כמו בהרבה עסקים, גם "בובות הגעגוע" של ננה ורשבסקי נולדו כמענה לצורך של הקהל. ורשבסקי, שלמדה עיצוב תעשייתי בבצלאל, נשארה אחרי לימודיה עם כמויות של בדים וסירבה לזרוק אותם לפח. היא החלה ליצור מהם בובות נעימות וקסומות כתחביב. "יום אחד התקשרה אלי מישהי וביקשה שאצור בובות מבגדים שנשארו מאמה שנפטרה. אני לא אוהבת להגיד לא, ומשם זה רץ", היא מספרת איך הכל התחיל. "את כל הבובות אני יוצרת מאפס, עבור הגעגוע. זה לא חייב להיות קשור רק ברגעים עצובים אלא גם בהקשרים שמחים. זה יכול להיות מהשמיכה הראשונה של הילד, או משהו שנוצר בעקבות אובדן, געגוע לתקופה או לסיטואציה".
קראו עוד:
ורשבסקי לא מתיימרת להיות פסיכולוגית או מטפלת אלא אומנית, אבל דרך הבובות שלה בהחלט אפשר לעבד תחושות שנעות בין עצב לשמחה. "הבובות הן לגעגועים שונים - לזיכרונות של אנשים, למקומות ולחוויות. זוהי הזדמנות לחבוק מישהו שוב ושוב", היא מסבירה. "מהות העבודה שלנו בסטודיו, בין אם זו סדנה ובין אם הזמנת בובה מרחוק, היא זיקוק הסיפור והבגד לכל בובה, ואנחנו עושות זאת בתשומת לב רבה ובאהבה כדי שתהיה נאמנה למקור ומשמחת לבעליה".
הבובה יעל ומשפחת האומנה שאיבדה ילדה
יעל (שם בדוי) הגיעה לבית משפחת גבלינגר, משפחת האומנה שלה, כשהיא בת חמישה חודשים בלבד, וכולם נשבו בקסמיה. "לאחר הרבה תהליכים והמתנה ארוכה זה קרה", מספרת האם גילה (38), העוסקת בפיתוח ידע בארגון חברתי, נשואה ליאיר ואם לשלושה (בני 10, 13 ו־16). "כולנו היינו מעורבים בהחלטה להביא את הילדה הזאת אל חיינו. הרגשנו שיש לנו מקום בבית ובלב ומאוד התאים לנו לעשות זאת. כשהיא הגיעה, התרגשנו מאוד, וכמובן היו גם חששות - כי זה מורכב. היו גם מתחים של 'כן תגיע', 'לא תגיע' וביורוקרטיה לא פשוטה, אבל יעל הייתה, ועודנה, ילדה יוצאת דופן, והחיבור היה מטורף מהרגע הראשון אל כל אחד מאיתנו".
ממה חששתם בעצם?
"בכל זאת מגיעה ילדה שלא נולדה לנו, ולא נשכח שזה בית עם שלושה מתבגרים. הכל היה יכול להיות. אבל כשאנחנו נזכרים בימים שבהם היא הייתה אצלנו, אנחנו אומרים שזו הייתה התקופה הכי שמחה בחיים. היא השתלבה והתפתחה במהירות. במשך שמונה חודשים היא הייתה חלק מהמשפחה, מהקהילה, מהחברים, מסדר היום שלנו, כזאת מתוקה ומיוחדת. חשבנו שזה יהיה לטווח ארוך, אולי אפילו אימוץ, למרות שלא הובטח לנו דבר כזה. היא כבר הייתה לגמרי בשגרה, במשפחתון, והשיא - היא התחילה לקרוא לנו 'אבא' ו'אמא'. זה גיל שבו עושים קפיצה התפתחותית משמעותית מאוד ונקשרים ממש".
אלא שבאופן מפתיע ובהחלטה חדה נודע להם שיעל עוברת לגור עם משפחתה הביולוגית. "הבשורה הזאת נפלה עלינו כרעם ביום בהיר. אפילו העובדת הסוציאלית בכתה כשהתקשרה לבשר זאת", משחזרת גילה. "היה לנו ברור שהיא עוברת לידיים טובות ואוהבות, אבל זה לא הרגיע אותנו. ידענו שהיא בשלב התפתחותי רגיש. לפני שהיא הגיעה אלינו, היא לא בכתה ולא צחקה. אצלנו היא הביעה רגשות בבכי וצחוק, וחששנו שהמעבר הנוסף לא יהיה לה טוב ושהיא תרגיש שהיא ננטשה. ביקשנו זמן פרידה של שלושה שבועות כדי לעזור גם לה להסתגל. בנינו את התהליך עם מטפלת רגשית, וכל הזמן חשבנו מה טוב לנו ולה. נסענו איתה לחופשה בצפון ועשינו כל מה שהיא הכי אוהבת - ביקור בגן חיות, ים ובריכה. כל ילד בחר מה הוא רוצה לעשות איתה. חגגנו לה יום הולדת שנה ומסיבת פרידה, והיא נסעה כשהייתה בת שנה וחודש".
