עד גיל 29 הספיק ידין גלמן להמציא את עצמו מחדש פעמיים. בפעם הראשונה יצא בשאלה. בפעם השנייה, לאחר שבע שנים של שירות צבאי כקצין בסיירת מטכ"ל, בגיל 27, החליט לעזוב את הצבא כדי ללמוד משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. בתוך חצי שנה לוהק לסרט "תמונת הניצחון" של אבי נשר, ומאז השתתף בין השאר בסדרה "פלמ"ח" ובהצגה "את שאהבה נפשי" בהבימה.
בתחילת השנה עומדים לצאת שני סרטים שבהם השתתף: המיוזיקל "המנצחים" של אלירן פלד, שעוסק בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים דרך העיניים של שני זוגות קיבוצניקים שהמלחמה שינתה את חייהם, ו"ארוגם ביי" בבימוי מרקו כרמל, שצולם בסרי לנקה ומספר על חבורת צעירים ישראלים שלאחר השירות הצבאי בשייטת נוסעים לחו"ל כדי לברוח מטראומה שחוו בצבא, אך מגלים שם שאי אפשר באמת לברוח ממנה. הרבה מהתפקידים שעשה קשורים בצבא ובמלחמות, וכשהוא מתבקש להתייחס להקבלות בין חייו לתפקידים שגילם, הוא מדגיש דווקא את ההבדלים. "העולם הצבאי הוא עולם שונה מאוד מעולם המשחק", הוא אומר. "עולם פרקטי, גברי, עולם של מלחמות. עולם המשחק הוא עולם של אמנות ורגשות. לא דיברתי על רגשות עד שהתחלתי להיות שחקן. זה חדש לי".
עוד בכתבות השער של מנטה:
גלמן גדל בשכונת בקעה בירושלים במשפחה דתית־לאומית לאבא אמריקאי ואמא קנדית, ולמד בתיכון הדתי "דרך אבות" ביישוב אפרת. כיום הוא חי בתל אביב ונמצא בזוגיות עם העיתונאית אדוה דדון. לריאיון בבית הקפה מול הבימה הוא הגיע עם הכלב שלו, נוח. "התחלת הקריירה שלי נפלה עליי משמיים", הוא מחייך. "המלהקת של 'תמונת הניצחון' ראתה אותי במקרה והזמינה אותי לאודישן, כך הכול התחיל".
2 צפייה בגלריה
"כשהייתי בן 15 הייתי שמנמן ולא בכושר. ביום אחד חתכתי הכול". ידין גלמן
(צילום: שי יחזקאל, סטיילינג: ראובן כהן)
גלישה, קרוספיט ומקלחות קרח
אבל כשגלמן מספר על תפקידים נוספים שקיבל אפשר להבין שגם אם למזל יש פה תפקיד, לנחישות שלו יש מקום לא קטן ביכולת שלו לקבל תפקידים. כמה ימים לפני האודישן ל"ארוגם ביי" התקשרה אליו הסוכנת שלו ושאלה אותו אם הוא יודע לגלוש כי הדמות בסרט גולשת. "מיד עניתי לה שאני יודע לגלוש", הוא מספר. "היא קלטה שהיססתי וקצת הקשתה עליי, אבל אמרתי לה 'עזבי, עליי'. יום לפני האודישן נפגשתי עם חבר שגולש כבר שנים ועשיתי לו תחקיר על גלישה. הגעתי לאודישן, ומרקו שואל אותי: 'אז אתה גולש?'. אמרתי לו שכן אבל שהרבה זמן לא גלשתי. הוא שואל אותי אם אני יודע לתפוס פינה (לתפוס את הגל בנקודה המדויקת שמאפשרת גלישה). אמרתי לו 'ברור'. וכמובן שאין לי מושג באמת מה אני אומר. בקיצור, עברתי את האודישן ומרקו הודיע לי שבעוד שבוע אני מתחיל שיעורי גלישה כדי 'להוריד חלודה'. נלחצתי כמובן. היה חורף וקר, אבל בשבוע הזה לקחתי שיעורי גלישה. כל יום שלוש שעות בים, מחמש וחצי בבוקר עד שמונה וחצי, ולמדתי לגלוש. רק אחרי חודשיים וחצי, בזמן הצילומים, כשמרקו ואני כבר היינו חברים, סיפרתי לו את האמת שלא ידעתי לגלוש והמצאתי הכול. ואז הוא אמר לי, 'אתה יודע מה? ככה מקבלים תפקידים'".
