בשבוע האחרון המרפאה הייתה על סף קריסה. מתוך צוות של שלושה רופאים, מתמחה ועוזרת רופא, יש לנו רופא אחד בחופשה, שני יצא מבידוד קורונה, שלישי נכנס לבידוד קורונה, ומתמחה עם שני ילדים צעירים שנדדה בין בידודי ילדים לבדיקות אנטיגן מוסדי לעצמה. לכל הצוות שלום, איש לא היה ממש חולה, וכולם המשיכו לעבוד מהבית. עיקר העומס נפל על מערכת הטלפונים ועל המזכירות שאיבדו את קולן בסוף כל משמרת. שני קווי הטלפון של המרפאה, תיבת הדואר האלקטרוני והווטסאפ לא נחו לרגע. לכולם יש שאלות, לכולם יש חששות, כולם רוצים לצאת בזמן מהבידוד, כולם רוצים לקבל פקסלוביד או לפחות לשמוע עליו, כולם רוצים בדיקות PCR, אם אפשר בבית, כולם רוצים קצת ביטחון, קצת נחמה. מישהו שידבר איתם. האמת, רפואת משפחה במיטבה.
מהומה רבה על לא דבר, זה הסיכום שלי לשלוש השבועות האחרונים. לפני שלושה שבועות הייתה במרפאה חיובית אחת, בשבוע שלאחר מכן 15 חיוביים ובשבוע האחרון - קשה לדעת. בשל העומס שהחיוביים יוצרים (עם כל אחד צריך לדבר בקבלה ובשחרור), החליטו שאת החולים בדרגת סיכון נמוכה יקבל וגם ישחרר המחשב בהודעת סמס. במהלך השבוע, כשראו שהמספרים הופכים תלת ספרתיים לכל רופא, הוחלט שגם את דרגות סיכון 2 ו-3 אפשר לקבל ולשחרר על ידי מחשב.
קראו עוד:
ואיך היה למישהו אומץ לתת למחשב לטפל בחולים בלי לדבר איתם? זה מפני שרוב החיוביים הם אסימפטומטיים, ואלה שחולים, חווים לרוב יום אחד של אי נוחות בגרון ("לא ממש כאב. לא נזקקתי למשככי כאבים") לעיתים עם עליית חום של עד 38. התלונות חולפות בדרך כלל לאחר יממה עד יממה וחצי, ובשאר הזמן רואים נטפליקס ומטלפנים למרפאה: אז מי שולח את אישור ההחלמה, איך נדע שהוא לא יתעכב, וממתי מתחילים לספור - כי לי יצא יום אחד פחות ממה שאתה אומר דוקטור?
עומס בלתי נסבל
המון עבודה על לא כלום. ואני תוהה מה קרה לנו בשנתיים האחרונות. וריאנט מפלצתי של וירוס מוכר, שהגיע אלינו, כך אומרים, משוק חיות בסין ומפיל חללים רבים. חרדה קיומית ומעורפלת. בהלה עולמית. תחזיות אפוקליפטיות. תחושה של סוף העולם, או לפחות סוף מערכת הבריאות. סגרנו, רחצנו, התרחקנו, עטינו מסיכות וכפפות ופתחנו אולפנים עם שידורים מיוחדים ופרשנים מודאגים. כנגד כל הסיכויים, מערכת הבריאות לא התפרקה. בינתיים, בדרך כמעט פלאית, נמצא חיסון שמגן היטב על האוכלוסיות בסיכון, שחוסנו בזריזות. ואז הגיעו גל שני, שלישי ורביעי. חזרנו לרחוץ, להתרחק ולהדק את המסכות. הפעם לא סגרו את המשק, אבל פתחנו את אותם האולפנים עם אותם הפרשנים ואותן התחזיות. גם הפעם מערכת הבריאות לא קרסה.
רוב החיוביים הם אסימפטומטיים, ואלה שחולים, חווים לרוב יום אחד של אי נוחות בגרון ולעיתים עם עליית חום של עד 38. התלונות חולפות בדרך כלל לאחר יממה עד יממה וחצי, ובשאר הזמן רואים נטפליקס ומטלפנים למרפאה
וכעת הגל החמישי. זן חדש עם שם קשה להיגוי, אומיקרון. מהשטח נראה שמדובר במחלה קלה, קלה מאוד. דרום אפריקה, בה החל הגל הנוכחי, לא נכחדה, מה שלא הפריע למנהיגים ולאולפנים לארח את אותם הפרשנים עם אותם גרפים ואותן תחזיות קודרות. בינתיים בשטח, העומס בלתי נסבל. עומס מנהלי מהצורך לספק בדיקות מעבדה, תרופות, מכתבי קבלה ואישורי החלמה להמוני אנשים שברובם בכלל לא חולים.
לשמחתי אין עכשיו הרבה חולים, בוודאי שלא חולים קשים. המספרים בסך הכול מעודדים, וכולי תקווה שנצליח לשרוד גם את הגל הנוכחי בלי שמערכת הבריאות תקרוס, ואז להתפנות ולחשוב אחרת על המערכה הזו. להרגשתי, משהו פה לא עובד נכון. אפשר להרחיב את הדיון לסוגיות חברתיות של כוח, שליטה ופסיכולוגיית המונים, אבל אני אשאר בחדר הבדיקה שלי. מהחדר שלי נראה שאנו פועלים מתוך חרדה שלא תואמת את המציאות, כפי שאני רואה אותה מהתעסקות, לא ממש טיפול, במאות חולים. אנו נוקטים מקדמי בטיחות נוקשים ושכבות מגן רבות ועדיין אני מרגיש מותש ופגיע. יכול להיות שהמלך הוא עירום?
