כבר בכניסה לבית הקפה בבאר שבע שבו התקיים הריאיון עם רב פקד שפרה בוכריס שתי נשים מבקשות להצטלם עם הגיבורה שהצילה ב־7 באוקטובר עשרות צעירים מהמסיבה ברעים ברכבה. במהלך הפגישה עוד כמה אנשים נעצרים ואומרים 'תודה' לסלב המקומית התוססת עם המדים, הנשק והשיער הכתום־סגול. בוכריס, בת 45 מהיישוב הדתי מרחב עם, אם לעשרה ילדים (מגיל 5 ועד גיל 22), נענית בחיוך לכל פנייה, אבל לא מתחברת לתיאור "גיבורה". "אני לא מצטנעת", היא אומרת, "אני באמת פשוט עשיתי את התפקיד שלי. אנשים כל הזמן פונים אלי, מחבקים אותי, מודים לי, רוצים לשלם במקומי על דברים. בהתחלה זה באמת הביך אותי, כי אני לא מרגישה שעשיתי משהו מיוחד. היו המון אנשים שעשו דברים מטורפים ביום הזה. אני עוד הייתי בתפקיד. אני אמורה לעשות דברים כאלה. אבל יש אנשים שפשוט לקחו את עצמם ונכנסו לאירוע, בלי נשק. חברה שלי, שבעלה נכנס לכפר עזה על אופנוע ונלחם במחבלים, הקליטה לי הודעה: 'הסיפור שלך עונה על הצורך שלנו כעם וכאזרחים לשמוע סיפורי גבורה ולשמוע על העוצמה שהייתה בתוך הכאוס. כל סיפור כזה נותן לנו כוח וגורם לנו להבין שלא היה כאן רק טבח אלא גם לחימה. זה מחזק, ולכן זה חשוב'. ומהנקודה הזאת התחלתי להבין אחרת את היחס אלי ואת הרצון לשמוע את הסיפור שלי. כנראה גם העובדה שאני אישה ואמא לילדים זה משהו שנוגע באנשים".
צפו בראיון הווידאו עם שפרה בוכריס
(כתבת: טל מזרחי, צילום: חגי דקל)
עשייה מונעת פחד
בבוקר ה־7 באוקטובר, כשהבינה בוכריס, מפקדת יחידת הסיירות במג"ב דרום, שעשרות צעירים זקוקים לחילוץ מאזור המסיבה ברעים, היא יצאה עם הסגן שלה, פקד רם עמרני, הסמב"ץ רס"מ ברוך אביסהל ורס"ר המשמעת רס"ב יניב כהן, בשני רכבים, לעבר אזור המסיבה. במשך 12 שעות הם נסעו הלוך וחזור, תחת קולות ירי, מהמסיבה אל האמבולנסים בצומת אורים, ודחסו בשתי המכוניות כמה שיותר צעירים, חלקם פצועים, שהתחבאו בשיחים, תחת עצים, בשירותים הכימיים בשטח המסיבה. "כשאספנו אנשים מהמסיבה המקום באוטו היה מוגבל", היא מספרת. "והיו קטעים שאנשים אמרו אחד לשני: 'תעלה אתה'. 'תעלי את'. זה מדהים. אין על הרעות והערבות ההדדית שיש בינינו". על הדרך, כשבדקו אם יש צעירים שמסתתרים באזור מכוסה שיחים, הם מצאו ועצרו 11 מחבלים, אך זו לא הייתה המטרה המרכזית שלהם. "היינו עם נשקים מוכנים, נסעתי עם קנה בחלון, אבל באירוע הספציפי הזה החלטתי שהמשימה המרכזית שלי היא לא להילחם במחבלים אלא להחזיר כמה שיותר ילדים להורים שלהם", היא אומרת.
לא היה לך חשש? גם לך מחכים עשרה ילדים בבית.
"לא הרגשתי שאני צריכה להתגבר על הפחד כי לא פחדתי. לכן אני לא מתחברת לעניין ה'גיבורה'. יש לי נשק, לזה הוכשרתי ואומנתי ואני רגועה".
אין רגעים שחווית פחד במהלך העבודה?
