אני אחרי לילה שני של אזעקות. התכנסות ישנונית של בני הבית במקלט. כל אחד מגיב אחרת לאזעקות, מתווך בדרכו את פחדיו לסביבה. הבוקר עבר בצורה משפחתית שהזכירה קצת את הסגרים בקורונה, ולקראת הצהריים נסעתי למרפאה. אלמלא השירים השקטים ברדיו והכביש הפנוי לא הייתי מנחש שאנחנו בעיצומה של מלחמה. שעה דרומה מכאן מתקיימת מציאות אחרת עם בתים חבולים, אזעקות מצמיתות, ריצה בהולה למרחבים מוגנים ולצערי נפגעים. חצי שעה הלאה משם והמציאות בכלל שונה. איני יודע אם יש שם אזעקות, בטוח שיש שם מגדלים קורסים והרבה נפגעים.
עוד טורים של ד"ר עמוסי:
אחרי חודשיים בהם המרפאה התמלאה אט אט באנשים, שוב הגעתי למרפאה די שוממת. מי שלא חייב לא מגיע, ומי שמגיע באמת מודאג. עמית ש', בן 64, מגיע להציג לי בדיקת סונר בטן שביצע לאחר אשפוז בן חמישה ימים בשל דלקת לבלב, בה לא נמצא הגורם לאותה דלקת. כעת, חודש אחרי השחרור, התגלו אבנים זעירות בכיס המרה, אבנים שככל הנראה גרמו לסערה. מה שלומך? שאלה שנשאלת כמעט בכל ביקור רפואי, או מפגש אנושי, מקבלת משמעות אחרת כשיש אזעקות ברקע. למה בדיוק אני מתכוון? מה שלום הבטן של עמית? מה שלום מחלת כיס המרה שלו, הצורך בניתוח, או איך הוא מרגיש עם חוסר האונים הכללי בו כולנו מצויים? לא משנה מה עשית או איך חיית את חייך, בין רגע הם השתנו. עוברים מבריאות לחולי, מרגיעה ללחימה, ללא תכנון, כוונה או שליטה.
במה זה שונה מכל חולה אחר שמגיע אלי בימי שגרה, מכל הופעה של מחלה? אדם היה בריא במשך חמישים שנה, הלך לעשות קולונוסקופיה בשל גילו, ויוצא מהבדיקה כחולה סרטן מעי גס. אלה החיים, לא? במה שונה השתנות ביולוגית של רקמות מגחמות של מנהיגים? במה שונה גידול במעי הגס מפרוץ המבצע הצבאי בעזה? בשני המקרים אין לך שליטה על המתרחש ואתה מאוד לא שמח מהתוצאות.
במחשבה לאחור, היו רמזים מטרימים
במקרה של מחלה אורגנית, ברור שאין לך שליטה על שיבוש הדנ"א של רירית המעי. שיבוש שלא תוקן והתפתח לתא ממאיר שעם הזמן הפך לפוליפ, ובהמשך לגוש מכוער שמאיים לשלוח גרורות. במחשבה לאחור, אחרי הקולונוסקופיה, אתה מזהה רמזים מטרימים. באמת השתנה לי משהו באופי היציאות ואולי גם היו לי יותר כאבי בטן בשנה האחרונה, לא משהו שניגשים בגללו לרופא. במקרה של המבצע בעזה, אדם חי את חייו, מקים משפחה, יוצא לעבוד, מבלה עם חברים, אוכל במסעדה ופתאום, משוגרים לעברו טילים והוא רץ למקלט. במחשבה לאחור הוא מזהה רמזים מטרימים. אווירה של חילופי שלטון, סגירת שערים, הנפת דגלים, לא משהו שבגללו יוצאים למלחמה. בגלל שבסוף מדובר באנשים, בשר ודם, המנהלים את המערכה, יש אשליה של שליטה, ולכן התדהמה במצב של מלחמה גדולה יותר מאשר בזמן גילוי מחלה.
אני בודק את עמית שנראה ומרגיש טוב. דלקת הלבלב חלפה. אני מסביר לו את הצורך בהסרת כיס המרה, בכדי למנוע אירוע נוסף של דלקת, אך הוא מסרב בתוקף. הוא בא מוכן לביקור, מגובש בעמדתו להימנע מניתוח. אני חוזר ומסביר לו שמדע הרפואה מושתת על ניסיון טיפולים קודמים. אנו חוששים שכיס המרה יעביר אבן קטנה שתחסום את צינור הלבלב ותגרום לדלקת נוספת שעלולה להיות קטלנית. קשה מאוד להעביר לו את הסכנה על רקע אופוריית ההחלמה שלו.
זה מיד מזכיר לי את המבצע הנוכחי בעזה, עם השם הנקי, משרה הביטחון. פואטיקה צה"לית. לצערי גם המהלך הזה כה מוכר מן העבר. מטחי טילים, אזעקות, פאנלים של מומחים המדברים על שיקום ההרתעה, פצועים והרוגים, תמיכה של ראשי ישובים בדרום בהמשך המבצע, פגיעה בשוגג בגן ילדים באחד מצידי הגבול, הודעה מיוחדת של פוליטיקאי בכיר עם רטוריקה ומסרים מוכרים, הסלמה, הפסקת אש בתווך שכנה או מעצמה והמתנה לסבב הבא. מהלך כה מוכר שלצערי לא משנה את עמדתו של עמית לגבי הניתוח או את מהלכי שני הצדדים בנוגע למלחמה.
עמית מקשיב רוב קשב ונשאר איתן בעמדתו להימנע מניתוח. אני משתומם. לי הדברים כה ברורים. איך אני לא מצליח לתווך לו אותם? אני תוהה גם לגבי עצמי - איך למרות כל כך הרבה שנים של עבודה עם אנשים, קשה לי לקבל דעה שונה משלי?
עמית מקשיב רוב קשב ונשאר איתן בעמדתו להימנע מניתוח. אני משתומם. לי הדברים כה ברורים. איך אני לא מצליח לתווך לו אותם? אני תוהה גם לגבי עצמי - איך למרות כל כך הרבה שנים של עבודה עם אנשים, קשה לי לקבל דעה שונה משלי? זה בגלל מעמדו של הרופא, שאת רוב המלצותיו מקבלים המטופלים ללא פקפוק? זה ייחודי לי, לאישיותי, או שזה קושי של עוד רופאים?
זה מיד מחזיר אותי למבצע הנוכחי. מאוד ברור היה לי מהלך הפתיחה שהוביל אותנו לאותו מבצע מוכר, ולהבנתי צריך להשכיל ולסיים את זה מוקדם לאור חוסר התוחלת של מבצעי העבר. ואילו באולפני החדשות, פאנלים של אנשים רציניים חוזרים על אותם רעיונות ממוחזרים בדבר שיקום ההרתעה ומיצוי היכולות ההתקפיות, הרתעה שלהבנתי לא עובדת. גם פה אני מתקשה לשמוע דעות שונות משלי. שומע, מהנהן ומשתומם, מהמצב ומעצמי לסירוגין.
ב-20:00 נשמעת אזעקה ואני רץ ביחד עם עמית ושתי המזכירות למקלט השכונתי הסמוך, המשמש כחדר כושר קטן. אנו מתפרצים לאימון אירובי של עשר נשים בבגדי גוף ומאמנת עם מדונה. ערבוביה. הבאים מבחוץ מתנשפים מריצה ומתח, הנשים מתנשפות מאימון האירובי. מוזר מאוד. המלחמה הזו פולשת למרפאה, הרחק משדה הקרב, יותר משחשבתי.