זו הייתה תקופה של עצב למשפחה כולה. "אחרי המשבר הגדול הזה השתדלנו לעבד את האובדן כמו שצריך עם מטפלת צמודה", מספרת גילה. "באחד הימים קראתי בפייסבוק של חברה על בובות הגעגוע. נזכרתי ששמרתי בגדים שכבר היו קטנים על יעל וזה היה נראה רעיון מדהים שיישאר לנו משהו שמזכיר אותה. פנינו אל ננה והיא הציעה לנו כמה מסלולים במידות שונות של מעורבות. העובדת שלה והיא היו מאוד רגישות, בעיקר בשל העובדה שהגענו ממש חודש לאחר הפרידה. זה היה מאוד טרי. אמרנו מראש שאנחנו מגיעים עם הרבה טישו. אני אוהבת ליצור, וזה התאים לי. במצב כזה את אבודה ומחפשת לעשות משהו עם העצב הבלתי נגמר הזה. יאיר ואני לקחנו יום חופש שלם והתמסרנו לחוויה.
גילה גבלינגר: "תמיד היינו מתכרבלים עם יעל במיטה שלנו. עכשיו הבובה נמצאת שם. אי אפשר שלא לראות אותה. עשינו זאת בכוונה כדי שנעבד ונחשוב. לגעגוע יש כל מיני צורות. מתגעגעים לא רק לאנשים מתים"
"בחצר המקסימה של ננה הרגשנו את זה לגמרי. היא הייתה קשובה מאוד ומתעניינת, אבל לא נברה או התיימרה להיות טיפולית. באנו עם שלושה פריטים של יעל ויצאנו עם בובה גדולה. בכוונה בחרנו בדגם הכי גדול כדי שנוכל לחבק אותה. גם בחרנו בבגדים משמעותיים: הבגד שאיתו יעל הגיעה אלינו הביתה, חיתול טטרה שהייתה מחוברת אליו, כמו הילדים האחרים שלי, וזה היה סימן ההיכר שלה, וגם בגד הים שכבר היה קטנטן, כי היא אוהבת מאוד ים ומים. היינו שותפים מלאים ביצירת הבובה וניתנו לנו העבודות הפשוטות יותר כמו גזירה וכדומה".
הילדים ידעו שאתם חוזרים עם בובה כזאת מרגשת מיום הטיול שלכם?
"כן. סיפרנו שאנחנו הולכים לסדנה. חזרנו הביתה, ושלושתם קיבלו אותנו בפנים של 'וואו'. הבן האמצעי, שהוא הכי רגיש, אמר שזה גאוני. הבן הקטן התחיל להתחבק עם הבובה ופתאום אמר שהוא הרגיש את יעל - כי הבובה הזאת היא משהו ממנה. אנחנו אמנם דומעים הרבה סביב הסיפור הזה, אבל הבובה עוד יותר מאפשרת".
בעבר המיטה של יעל הייתה ממוקמת בחדר ההורים. עכשיו זהו מקומה של הבובה. "תמיד היינו מתכרבלים עם יעל במיטה שלנו, עם הילדים, ושם היו המפגשים המשפחתיים. עכשיו הבובה נמצאת שם. היא זמינה, שמישה, נראית לעין. אי אפשר שלא לראות אותה. עשינו זאת בכוונה כדי שנעבד ונחשוב. חשובה לנו הנוכחות שלה בחיינו והיא אכן עדיין מאוד נוכחת. הגעגוע עצום אבל הכיף ממנה קיים. לגעגוע יש כל מיני צורות. מתגעגעים לא רק לאנשים מתים. הילדה שלנו לא מתה. היא נלקחה. אנחנו מתפללים עליה וחושבים עליה".