אז היום אתה כבר גולש. יש עוד סוגי ספורט שאתה עושה?
"כל החיים שיחקתי כדורסל, היה לנו סל בחנייה בבית. יש לי אח ושתי אחיות, והיינו משחקים המון כילדים. אני אוהד שרוף של הפועל ירושלים, שיחקתי בקבוצת הנוער שלה וגם באליצור ירושלים. אחרי הצבא נכנסתי חזק לקרוספיט. היום אני מתאמן בחדר כושר ובאיגרוף תאילנדי באופן יומיומי. לאיגרוף הלכתי כי הרגשתי שאני צריך משהו שישקיט לי את המחשבות, כי כל היום המחשבות שלי רצות וקשה לעצור אותן. הבנתי שאני רוצה לבחור בענף ספורט שבו אם אני לא מרוכז בדבר עצמו והמחשבה שלי בורחת - אני מקבל אגרוף. הרגשתי שזה יעזור לי להיות מרוכז בכאן ועכשיו, וזה ממש ככה. אין שום דבר בעולם חוץ מהאדם שעומד מולי. מעבר להיבט הבריאותי, נראה לי שזו המשמעות של ספורט בשבילי, הניתוק המוחלט מהעולם".
אני עושה גם וים הוף. חלק מהשיטה הוא שבסיום המקלחת מעבירים את הזרם למים קפואים. אני עושה את זה 3־4 פעמים בשבוע וכבר מגיע לשתי דקות של מים קפואים. זה קשה אבל מתגמל"
אתה מתחבר גם למדיטציות ויוגה?
"בטח, אני חולה על יוגה, זה עוזר לי מהכיוון של הגמישות, המתיחות והנשימה. אני עושה גם וים הוף. זה בחור הולנדי שפיתח שיטה של חזרות על נשימות עמוקות שעושים כל בוקר, נשימות שגורמות לשינוי שמאפשר לגוף לעמוד בטמפרטורות נמוכות מאוד. חלק מהשיטה הוא שבסיום המקלחת מעבירים את הזרם למים קפואים - בהתחלה לעשר שניות, אחר כך ל־20 שניות וכן הלאה. אני עושה את זה 3־4 פעמים בשבוע וכבר מגיע לשתי דקות של מים קפואים. זה קשה אבל מתגמל. בסיום המקלחת אני לא מכין את עצמי, אני פשוט עושה את זה. המיומנות של השליטה בנשימה מאפשרת להתמודד עם הקור הזה".
איך אתה מרגיש אחרי מקלחת כזאת?
"מלך. זו תחושה של ניצחון, עשיתי את זה. אני חושב שזה מתחבר לשירות הצבאי שלי. כשאתה בצבא אתה כל הזמן בתחושה של ניצחונות. אתה כל הזמן מתמודד עם אתגרים. אתה כל הזמן לוקח את עצמך לקצה ומצליח. אתה כל הזמן בתחושה של מסוגלות מאוד עוצמתית. כשאתה עובר לאזרחות, האתגרים קיימים, כמובן, אבל אין את האדרנלין הזה, אתה כבר לא בהיי המנטלי והפיזי המטורף הזה. זה חסר לי לא כדי להרגיש 'גבר' אלא באמת כדי לחוות את תחושת המסוגלות. השיטה של וים הוף היא מקום כזה, שהוא גם מאתגר מאוד, גם מחזק מנטלית וגם בריאותי ונכון. בקיץ כמובן זה קל יותר. בקיץ יש גם את הים שאני מאוד אוהב, אם כי אני פחות אוהב שחייה, זה קצת משעמם אותי".
