף שלנו". הצחוק בקבוצה נשמע מאולץ בשניות הראשונות, אך כששפריר עצמו, גבר גדול מידות וקירח שהוא גם ליצן רפואי, פורץ בצחוק גדול, הוא עצמו כל כך מצחיק שכל המשתתפות נשברות וגועות גם הן בצחוק עמוק וממושך.
עוד מצב רוח, אושר ושמחה במנטה:
מועדון השמחה הוא המצאה חדשה יחסית של שפריר, שלאחר כ־25 שנות הנחיית פעילויות וסדנאות פיתח את מודל "ארבעת ממדי השמחה". זהו מקבץ תרגילים וכלים פשוטים לביצוע, שנועדו לאפשר לכל אחד מאיתנו לשלוט בעצמו במינונים של הורמונים ומוליכים עצביים בגופו שאחראים על היבטים שונים של מצב הרוח - דופמין, סרוטונין, אוקסיטוצין ואנדורפינים.
"בשיטה של ארבעת ממדי השמחה אתה יכול להפעיל את 'בית המרקחת הפנימי' שלך במו ידיך, וכל אחד מהתרגילים מתמקד בסוג אחר של הורמון או מוליך עצבי שמחזק את מערכת החיסון ואת החוסן הפנימי"
"בלוטת האמיגדלה שבמוח שלנו אחראית על מנגנון הילחם וברח, ששימש אותנו כשהיינו ציידים ולקטים", הוא מסביר. "המנגנון הזה לא השתנה הרבה, וכיום בעולם המודרני אנו חווים הרבה מצבים כמלאי סיכון, מה שגורם למרבית האנשים לחוות לחץ כרוני. במצב זה עולים לחץ הדם והדופק, כמות גדולה של סוכר מוזרמת לדם, מערכת העיכול מפסיקה לעבוד כראוי, וגם מערכת החיסון נחלשת. אחת ההשלכות של הסטרס המתמשך היא גם שרובנו נושמים נשימה שטחית, מהחזה, ולא נשימה בטנית כפי שנושם תינוק. בשיטה של ארבעת ממדי השמחה אתה יכול להפעיל את 'בית המרקחת הפנימי' שלך במו ידיך, וכל אחד מהתרגילים מתמקד בסוג אחר של הורמון שמחזק את מערכת החיסון ואת החוסן הפנימי".
לחוות הארה ספונטנית
את מועדוני השמחה מקיים שפריר במסגרת "האקדמיה למדעי השמחה" שהקים עם בת זוגו עדינה פישמן במהלך תקופת הקורונה. המיזם התחיל בהרצאות חינמיות, וכיום הוא כולל כמה קבוצות הנפגשות בזום לתרגילי הבוקר הקצרים וגם למפגש שבועי מעמיק יותר, בן כשעה וחצי, שהוא משהו שבין סדנה למפגש עם מדריך רוחני. "אחרי אחת מהרצאות הזום שעשינו צלצל אלי גבר ואמר לי: 'שמע, קרה לאשתי נס'", מספר שפריר. "היא בת 85 וחייבת כבר ארבע שנים לישון עם מחולל חמצן, לא יכולה לזוז בלעדיו. היא השתתפה בהרצאה שלך, ואחרי התרגול שעשית, בן 40 דקות, היא ישנה לראשונה לילה שלם בלי חמצן. למחרת היא אמרה לי, 'אני לא צריכה יותר חמצן'. לא האמנתי, הייתי בהלם'. האישה הזאת המשיכה איתנו כמה חודשים במועדון השמחה. הרעידות שהיו לה ממחלת הפרקינסון הפסיקו כמעט לגמרי. כיום היא מטיילת ורוקדת. מה שעבד במקרה שלה הוא בעיקר תרגול של הנשימה, שמגביר את רמת הסרוטונין בגוף. באמצעותו היא גילתה פתאום שיש לה שליטה על הנשימה שלה, וכך גם על חייה. תחושת השליטה השפיעה על הפרשת חומר נוסף, דופמין".