"עשייה היא דבר שמונע פחד. אני חושבת שהרבה אנשים מתחרפנים בתקופה הזאת כי הם מרגישים שאין להם איך לתרום. אני על מדים, עובדת כרגיל, וזה עוזר. מה שכן מבעית אותי זה הפחד שיקרה משהו לאחד הילדים שלי. יש לי חמישה נהגים בוגרים בבית. כשהם נוסעים, אני מבקשת מהם שישלחו לי מיקום בזמן אמת. כמו בפעילות מבצעית. אחרת אני דואגת. חרות, הגדולה שלי, שעכשיו היא במילואים, הייתה בצבא בחילוץ והצלה. מעיין החיילת הלכה אחריי למג"ב, ואורי הבן שלי במכינה צבאית. מובן שיש דאגה".
3 צפייה בגלריה
"הכביסה ושיעורי הבית חשובים. הגבורה היא לחזור לשגרה". רב פקד שפרה בוכריס
(צילום: עדי אורני, סטיילינג: לימור ריחאנה)
הגבורה היא לחזור לשגרה
באחד הימים, תוך כדי נסיעה, כשהיא משתתפת בוויעוד (שיחה של הקצינים במרחב), קפצה לה הודעה על חיילת שנפגעה בירושלים. "הבת שלי משרתת במג"ב בירושלים. ברגע הזה, בערך חודש אחרי ה־7 באוקטובר, בכיתי בפעם הראשונה מאז אותה שבת. התרסקתי. הרגשתי פחד חייתי כזה שקרה משהו לילדה. התקשרתי אליה והיא חזרה אלי תוך כמה רגעים, אבל השניות האלה נראו לי כמו נצח. איבדתי את זה לגמרי. באותו ערב אמר לי חבר שאנחנו כולנו מתוחים כמו מיתר. מספיקה נגיעה קטנה כדי להתפוצץ".
איך חוזרים לשגרה אחרי יום כמו ה־7 באוקטובר? איך עוברים ממצב של לחימה ואדרנלין ומראות קשים לחיי היומיום של כביסה ושיעורי בית?
"עוברים בין המצבים האלה כי הכביסה ושיעורי הבית הם דברים חשובים. הכביסה חשובה והחינוך חשוב. הגבורה היא לחזור לשגרה. כולנו חטפנו ישר ללב, והחזרה לשגרה היא משימה של כולנו עכשיו, משימה לא פחות חשובה מלחימה. אני חושבת שבאיזשהו מקום קל לי יותר. יש לי זכות שאני על מדים, אני לוחמת. זה מחזק".
היום, אחרי מה שחווית בשבת הזאת, את לא מרגישה בטראומה?
"באותו יום הרגשתי צער מאוד־מאוד גדול, אבל אני לא מרגישה בטראומה ולא התפרקתי. זה היה יום קשה, הכול היה בעצימות גדולה, אבל אני לא מרגישה שהשתניתי. נשאר חותם - של תסכול, של עצבים, של איך עשו לנו את זה. כולנו נפגענו - כעם, ככוחות הביטחון, כתושבי הדרום. זו ירייה בלב שתישאר לתמיד. אבל אני כנראה אדם חזק. יש לי חוסן טבעי. ידעתי שאני אחזור הביתה, והיום אני יודעת שאנחנו נתגבר. אולי זה חלק מכוחה של אמונה".
"ה־7 באוקטובר זו ירייה בלב שתישאר לתמיד. אבל אני כנראה אדם חזק. ידעתי שאני אחזור הביתה, והיום אני יודעת שאנחנו נתגבר"
איזו מין דתייה את?
בוכריס גדלה בבית דתי בבית אל, לאבא רופא ולאמא מורה לאנגלית שחזרו בתשובה. גם כיום היא מגדירה את עצמה "דוסית", אבל בדרך הייחודית שלה, שבסופו של דבר הובילה אותה למה שהיא עושה היום. "נולדתי לתוך חיים דתיים ונשארתי דתייה", היא אומרת, "אבל תמיד אני מתמודדת עם השאלה 'איזו מין דתייה את?', כי אני לא נראית, ותמיד אני עונה, 'מה שחשוב זה מה שבפנים'. העבודה שלי, למשל, קשורה בפיקוח נפש ואני גם כוננית רפואה. אז אם יש תאונה בשבת, אני אסע למקום התאונה. אם אתה מקיים את מה שבאמת צריך - כל השאר פחות חשוב. גדלתי והתחנכתי על אהבה וסובלנות לאחר, עם הבנה גדולה להבדלים בין עיקר לתפל. וזה העיקר - לחיות עם הערכים שלי, כל עוד טוב לי עם עצמי ואני שלמה עם עצמי".