לאיגרוף הלכתי כי הרגשתי שאני צריך משהו שישקיט לי את המחשבות. הבנתי שאני רוצה ללכת לענף ספורט שבו אם אני לא בפוקוס והמחשבה שלי בורחת - אני מקבל אגרוף"
מה בנוגע לאוכל? יש לך משטר בנושא התזונה?
"אוכל ואני זה סיפור אהבה־שנאה. כשהייתי בן 15 הייתי שמנמן ולא בכושר. באותה תקופה החלטתי שאני רוצה ללכת לקרבי ולהגיע בצבא הכי רחוק שאפשר והתחלתי דיאטה. חתכתי הכול. לא אכלתי קמח לבן, לא סוכר, לא מתוקים, כלום. זה היה ביום אחד. התחלתי לאכול רק ירקות, בשר ודגים וככה חייתי במשך שלוש שנים וחצי. בבת אחת גבהתי ורזיתי וזה נמשך עד הצבא. המשכתי עם המשטר הזה במשך הצבא, ולקראת סוף השירות החלטתי גם להיות צמחוני. אחרי כמה שנים החלטתי להפסיק לאכול דגים בעקבות סרט שראיתי על תעשיית הדיג. התחלתי לאכול רק פחמימות בריאות וירקות. כל היום הייתי מנביט, הדירה שלי הייתה עמוסה בהנבטות, והייתי מכין לי תבשיל מהנבטים ואוכל אותו כמה ימים. זה היה קשה ומשעמם, ולפני כמה חודשים נמאס לי וחזרתי לאכול בשר".
משמעת ברזל מהעולם הדתי
במהלך השנים האחרונות, כדי להתאים את עצמו למראה הפיזי של דמויות ששיחק, גלמן העלה והוריד משקל בצורה יזומה. לפני תמונת הניצחון הוא שקל 73 קילו, וכדי להפוך לדמות מאסיבית יותר הוא התאמן ושינה את התזונה כדי להעלות במסת השריר והגיע למשקל של 85 קילו. בהמשך, כדי לגלם חייל בן 19 רזה וצנום ב"פלמ"ח", הוא הוריד את המשקל בחזרה. "היום אני אוכל בבוקר ירקות וביצה קשה בלי שמן", הוא מספר, "ובצהריים ובערב אני אוכל ירקות וחזה עוף או דג. הכול מאוד מדוד וספור. אני יכול לשתות אלכוהול או לאכול גלידה אבל אני אקזז את זה משאר הארוחות. אני מתנהל ככה גם כי זה בריא אבל גם מתוך איזו אמונה שאם אני אעשה הכול כמו שצריך ונכון - אני גם אצליח. לא יודע אם זה נכון אבל זה עושה לי טוב".
את משטר הברזל שבו הוא מתנהל מייחס גלמן לבית הדתי שהוא בא ממנו. "בחינוך הדתי יש סדר יום ברור מאוד. יש תפילות בוקר וערב, לומדים הרבה. זו משמעת ברזל. מהחיים הדתיים הלכתי לחיים צבאיים שגם בהם המשמעת מאוד גדולה והימים עמוסים. זה נכנס לי לדם כדרך הנכונה לחיות. היום אני לא דתי ולא איש צבא, אבל המשמעת נשארה".
2 צפייה בגלריה
"האמונה הדתית נחלשה וכבר לא הצדיקה את המאמץ". ידין גלמן
(צילום: שי יחזקאל, סטיילינג: ראובן כהן)
מתי נולדה ההחלטה לצאת בשאלה?
