שבת בבוקר. עינת, חברתי הטובה, מתקשרת ומציעה שניפגש עם עוד חברים לפיקניק ביער בעוד שעה וחצי ואומרת: "ואת, כמובן, עושה את סלט הפירות הנהדר שלך". "כמובן", אני ממלמלת. אני חותכת את סלט הפירות "הנהדר שלי" קטן־קטן, משלבת את כל פירות העונה, מתמוגגת ממגוון הצבעים ומעבירה אותו לכלי ה"וואו" שלי. "טוב", אני אומרת בקול, "כולם מאורגנים", מה שנשאר זה לרוץ להתקלח בצ'יק ולנסוע. בזמן שאני מוציאה כלים רב-פעמיים מהארון, הקטנה בת הארבע נעמדת לידי ומבקשת: "אמא, אני רוצה לקחת את סלט הפירות לאוטו".
עוד בנושא:
"עזבי מאמי, קחי את הכלים", אני מנסה להוריד אותה מזה.
אבל היא לא מרפה: "פליזזזזזז אמא, אני אזהר. מבטיחה".
"טוב, יאללה, אין זמן, קחי אותו. תיזהרי", אני נכנעת. אין מאושרת ממנה. ביציאה מהבית הקערה מחליקה לה מהידיים ומתנפצת. הלםםםםםםםם. כולם דוממים ואני מתחילה לצרוח עליה כאילו אין מחר. היא ממררת בבכי.
עכשיו תדמיינו את אותה הסיטואציה בדיוק, אבל עם החברה הכי טובה שלכן. אתן בלחץ של זמן והיא אומרת: "יאללה, לכי להתקלח ולהתארגן ואני אשים את הקערה באוטו". את מחייכת ומתחילה להתקדם לעבר המקלחת ואז שומעת את הקערה מתנפצת. איך תגיבי?
לא תצרחי עליה כאילו אין מחר. אבל למה? הרי זאת אותה קערה, אותו סלט פירות ואותו לחץ של זמן.
ואם תהיתם לאן מכוונת האנלוגיה הזאת, התשובה היא: ניהול כעסים. אפשר לשלוט בכעס. זה עניין של בחירה, של תעדוף.
מה לעשות, אני כועסת!!!
האם אנחנו מרשים לעצמנו לצרוח על הילדים כאילו אין מחר כי ברור לנו שהם שלנו ולא יעזבו אותנו והחברה כן (אגב, זה לגמרי לא בטוח. ייתכן שהם יבואו עמנו חשבון בגיל מבוגר)? האם זה משום שמהחברה לא נעים לנו ועם הילדים שלנו אנחנו לא דופקים חשבון? נניח שזה נכון, האם בשל כך מותר לנו לאבד שליטה מולם, או מול כל אדם אחר, ולהתייחס אליהם כאל שק חבטות (סליחה שזה נשמע קשוח כל כך)? האם כשכועסים מותר הכול? אין כללים?
פעם חשבתי שמותר לי להוציא את כל כעסי היום על בן זוגי או על ילדיי בבחינת "אם לא עליהם אז על מי?", וסיפרתי לעצמי כל מיני סיפורים על כך שהם האנשים הקרובים אלי ביותר בעולם ולכן מותר לי והם חייבים להכיל אותי ולקבל אותי בדיוק כמו שאני, גם כשאני כועסת וצועקת ומעליבה (אני הרי לא באמת מתכוונת), ובכלל בבית שלי אני לא צריכה מסכות. טעיתי. חלקית. נכון, בבית לא צריך מסכות, אבל בין זה לבין מותר הכול - המרחק רב. אז מה אתם, ואני, צריכים לעשות כדי לנהל את הכעסים שגואים בכם בבית הרבה יותר טוב?