השמלות של סבתא הפכו לבובות משחק לנכדים
במקרה של שרה יהל (48) מהוד השרון, הגעגוע הוא כן למישהי שנפטרה. יהל, רווקה העובדת במחלקת כספים, החליטה בגיל 38 שהיא רוצה להביא ילד לעולם. בגיל 40 התחילה בטיפולים, ורק אחרי שבע שנים נקלטה וילדה את בתה היחידה תבל, שהיום היא בת שנה וחצי. אמה, עיוורת מילדות, ליוותה אותה לאורך כל הדרך.
שרה יהל: "זה מקסים לדעת שיש בובה שמזכירה את אמא שלי ומעלה את הנושא ואת הדיבור עליה. אני גאה מאוד במה שהבובה מייצגת. אמא שלי הייתה אישה חזקה למרות מה שעברה בחיים"
"אמא שלי הייתה אישה שמרנית, עם כיסוי ראש ויחסית מיושנת. אבל כשבאתי עם הרעיון להביא ילד לעולם מחוץ לנישואים, היא קיבלה אותו בהבנה וגם עודדה אותי", מספרת שרה. "היא תמכה בי בכל הטיפולים והייתה שם בשבילי. עברתי יותר מ־12 טיפולים, ובכל פעם שהתשובה הייתה שלילית, היא חיזקה אותי ונתנה לי כוח. כשנקלטתי להיריון, היא כבר הייתה על ערש דווי. היו לה רגעים שבהם היא הייתה צלולה וגם רגעים שלא. כששמתי את היד שלה על הבטן שלי ובישרתי לה שאני מצפה, היא לחשה לי, 'אל תספרי בינתיים...'. בפעם נוספת שאמרתי לה את זה, היא אמרה לי: 'הכל טוב'. כעבור שבועיים היא נפטרה".
שרה לא אוהבת להיכנס לקבוצות של אמהות ללא אמהות ולהתעסק באובדן, אבל כשאחותה סיפרה לה על בובות הגעגוע, הרעיון ריגש אותה מאוד. "החלטתי להזמין כמה בובות כדי להעניק אותן לתבל, שיהיה לה משהו מסבתא, וגם לאחיינים שלי, הילדים של אחותי. רציתי להשתמש בכמה שיותר שמלות של אמא, ואפילו יצרנו רעשן מאחת השמלות".
היית צריכה לגשת לארון שלה ולבחור שמלות שמתאימות ליצירה הזאת?
"מכיוון שבאמת רציתי לעשות את זה, לפני שתרמתי את הבגדים פשפשתי וחיפשתי מה הכי מסמל את אמא שלי. היו דברים שחיפשתי ולא מצאתי כי כנראה כבר תרמתי קודם, אבל גם מה שנשאר סימל לי אותה. את התהליך מול ננה עשיתי בטלפון. שוחחנו ארוכות וסיפרתי הכול. היא הייתה קשובה והתרגשה מהסיפור. לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה, אלא רק את הקונספט של ליצור בובות. את התוצרים הענקתי, כמתוכנן, לאחיינים - שתי בנות ובן - ובובה אחת ורעשן קיבלה בתי תבל. כל בובה משמלה אחרת".
כשאת מבקרת אצל אחותך, הבובות נמצאות במיקום זמין? את רואה אותן?
"בוודאי. הן ישובות בספרייה בחדר המשחקים, וכשכל הילדים משחקים בהן ביחד זה מרגש אותי. אני מרגישה שזה משהו ממנה. הילדים קטנים יחסית ולא זוכרים את סבתם. הגדולה קצת כן, כי היא בת שמונה. היא זוכרת ושואלת, וזה מקסים לדעת שיש בובה שמזכירה את אמא שלי ומעלה את הנושא ואת הדיבור עליה. גם תבל משחקת בבובה ומעריצה אותה. אני גאה מאוד במה שהבובה מייצגת. אמא שלי הייתה אישה חזקה למרות מה שעברה בחיים. בנינו את הבובות בהתאם לסיפורים - גם על הילדים עצמם וגם על סבתם. כל בובה מספרת סיפור, מעין קומבינציה - אחת שובבה, אחת מופנמת ויותר בוגרת, ולכולן־לכולן יש עוצמות, ממש כמו שהיו לאמי".