"ההחלטה לצאת בשאלה התבשלה במשך שנתיים. בצבא נפתחתי לעולמות שלא הכרתי, לא הכרתי את העולם החילוני לעומק. והוא דיבר אליי. זה התחיל בכך שלא הצלחתי להשלים עם דברים רעים שקורים. איך יכול להיות שתינוקת נרצחת בפיגוע, למשל? התשובה של אדם מאמין היא להמשיך להאמין. לא יכולתי לקבל את זה. בעולם החילוני יש נשימה אחרת, פתוחה יותר, מקבלת יותר, מאפשרת יותר. היא גם נוחה יותר. ברמה של שישי־שבת כלוחם, למשל, בתור דתי אתה מסיים שבוע קשה ואז אתה לא יכול לנסוע או לפתוח את הטלפון. זה קשה. אתה צריך מאוד להאמין בזה כדי לקבל את זה עליך. פתאום הבנתי כמה אני מוכן להקריב בשביל השירות, כמה אני חדור אמונה ורוצה לתת בשביל זה הכול, לעומת האמונה הדתית שנחלשה וכבר לא הצדיקה את המאמץ".
"בחינוך הדתי יש סדר יום ברור מאוד. יש תפילות בוקר וערב, לומדים הרבה. זו משמעת ברזל. מהחיים הדתיים הלכתי לחיים צבאיים שגם בהם המשמעת מאוד גדולה. זה נכנס לי לדם כדרך הנכונה לחיות. היום אני לא דתי ולא איש צבא, אבל המשמעת נשארה"
והיום אתה מתאמץ למען עולם האמנות.
"היום אני חי את עולם האמנות. אז אני אולי Free Spirit במהות שלי אבל לא בשגרה שלי. אולי זה קשור גם בעובדה שהתחלתי ללמוד משחק בגיל מבוגר יחסית, 27, אז יש לי תחושה שיש לי פחות זמן. אני לא יושב ומחכה שדברים יקרו אלא עובד בזה ומכין את עצמי לזה. אני מכיר אנשים במצבי, בתחילת הקריירה, שחיים חיים הרבה יותר מאווררים משלי. אני בונה לי לו"זים מאוד צפופים. אני קם בבוקר מוקדם להוציא את הכלב, אני עסוק, אני מתאמן, אני הולך לישון מאוחר. זה אורח חיים דתי. נדיר שאני סתם מבזבז יום".
את ההשוואה לעולם הדתי מתאר גלמן בהיבט נוסף. "אני מתייחס לאמנות הזאת של טלוויזיה, קולנוע ותיאטרון כאל משהו קדוש", הוא אומר. "זו שליחות. קיבלתי הודעות מאנשים שהיו בהצגה 'את שאהבה נפשי', שעוסקת בפיגוע בבר נוער, ואמרו לי שהם הביאו בני משפחה לראות את ההצגה כחלק מתהליך היציאה מהארון. סרט או הצגה יכולים להשפיע על אנשים. אני מתייחס לאמנות הזאת מאוד ברצינות גם בתהליך העבודה שלי על הדמות. אני קיצוני בזה. כששיחקתי קצין בריטי ב'פלמ"ח' שיניתי את המבטא האמריקאי שלי ודיברתי במבטא בריטי כל הזמן. ב'תמונת הניצחון' הייתי קם כל בוקר ועולה על מדי ב' עם סטופר, כדי להיכנס בראש שלי למקום הזה של קצין מצטיין שמוביל את האנשים שלו והוא תמיד ראשון. אני לא מאמין בלעשות את הדברים על הדרך, אני טוטאלי".
איפור ושיער: כנרת כהן ל"סולו" /// ע. סטיילינג: דניאל בן דוד /// ע. צלם: בן יצחקי /// הפקה: לבנת סולימני/// חולצה ומכנסיים: לה גרסונייר, כיכר המדינה; ז'קט ומכנסיים: PUMA