גם ההחלטה להתגייס, ועוד לתפקיד קרבי, היא משהו ייחודי.
"זה היה די חדשני באותה תקופה, אבל לי היה ברור שאני הולכת לצבא. אבא שלי הוא צנחן גאה שעשה הרבה ימי מילואים וגדלתי על זה. בטירונות הייתי חיילת מצטיינת ושאלו אותי מה אני רוצה לעשות. לא באמת ידעתי מה אני רוצה, אבל אמרתי: הכי קרבי שיש. ככה הגעתי למג"ב ומאז אני שם".
שאלה בנאלית: איך מסתדרים בתפקיד תובעני כל כך עם עשרה ילדים? עם עשרה הריונות?
"בגיל 21 וחצי התחתנתי. חודש אחר כך נכנסתי להיריון ראשון, ומאז אני בהיריון־הנקה־היריון. ההריונות שלי עברו בסך הכול די בקלות ולא היה משהו שלא עשיתי, עד רמת מרדפים. אני כן זוכרת מקרה אחד פחות קליל. ניהלתי אירוע בחודש התשיעי ממסוק משטרתי. הכול זרם בסדר, אבל אז היה קטע קצת סוער במרדף, ואחריו הטייס שאל אותי אם הכול בסדר. אמרתי לו 'הכול סבבה', ואיך שסיימתי להגיד את זה הקאתי לו בכל המסוק.
"לגבי ניהול הבית, היום קל לי יותר כי הילדים פשוט עושים הכול בבית. הכול כולל הכול. אבל בתחילת הדרך זה לא תמיד היה פשוט. היה לי חשוב להיות אמא מעורבת, ולכל דבר יש מחיר. אני רואה לפעמים קולגות שעשו איתי קורס קצינים והגיעו יותר רחוק ממני, ויש רגעים שזה קצת מעיק. אבל אני מסתכלת על מה שיש לי בבית וזה עובר מיד. אני שלמה עם זה לגמרי. הילדים הם מה שנותן לי כוח, ואני גם לא מרגישה שקשה לי. אני יודעת ליהנות מהכול ולמצוא את הטוב. אני אוהבת את מה שאני עושה ונהנית ממה שאני עושה. כיף לי".
ספרים עם סוף טוב, בלי אימה או מלחמה
במהלך הפגישה בוכריס גם מייעצת בטלפון לקולגה איך להתנהל מול בעיה בעבודה, מטפלת בשלט רחוק במבצע חיפוש אחר קבלה שנדרשת כדי שבתה תוכל להחליף נעליים בקניון, ומייעצת לקונדיטורית של בית הקפה בענייני ברזל בהיריון. "אני מאוד זורמת ולא חושבת יותר מדי", היא אומרת. "כשהזמינו אותי לכנסת, למשל, פשוט הגעתי. אנשים סביבי הדפיסו לעצמם טקסטים, ואני פשוט דיברתי. לפעמים אני חושבת שאולי אני צריכה קצת להירגע עם הביטחון העצמי המוגזם הזה".
3 צפייה בגלריה
"בגדול אני חיה עם המחשבה ששוקולד זה פרי. אוכל מנחם זה טוב"
(צילום: עדי אורני, סטיילינג: לימור ריחאנה)
הביטחון העצמי הזה לא מונע מבוכריס להיות חמה וחיובית באופן בולט. היא נענית בחיוך לכל פנייה אליה, וכל שיחות הטלפון שלה עמוסות ב"נשמה", "אלופה", "מלכה", "מתוק". "אני אוהבת לפרגן", היא אומרת. "פרגון זה עניין של תרגול. למה לא לתת הרגשה טובה אם זה אפשרי?".
בתוך סדר היום האינטנסיבי שלך את מוצאת זמן לעצמך? לספורט למשל? לטיפוח?
"טיפוח לא כל כך מעניין אותי. אני לא מתאפרת ולא מורחת קרמים. הילדים דווקא רוצים שאני אתחיל לדאוג לפנים ולשיער וקונים לי כל מיני מוצרים. אבל זה לא ממש עובד".
ומה עם תחביבים?