אלון שפריר: "אחרי אחת מההרצאות צלצל אלי גבר ואמר לי: 'קרה לאשתי נס. היא בת 85 וכבר ארבע שנים חייבת לישון עם מחולל חמצן. אחרי התרגול שעשית היא ישנה לראשונה לילה שלם בלי חמצן ולמחרת אמרה לי שהיא לא צריכה יותר חמצן. לא האמנתי, הייתי בהלם'"
שפריר (66), גרוש ואב לשלושה, עבד עד גיל 37 כצלם חדשות בטלוויזיה הישראלית, ותיעד כמה מהאירועים ההיסטוריים הגדולים של שנות ה־80 בארץ. "הייתי הבן אדם הכי ציני ומתנשא, עם האף בשמים", הוא נזכר. "אז היה רק ערוץ טלוויזיה אחד, והיינו אלוהים. היינו מגיעים עם המצלמה ומקבלים כל מה שרצינו". שינוי הכיוון בחייו קרה בעקבות משבר לאחר מותו של דודו. "כל המערכת שלי הזדעזעה, והרופא רשם לי הפניה לפסיכיאטר. הלכתי עם הטופס בפרוזדורים של קופת החולים וחשבתי, 'אני לא רוצה את זה', אבל לא הכרתי משהו אחר. ביציאה נתקלתי בעלון של נופש יוגה במרכז שיבננדה. לקחתי את אשתי והילדים לנופש הזה. כשנכנסתי לשם בקושי הצלחתי להרים את התיקים מרוב חרדה ודיכאון. אחרי שלושה ימים יצאתי כאילו אני הולך על כריות אוויר. לא הבנתי אז שום דבר, אבל לא יכולתי להתווכח עם התחושה המדהימה הזאת".
כשחזר לביתו, השכיב את ילדיו לישון ונתקף פתאום בתחושה שעליו לעשות, לראשונה בחייו, מדיטציה. "אחרי עשר דקות פשוט חוויתי הארה ספונטנית, מכלום. זו הייתה חוויה מדהימה שקשה לתאר אותה. שם התחילה הדרך שהביאה אותי עד היום. שם גיליתי שיש משהו מעבר לאישיות, והתחלתי מסע של לימודי מודעות עצמית".
לגלות את אלוהי האהבה
מסעו הארוך של שפריר החל בשנות ה־90 של המאה הקודמת, תקופה שהרוחניות בישראל עוד הייתה בחיתוליה, ושבה נדרשו מהמחפש הרוחני מאמץ ונחישות ניכרים כדי לאתר את הידע, המורים או התרגולים המעטים שהיו בנמצא. הוא למד תרפיה בתנועה ובקול, תרפיה בצילום ואמנות, מדיטציות דינמיות של אושו, יוגה ומודעות באמצעות הגוף, עבד עם מתבגרים עם מוגבלות שכלית התפתחותית, ולמד אצל המורה הרוחנית אירי ישראלי־רושין. "חיפשתי בנרות בכל מקום תוך כדי תהליך אישי מאוד עמוק, שעבר גם דרך גירושים כואבים שאחריהם נשארתי בלי כלום", הוא מספר. "עם זאת, זו הייתה אחת התקופות הכי מאושרות בחיי. ככל שלמדתי, הרגשתי שאני מקבל מתנה שאותה אני צריך להביא לעולם. עזבתי את הטלוויזיה, והתחלתי ללמוד את כל הדברים שהם היסודות של מה שכיום הוא שפת השמחה".
הוא היה בין המנחים הראשונים של "הגל החדש" הרבה לפני שהפך לטרנדי בישראל. הוביל פרויקט בשם "הרמוניה" שפעל בעשרות בתי ספר ברחבי הארץ, ואחר כך עבר לעבוד עם ארגונים ועם מוסדות בהעצמת עובדים ופיתוח גישה חיובית באמצעים הוליסטיים. "לאחר פרידה מבת זוג נוספת, שנגמרה בשבר מאוד גדול, הבנתי שאני צריך לברר מהי אהבה ושאני לא מוצא את זה בין בני האדם. החלטתי לחפש את אהבת אלוהים". הוא הצטרף לארגון ברהמא קומאריס, הפך לנזיר במשך שנה, ובילה במרכז של הארגון בתל אביב תוך שהוא מתפרנס מתיווך נדל"ן. "תמיד אמרתי, 'אלוהים, תאהב אותי, תאהב אותי', הוא נזכר, אבל שם נפל לי האסימון ואמרתי לראשונה, 'אלוהים, אני אוהב אותך'. זה נשמע פשוט, אבל זו תובנה מדהימה - לא לצפות למה שיבוא מבחוץ".
עדינה פישמן: "במשך עשרות שנים של קריירה הייתי לגמרי בצד הרציונלי. כמבקרת חברה הסתכלתי החוצה ולא פנימה. מהרגע שהכרתי את אלון הבנתי שיש חיים אחרים - של התבוננות, נשימה מסודרת, מדיטציה ורגיעה"
את בת זוגו הנוכחית ושותפתו לאקדמיה למדעי השמחה, עדינה פישמן (56), גרושה, אם לשלושה וסבתא לשניים, פגש לפני שש שנים באתר היכרויות קטן ולא מוכר. "כתבתי מסר, 'מחפש אישה עדינה שעדיין מאמינה באהבה', בלי לחשוב הרבה. קיבלתי הרבה פניות, וברגע שראיתי את הפנים של עדינה חוויתי דופק מהיר והתרגשות. הייתה לי הרגשה שאני כבר מכיר אותה".
