שישה שבועות שלא כתבתי טור. זה עדיין לא קרה לי. האם אלה סיבות אישיות (קיץ, חופש גדול), לאומיות (משברים דרמטיים ומערכת בריאות הפועלת מעבר ליכולותיה) או גלובליות (גלי חום, שריפות ושיטפונות)? נראה שהכול מעורב בהכול. האישי בלאומי ובגלובלי. חשבתי שטור על ראש השנה יקל עלי לצאת מהיובש שבו אני נמצא. אסקור את השנה שחלפה ואאחל בשורות טובות לשנה הנכנסת. קל.
עוד טורים של ד"ר עמוסי:
זו הייתה שנה נוראית. נקודה. שנה נוראית שבאה אחרי שלוש שנים נוראיות לא פחות. שלוש שנים עם כותרת של מגפה עולמית שהורגשה בכל בית. לא המגפה הורגשה אלא יותר גזירות ההתמודדות עימה, תוך ביטול והשתקה של כל דעה השונה מהנמסר במסיבות העיתונאים במשרד ראש הממשלה. חרדה קיומית של כלל הציבור, בארץ ובעולם, שהובילה להכרזה על תקנות שעת חירום שאפשרו מעקבים, סגרים וכפיית חיסונים על כלל האוכלוסייה.
לפני כתשעה חודשים, כשדעכה המגיפה התעורר מצב חירום חדש. רפורמה במערכת המשפט או הפיכה משטרית, נקרא לזה איך שנרצה, אבל שוב אנו בסערה, המזכירה את מגפת הקורונה. לא ברור מה באמת עומד לקרות, אבל זה משפיע על כל בית, עסק או מרפאה בישראל.
אני פותח עיתון כל בוקר ומתקשה להאמין. שוטרים, מורים, רופאים, מתנחלים, קציני צבא, שופטים, שרים וראש הממשלה. אין יותר פרות קדושות. כולם שוחטים את כולם באולפנים, ברשתות ומעל במת הכנסת. אלה צועקים יהודית ודמוקרטית (על כל אירוע) ואלה צועקים חוזה חדש (גם כן על כל אירוע).
הרפואה היא חלק משמעותי, המושפע ומשפיע על החברה בה היא פועלת, וככזו היא חייבת לנקוט עמדה. לא ניתן לעבוד בחלל סטרילי, המתעלם מהקורה מחוץ לבית החולים או המרפאות
ובתוך המהומה הזו אני מנסה לחשוב איך השיבוש משפיע על המקצוע שלי, על הרפואה עצמה. יש דברים ברורים שעליהם כתבתי, ונראה שעוד אכתוב. מערכת היחסים בין המטפל למטופל השתנתה כמו גם חדר הבדיקה. האם הוא נשאר מרחב סטרילי או שהוא משקף את הקורה בחוץ?
הרפואה חייבת לנקוט עמדה
בימי מגפת הקורונה הייתה לי ביקורת על תפקוד ראשי מערכת הבריאות בשיקוף המציאות למנהיגים. היה לי הרושם שהם מציגים מציאות השונה לחלוטין מזו שראיתי בשטח, ולא יוצאים נגד מהלכים קיצוניים דוגמת כפיית חיסונים וחשיפת צנעת המטופל בצורת דרכון ירוק. הרגשתי שהארגון המקצועי נשאר דומם אל מול החלטות שלטוניות דורסניות.
במשבר הנוכחי ההסתדרות הרפואית השמיעה את קולה בצורה ברורה, וזו בהחלט נקודת אור. הרפואה היא חלק משמעותי, המושפע ומשפיע על החברה בה היא פועלת, וככזו היא חייבת לנקוט עמדה. לא ניתן לעבוד בחלל סטרילי, המתעלם מהקורה מחוץ לבית החולים או המרפאות.
אני חושב על המחלות שאני רואה יום-יום במרפאה, ותוהה האם גם הן מושפעות מהקורה בחווארה או ברחוב קפלן. האם התא שהפך ממאיר בשד של יערה כ' , העורק הכלילי שנסתם בבית החזה של עמי ד', חיידק הסרטרפטוקוק בלוע של איתי י' או ההפלה של עינת ק', האם הם מושפעים מתקנות שעת החירום או המתח שבו אנו שרויים? האם השתנה משהו ברשימות האבחנות בתקופה זו? המחלות השתנו? בשל הקשר המוכר והברור בין גוף לנפש כל אבחנה כמעט ניתן לייחס למתח וחרדה, ומעניין יהיה אם אנשי בריאות הציבור יחקרו את השתנות האבחנות בימי משבר.
אני מקווה שנמצה את המשבר הזה, שנראה שהיה צפוי, עד תום. שלא נסיים אותו עם עוד תעלול פוליטי מביך כמו הסכמי סוף הקיץ עם המורים. מונח פה משהו גדול להכרעה חברתית חשובה, שלא ניתן להתעלם ממנו או להחריש מולו. אני מקווה שהמשבר הנוכחי, עם כל הכאב שנלווה לו, יוציא אותנו לדרך חדשה.
שנה טובה ובריאה לכולנו.
