אני חובב טניס חובב. לא זוכר שכיוונתי שעון מעורר כדי לראות משחק ב-US OPEN באמצע הלילה, או שהתמכרתי לטלוויזיה במהלך טורניר ווימבלדון, כמו שקורה לי בכל מונדיאל, ולאחרונה גם במונדיאליטו (איזה כישרון ואופי, אני עדיין חושב איך לחבר אותם לטור). למרות זאת, כספורטאי חובב המתעכב על מדור הספורט בעיתון יותר מאשר על המדור הכלכלי או הפוליטי, אני עוקב לאורך השנים אחר הטניסאי הסרבי נובאק ג'וקוביץ.
התרגשתי משיא הזכיות שלו בתחרויות הגראנד סלאם, שאותו השיג לאחרונה כשניצח את אליפות צרפת הפתוחה (רולאן גארוס). אבל מה שהביא אותו לטור, העוסק בהרהורים של רופא משפחה, הן לא ההגשות העוצמתיות או חבטת גב היד הפואטית שלו, אלא דווקא ההתנהלות שלו מחוץ למגרש, בשדה הבריאותי-חברתי, סביב החיסון כנגד נגיף הקורונה.
עוד טורים של ד"ר עמוסי:
בינואר 2022, שנתיים לתוך משבר הקורונה העולמי, נמנעה השתתפותו של ג'וקוביץ באליפות אוסטרליה הפתוחה, מכיוון שלא חוסן כנגד נגיף הקורונה. למרות הפגיעה הצפויה לקריירה שלו, נמנע ג'וקוביץ מליישם את המלצות ארגון הבריאות העולמי ולהתחסן. הוא שמר על בידוד וביצע בדיקות אנטיגן ככל אשר נדרש, אך לא הסכים להתחסן. בשל תקנות הקורונה המחמירות של אוסטרליה, הוא גורש מהמדינה לאחר סערה משפטית קצרה. איני זוכר עוד הרבה ספורטאים, מענפים אישיים או קבוצתיים, שעמדו על עקרונותיהם תוך הקרבת היוקרה המקצועית שלהם והרבה מאוד כסף.
2 צפייה בגלריה
שמר על בידוד וביצע בדיקות אנטיגן ככל אשר נדרש, אך לא הסכים להתחסן. ג'וקוביץ
(צילום: רויטרס)
סירובו של מטופל
סיפור החיסונים של ג'וקוביץ מתחבר לשני נושאים המעסיקים אותי מאוד. האחד הוא סירובו של מטופל ליישם המלצות רפואיות, והשני הוא מערכת היחסים בין הפרט לחברה, ומיקומו של הרופא באותה מערכת כוחות סבוכה ומורכבת.
אין כמעט יום במרפאה שבו אני לא מקיים דיון עם מטופל סביב קבלת טיפול רפואי. אני מציע טיפול והמטופל מסרב או נמנע. בדרך כלל מדובר במחלות כרוניות. סוכרת בתחילת דרכה, יתר לחץ דם, יתר כולסטרול, אוסטאופורוזיס וכו'.
רציתי לכתוב שנראה שלנובאק ג'וקוביץ לא היה רופא משפחה שהוא סומך עליו, ומיד הבנתי את היהירות שבמשפט. כאילו שהאמת נמצאת אצלי, והקושי הוא רק לתווך אותה למטופל
איני זוכר מטופל בעיצומו של אוטם שריר הלב, דלקת ריאות או שבר בירך, שסירב לצנתור, אנטיביוטיקה או ניתוח לתיקון השבר. במצבים רפואיים דחופים התמונה ברורה, ואילו במחלות כרוניות צריך דמיון. במצבים כרוניים הטיפול הוא מניעתי. מטפלים כדי למנוע נזק עתידי. המטופל צריך לסמוך על הניסיון ויכולת החיזוי של עולם הרפואה. נטפל ביתר הכולסטרול שלך כדי להקטין את הסיכוי להתקף לב. תיקחי כדור פעם בשבוע לטיפול באוסטאופורוזיס וזה יקטין את הסיכוי לשבר בצוואר הירך.
ההצלחה שלי לשכנע מטופל להיצמד לטיפול קשורה בטיב הקשר ויחסי האמון השוררים בינינו. רציתי לכתוב שנראה שלנובאק ג'וקוביץ לא היה רופא משפחה שהוא סומך עליו, ומיד הבנתי את היהירות שבמשפט. כאילו שהאמת נמצאת אצלי, והקושי הוא רק לתווך אותה למטופל. זה לא ממש כך. סירובו של ג'וקוביץ להתחסן נבע מקו מחשבה עצמאי ושונה מזה של ארגון הבריאות העולמי, שאני, בסופו של דבר, נציגו. איש צעיר ובריא שלא רצה להתחסן נגד מחלה ויראלית הפוגעת בעיקר בקשישים עם מחלות רקע. הוא קיבל החלטה מודעת, אחרי שהבין את המשמעויות של מעשיו.
מה תפקיד הרופא, כ"נציג הארגון", במצבים כאלה? מה עושים כאשר המטופל שומע את כל הנתונים, מבין את התמונה הרפואית, אבל לא רוצה להתחיל טיפול בסטטינים להורדת כולסטרול? נוגד קרישה בפרפור עליות, או לחסן את ילדיו בחיסון חדש למחלה הפוגעת בעיקר בזקנים? מי מחליט בסופו של דבר, ארגון הבריאות או האדם שאמור לקבל את הטיפול? התשובה ברורה. כל אדם יחליט לגבי הטיפול אותו יטול, כל עוד נראה שהוא מבין את הנתונים והוא לא מסכן את סביבתו.
מעטים הם המקרים שבהם מטופלים לא מקבלים את המלצותינו, ולכן עמידתו האיתנה של נובאק ג'וקוביץ אל מול מערכות הלחצים שהופעלו עליו, הן של עולם הרפואה והן של עולם הספורט, מרשימה אותי יותר מכל עלייה לרשת, חבטה רגישה או 23 תארי גראנד סלאם שבהם זכה.