המפה של סבתא לוצי הפכה לבובה שמחכה לנכדים שטרם נולדו
מי שעדיין מחכה להיריון המיוחל זו הודיה בסין (28), מטפלת במעון וגננת במקצועה, נשואה וגרה בגוש עציון. היא איבדה את אמה למחלת הסרטן כשהייתה בת עשר, לאחר ארבע שנים של מאבק קשה במחלה. להודיה ארבעה אחים ועוד אחות שנולדה לאביה מנישואיו השניים, והיה לה תמיד קשר מיוחד עם סבתה, אמה של אמה, שאיבדה עוד בת נוספת למחלה קשה ונותרה ללא שתי בנותיה היקרות.
"סבתא לוצי הייתה אישה מדהימה. כשהתבגרתי, היא הפכה לעוד יותר משמעותית בחיי והיה לנו קשר, ושיח מיוחד וקרוב", מספרת הודיה. "לפני שלוש שנים היא נפטרה, בגיל 94, ולמרות שנפטרה בשיבה טובה עבורי זה היה מטלטל מאוד. האבדה הכי גדולה בעולם, כי היא באמת הייתה הכל בשבילי. הקשר המיוחד היה בשיחות העמוקות והכנות. הגעתי אליה המון לדיור המוגן בקריית יובל. עם מותה הרגשתי שאיבדתי את האדם הקרוב האחרון".
את ננה מצאה הודיה באינסטגרם. "מיד אמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה. עברו לי בראש בגדים ופריטים של סבתא, אבל דווקא כאלה לא היו לי. מה שירשתי ממנה זו מפה, שידעתי שלא אשתמש בה כמפה. אחד הנושאים שדיברתי עליהם עם סבתא שלי זה שאנחנו רוצים מאוד ילדים וזה עדיין לא קרה. היא הייתה מנחמת אותי ושיתפה שגם אצלה לקח קצת זמן. היה לי מאוד קשה לקבל את זה שהיא הלכה לעולמה ועוד לא זכינו. כל כך רציתי לשמח אותה. היא הייתה הכל עבורי - האהבה, החום, היציבות. היא לימדה אותי מה זו אהבה אינסופית. אולי מישהי חילונית הייתה עושה קעקוע כדי להנציח משהו ממישהו יקר. מכיוון שאני דתייה, חיפשתי משהו אחר שיחבר בין סבתא ובין הילדים שעדיין אין לי, ושיהיו לי, בעזרת השם.
הודיה בסין: "חיפשתי משהו שיחבר בין סבתא שכבר איננה לבין הילדים שעדיין אין לי, וזה היה רעיון נהדר לייצר בובה כזו שתהיה להם בעתיד. המפה הזאת היא הכי סבתא לוצי - הבית, האירוח, החום, הנתינה"
"אמרתי לעצמי: היא כבר לא פה והם עדיין לא פה - חיפשתי חיבור בין השורשים שלי לפירות שיהיו לי, וזה היה רעיון נהדר לייצר בובה כזאת שתהיה להם בעתיד. המפה הזאת היא הכי סבתא לוצי - הבית, האירוח, החום, הנתינה. סיפרתי לננה ולעובדת שלה את כל הסיפור. רציתי אריה בגלל החוזקה, וגם בגלל שסבתי נקראה על שם סבה לואי, שזה מהשם 'לאון'. היה לי חשוב שלאריה יהיו עיניים כחולות כמו של סבתא, ולבסוף התקבלה בובה עוצמתית ורכה - בדיוק כמו סבתי היקרה".
מה את עושה עם הבובה?
"אני מחבקת אותה המון. היא נעימה ובעיקר מזכירה לי את סבתא שלי. כשאני מחבקת אותה אני נזכרת במשפטים עוצמתיים שהייתה אומרת לי. היא עברה המון - איבדה את ההורים שלה כשהייתה בת שמונה. שאלתי אותה פעם, 'איך לא התייאשת אף פעם?', והיא ענתה ששני דברים החזיקו אותה: קודם כול, היא לא שאלה אף פעם את אלוקים 'למה?', והיא הבינה שיש בחיים תקופות קשות ושצריך להוריד את הראש מתחת למים ולעבור אותן. היא הסבירה לי שיש תקופות שאי אפשר לעבור אותן אחרת ופשוט עוברים אותן. לא פלא שהיא הייתה הכוח שלי".
לאחרונה עברה הודיה חוויה מאכזבת. אחרי שנודע לה שהיא בהיריון, היא עברה הפלה. "עד ההפלה הבובה הייתה בחדר השינה שלנו", היא מספרת. "עכשיו זה ממש קשה, אז היא עברה לחדר האורחים. אבל בקרוב היא תשוב והיא תהיה הבובה הראשונה של הילד שלנו, בעזרת השם".