1. תזכרו שאתם רק בני אדם. גם הילדים שלכם
לעתים אנחנו מתרגזים, מתוסכלים, צועקים, בקיצור: "מאבדים את זה". זה נורמלי. זה אנושי. כך גם ילדינו. חשוב לתת מקום לקשת הרגשות בבית. הבית מהווה "מעבדה" לחיים. בבית הם ילמדו איך אוהבים ואיך כועסים. איך? מדוגמה אישית. לפי מחקרים הלמידה הזאת מורכבת מ־96% מעשים ורק מ־4% דיבורים. הרי בסופו של דבר, למי אנחנו הכי דומים, לשכנים שלנו או להורים שלנו? מה חשוב לזכור בהקשר הזה:
- מה אני רוצה ללמד וללמוד. זה הולך ביחד. תמיד. למשל: איפוק? להיות פחות תגובתי ואימפולסיבי?
- מה המטרה שלי. למשל: ללמד את ילדיי (ואותי) לנהל כעס בצורה מקדמת.
- מה אני מעבירה הלאה. הביאו בחשבון את כלל האצבע לחיים שוויוניים: "נאה דורש, נאה מקיים". אם כשאני כועסת אני צועקת ומעליבה, אני לא יכולה לדרוש מהילדים שלי להיות צדיקים יותר מהאפיפיור ולכעוס במתינות, בשליטה. קשה, אהה? קשה, אבל ישים. כשנבין שילדינו שווים לנו מבחינה ערכית (לא מבחינת התפקיד!), נוכל ליישם את זה.
2. אל תעשו "בחושך" דברים שתצטערו עליהם "באור"
צעקתם? פגעתם? טעיתם? תתנצלו. זה לא יפחית מהערך שלכם. ההפך הוא הנכון. ילדיכם ילמדו שאתם אנושיים ויודעים לקחת אחריות כשצריך, וכך גם הם ינהגו. רק שימו לב שזה לא קורה על בסיס קבוע משום שאז ההתנצלות מאבדת מערכה.
בבית הילדים ילמדו איך אוהבים ואיך כועסים. איך? מדוגמה אישית. לפי מחקרים הלמידה הזאת מורכבת מ-96% מעשים ורק מ-4% דיבורים
איך לדאוג לכך שזה לא יהיה על בסיס קבוע? לעצור, לנשום, לבחור. לשאול את עצמכם מה הרגיז אתכם ואם זה נורא כל כך. אל תעשו "בחושך" דברים שתצטערו עליהם "באור". לא תמיד חייבים להגיב באותו הרגע. לרוב זה הפוך. דווקא מחשבה ותגובה כשהדברים נרגעו קמעה יניבו שיחה בונה ואפקטיבית יותר. הורים חוששים שאם לא יגיבו מיד, הילד או הם ישכחו מה היה. אז מה? אם יום אחרי אתם כבר שכחתם - עוד יותר טוב. לא על כל דבר צריך להתעכב.
3. הישארו יציבים מול הכעס שלהם
אל תיבהלו מתוקפנות, כעס וצעקות. זה מספיק מבהיל אותם. הם צריכים אתכם יציבים ולדעת שהם יכולים להישען עליכם. תעזרו להם להבין מה קורה להם. איך עושים את זה? בעזרת Naming (שיום = לתת שם לרגשות). למשל: "אני שומעת שאתה כועס מאוד עכשיו", "אני מבינה שאתה מתוסכל מאוד מזה שאנחנו אוכלים רק ממתק אחד ביום", וזהו, בלי לטפס על העץ שהם טיפסו עליו, אבל עם גבולות. למה הכוונה? כל בית יחליט מהם הגבולות שלו. למשל: אלימות פיזית/ מילולית/ בעיטה בחפצים ועוד. רק בדרך אל תשכחו לרגע שהגבולות האלה חלים גם עליכם. קשה מאוד לחנך ילד לא לקלל אם מכנים אותו מדי פעם "טיפש", "מטומטם" ועוד "מחמאות", גם אם זה בצחוק או שלא מתכוונים לזה.
אפרת אורן היא עובדת סוציאלית, מרצה, מנחת קבוצות מוסמכת ומדריכת הורים | 052-2458540