הם קבעו להיפגש במסעדה, אך בצד של עדינה, אז מנהלת בכירה בחברת התרופות טבע, לא נרשמה התלהבות ראשונית רבה. "הגעתי מהעבודה עם חליפה, תיק ותג של 'טבע', ואלון הגיע שלוך, עם קרוקס, טרנינג וטי־שירט. וקירח", היא מספרת. "הייתי בהלם. אמרתי לעצמי, 'זה לא בא בחשבון'. אבל ברגע שהוא פתח את הפה וסיפר על עצמו ועל החיים שלו, עם הכריזמה שלו, מאוד התרשמתי".
השניים החלו בקשר זוגי שעבור עדינה היה מהפכני. "במשך עשרות שנים של קריירה הייתי לגמרי בצד הרציונלי. ראיתי רק את היעדים ורציתי רק להשיג אותם - לעבוד 24 שעות ביממה, לנסוע בעולם כמה פעמים בחודש, לא לראות את הילדים. עבודה, עבודה, עבודה. קשיי נשימה, לחץ ומתח - חוויתי אותם כל הזמן, וכך גם מופנמות וחוסר מודעות עצמית. כמבקרת חברה הסתכלתי החוצה ולא פנימה. מהרגע שהכרתי את אלון הבנתי שיש חיים אחרים - של התבוננות, נשימה מסודרת, מדיטציה ורגיעה, שבתורן מביאות אותי לבהירות ולתשומת לב. זה היה מפגש עם עולם שלא הכרתי ושריתק אותי. הוא ישב איתי והקריא לי את אושו ואת הבודהה ודברים שלא הבנתי, לקח אותי למישהי שעוסקת בגלגול נשמות, לסדנת טנטרה, ופתח אותי לעולמות חדשים ומדהימים".
לתרגל בלי לקום מהספה
כיום הם מתגוררים בבית קרקע שקנו ביחד בכפר יונה, שבסלון שלו הוקם אולפן קטן לצורך מפגשי האונליין של האקדמיה למדעי השמחה. עדינה מנהלת את הצד העסקי, השיווקי והתפעולי, ואלון הוא היוצר והמנחה של התוכן. ביחד הם פונים לקהל שאותו הם מכנים "גולשי ספות". "אנחנו לא פונים לאלה שממילא ילכו לעשות יוגה, טאי צ'י או מדיטציות, אלא לחלק הגדול באוכלוסייה שלא ילך כי בעיניו זה מסובך מדי או תובעני מדי", אומר שפריר. "להם אנו מציעים לתרגל בלי לקום מהכורסה".
מלבד מועדוני השמחה מציעים שפריר ופישמן הרצאות שונות על השמחה, הכשרת מנחים לשמחת חיים וסדנאות כמו "צום דופמין", שהיא למעשה סדנת גמילה מהתמכרויות. "הסדנה מבוססת על העובדה שאם הדופמין שבגופך יוצא מאיזון, אתה מתמכר", אומר שפריר. "במהלך הסדנה מגלים מהו מקור ההתמכרות, מצמצמים אותו, מבררים מה קורה לנו בתהליך הזה ומגיעים לאיזון. הקשר לשמחה הוא שאם השמחה שלך תלויה בדבר, התנהגות או חומר, למשל אם אתה אומר אני לא יכול בלי שוקולד, זה אומר למעשה שאין מצב לשמחה. אם אני רוצה להחזיר לעצמי את האיזון של הדופמין, זה לא אומר שלא אוכל יותר שוקולד. אוכל לאכול מדי פעם, אבל השמחה שלי לא תהיה תלויה בו".
בעתיד שואפים בני הזוג להפיץ את שיטתם בארץ ובעולם, וגם להטמיע אותה בארגונים גדולים, בחברות ובבתי דיור מוגן, כך שאלה ימנו "מנהל שמחה" שתחתיו יהיו "נאמני שמחה" - עובדים האחראים על הפתיחות הרגשית ועל הרווחה הרגשית של הדיירים, העובדים או המנהלים בארגון. "אנחנו מביאים משהו מאוד אקלקטי, גמיש ונגיש", אומרת פישמן. "התרגולים והידע הם מתחומים שונים, ואלון מביא כל פעם דבר חדש".