"אני מאוד אוהבת לקרוא. רוב הספרים שאני קוראת הם ספרים עם סוף טוב, לא אימה ולא מלחמות. לגבי ספורט, עשיתי בעבר קצת טאי צ'י ויוגה, אז אני משתדלת לעשות קצת יוגה לפני השינה. מקלעת השמש, קוברה וחתול. אני מאוד אוהבת לרקוד והולכת פעם בשבוע לשיעור פרטי של בצ'אטה לטינית. בעלי אמיתי, מהנדס בניין וקבלן, לא כל כך משתף פעולה בעניין, אז אני רוקדת עם המורה. מאז אותה שבת לא רקדתי. השיעור האחרון שלי היה יום קודם לכן. אני עושה גם קצת פילאטיס מכשירים כי אני אמורה לשמור על כושר מתוקף תפקידי, אבל אוכל מעניין אותי הרבה יותר".
דייט עם כל ילד
אוכל אולי מעניין אותה, אבל לא תמיד היא זוכרת לאכול. "לפעמים אני לא אוכלת כלום במהלך היום. אפילו לא שותה קפה בבוקר. אני תמיד אדפוק שוקולדים, אבל אוכל אמיתי - לא בטוח. בגדול אני חיה עם המחשבה ששוקולד זה פרי, אוכל מנחם זה טוב, ופחמימות זה בריא. אני אוכלת כשטעים לי, כשאני רעבה וכשבא לי".
ענייני משקל מעסיקים אותך?
"בכל אחד מההריונות שלי העליתי משהו כמו 20 קילו אבל הורדתי אותם בלי מאמץ. בהיריון האחרון, כשהייתי בת 40, זה כבר לא קרה מעצמו. נתקעתי עם איזה 10 קילו עודפים. עכשיו, באמת שלא משנה מה - אני אוהבת את עצמי. גם עם עוד 20 קילו. אבל בכל זאת החלטתי לעשות את שיטת הצום לסירוגין 16:8. אחרי כמה חודשים רזיתי וחזרתי כהרגלי לשיטה של 16:8 - אבל הפוך".
איך אהבת המתוקים שלך מסתדרת עם הילדים? בכל זאת חשוב להורים בדרך כלל להציג מודל בריא לילדים.
"זה נכון. תמיד היה לי חשוב שיהיו הרבה ירקות בארוחה ושיהיה אוכל מגוון בבית, אבל בעבר לא עצרתי את עצמי בעניין המתוק. בסיום כל ארוחה היה קינוח וגם עשיתי מזה שואו. לאחרונה בעלי אמר לי שהעניין שאני עושה מקינוחים הוא לא טוב מול הילדים. אז באמת דיללתי את זה בשגרה".
את עדיין מצליחה להיות אמא מעורבת? להיות נוכחת בחיי הילדים?
"אני משתדלת. אני עושה דייט עם כל ילד בנפרד. לפני כמה חודשים הייתי בדייט עם אחת הבנות שלי והיה לי טלפון עקשני שלא ויתר. לא הייתי בתפקיד אבל שלחתי הודעה ליחידת החילוץ ואחד מהאנשים שקיבל את ההודעה טיפל באירוע. ייתכן שהיה פה אירוע מציל חיים, אבל מבחינת הבת שלי דיברתי בטלפון כל הדייט. בסופו של דבר צריך לעשות איזונים בחיים. לא תמיד קל להתרכז בכמה דברים חשובים בו זמנית, זו אמנות שצריך לתרגל".
לעומת הבנות הלוחמות שלך, את היית בין הנשים הראשונות במג"ב. איך היה להתנהל בסביבה גברית כל כך?
"אין לי אג'נדה פמיניסטית. לא באתי כדי להוכיח משהו למישהו, אני פשוט עושה את מה שאני רוצה. בלי אידיאולוגיה. וכן, היו רגעים ששאלתי את עצמי מה אני עושה פה. לא מבחינת הפעילות אלא מבחינת הסגנון. בתוך חבורת גברים, אין מה לעשות, יש שפה שהיא לא תמיד נעימה. אז היו לי רגעים של תהייה עם עצמי, אבל החלטתי שאשנה את מה שאני יכולה, את מה שבידיי. אני לא רוצה שיקללו? אני אגרום לזה שלא יקללו בסביבתי. אני לא רוצה שיזרקו זבל מהג'יפ? זה לא יקרה לידי. וזו הנקודה. אני עושה את שלי. גם ב־7 באוקטובר ניסינו להיות רלוונטיים. בחרנו את המקום שבו חשבנו שאנחנו נדרשים, ושם פעלנו. איפה שאני יכולה אני משפיעה. תורמת עוד טיפה טוב, עוד טיפה אור".
פורסם לראשונה: 09:00, 07.01.24