"שמחה לא קשורה בהכרח לצחוק, בן אדם יכול להיות שמח בלי שתראה את זה על הפנים שלו. כשהוא מרגיש בתוכו שקט, מלאות והנאה, והוא מרגיש שלם עם עצמו, הוא יהיה שמח. הוא לא צריך לעשות הצגות כדי להיות שמח"
נראה שהשיטה אכן עשויה לצבור תאוצה, אך לא רק בגלל נגישותה, אלא גם בגלל היותו של שפריר עצמו נגיש במיוחד. הוא סחבק ישראלי מובהק, יש לו יכולת לדבר בגובה העיניים עם כל אדם, ואין לו בעיה לספר בפתיחות על תובנה רוחנית עמוקה שקיבל בעת התקף טחורים ("הכאב חולף כאשר לא מתנגדים לו") או על אביו שנטש אותו למשך 20 שנה בילדותו ("הוא היה ההתגלמות של הגבר המנותק רגשית"), ושגרם לו, בנטישתו, לצאת למסע אל הרגש שנמשך עד היום.
פעילויות השמחה החיוביות והמוארות ללא עוררין של "האקדמיה" של שפריר ופישמן עשויות להיראות במבט ראשון כמזניחות את הקוטב השני של הרגש האנושי - העצבות והכאב. זהו הצד שבו התמקד הבודהיזם כשהגדיר את הדרך הרוחנית במונחים של הסבל, הסיבות לסבל והדרך לסוף הסבל. אך ברמת העומק אפשר לזהות ששפריר לא זנח את הרקע הרוחני המסורתי שלו, ושמאחורי הצחוק הפרוע והתרגילים המשוגעים שוכנת גם ההבנה הבודהיסטית. "שמחה היא לא ההפך מעצב", הוא אומר באחד ממפגשי מועדון השמחה. "יש צמדים של רגשות מנוגדים כמו כאב והנאה, אבל שמחה היא כמו מטרייה - הכל יש שם בפנים. שמחה אמיתית היא לא שמחה שצריך לצחוק בה כל הזמן. שמחה לא קשורה בהכרח לצחוק, בן אדם יכול להיות שמח בלי שתראה את זה על הפנים שלו. כשהוא מרגיש בתוכו שקט, מלאות והנאה, והוא מרגיש שלם עם עצמו, הוא יהיה שמח. הוא לא צריך לעשות הצגות כדי להיות שמח".
שמחה זה אנחנו: ארבעה תרגילים להזרמת "הורמוני השמחה"*
לחיזוק האנדורפינים (משככי הכאבים הטבעיים)
- נשפו החוצה את כל האוויר מהריאות דרך הפה.
- מלאו אוויר דרך האף ומלאו את הבטן באוויר טרי.
- התחילו להשתעל מעומק הבטן.
- הפכו את השיעול לצחוק גדול ונסו לצחוק בלי סיבה לפחות שלוש דקות. תרגישו איך גופכם מתמלא באנדורפינים.
לשדרוג הדופמין (המוליך העצבי שמוביל לתחושת הצלחה וניצחון)
- רשמו בכל בוקר רשימה של משימות לביצוע במהלך היום, משימות קטנות וגדולות.
- במהלך היום, בכל פעם שסיימתם משימה סמנו V, ורקדו את ריקוד הניצחון באמצעות טפיחה על הכתפיים והשכם שלכם.
- סמנו את תנועת הניצחון בעזרת הרמת שתי הידיים למעלה. הדופמין יתחיל לזרום בגופכם ותרגישו את תחושת ה"היי".
להעלאת הסרוטונין (מחולל תשומת הלב ומצב הרוח)
- שבו בנוחות במקום שקט, כשהישבן צמוד למשענת הכיסא והגב זקוף.
- עצמו עיניים והעבירו את תשומת הלב לנשימה.
- הניחו יד על הסרעפת ועקבו אחר האוויר שיוצא ונכנס בעוד הבטן עולה ויורדת.
- גייסו את המחשבה לתרגיל ואמרו בלבכם באיטיות "שאיפה" כשהאוויר נכנס ו"נשיפה" כשהוא יוצא. היו לגמרי בתוך תשומת הלב הזו למשך חמש דקות לפחות. בסוף התרגיל תרגישו איך מצב הרוח שלכם מתרומם והגוף רגוע.
לתגבור האוקסיטוצין (הורמון האהבה והקִרבה)
- דאגו יום־יום לשבת כמה דקות בשקט, לחבק את עצמכם ולהגיד בלבכם לילד או לילדה שהנכם: "אני אוהב אותך כמו שאתה בכל רגע ובכל מצב".
- הרגישו איך החמימות והנעימות ממלאות את לבכם.
* על פי מודל "שמחה בארבעה ממדים" שפיתח אלון שפריר
