בשנה האחרונה בדקתי מקרוב את אחד הרגשות שמאתגרים אותנו – קנאה. קראתי מחקרים שדיווחו על עלייה משמעותית במפלס הקנאה במהלך מגפת הקורונה, ואף מצאתי את עצמי מקנאת, ולא בפעם הראשונה בחיי. אלא שהפעם רציתי להבין לעומק את הרגש הזה במקום לנסות למדר אותו. בכל זאת, אני בשלהי שנות ה־40 שלי, עברתי דבר וחצי בחיי, ואני אוהבת, מעריכה ומוקירה את חיי ותופסת אותם כטובים ומספקים, אז איך זה שעם כל אלה אני עדיין מקנאת?
במסגרת הרצון להבין את הרגש הזה לעומקו קראתי וחקרתי את הנושא, ומצאתי שככל שהתקרבתי יותר להבנה עמוקה של הקנאה, היא הפכה ממפלצת דו־ראשית שתוקפת ללא התראה לרגש עוצמתי הרבה פחות מאיים ומשתק. למדתי להכיר את המאפיינים שלה, ותרגלתי באדיקות כלים יישומיים שלימדו אותי לחיות איתה, בלי לפחד ממנה ובלי להסתיר אותה.
מהי בעצם קנאה
קנאה היא רגש בסיסי, אבולוציוני ואוניברסלי, והיא חלק מחוויית היחסים בין בני האנוש. מחקרים גילו שהיא יכולה להתעורר אצלנו בגיל מוקדם מאוד. כך למשל, באחד המחקרים נמצא שתינוקות שאמא שלהם הסיטה את תשומת הלב מהם לטובת בובה בדמות תינוק, הראו סימנים התנהגותיים שליליים שהתפרשו כקנאה. התינוקות במחקר היו בני שישה חודשים בלבד. הנה עוד כמה מאפיינים טיפוסיים לקנאה:
1. קנאה היא רגש ״רעב״. היא דורשת ״האכלה״, שבאה בדמות פרטים, צבעים, תמונות ותיאורים, וככל שאנו נחשפים לפרטים - הרעב גובר. לכן כשאנו פוגשים אדם שמעורר בנו קנאה, נשים לב לכל הפרטים שמספקים לנו את הרעב הזה - מה הוא לובש, איך הוא זז, מה הוא אומר, שפת הגוף שלו. ה״רעב״ הזה הוא גם הסיבה לכך שקשה לנו להפסיק לגלול ברשתות החברתיות, אף על פי שזה מעורר בנו תחושות לא נעימות של השוואתיות או קנאה.
2. היא מפגישה אותנו עם עצמנו. רגש הקנאה מפשיט אותנו לחלוטין מסיפורים שסיפרנו לעצמנו על החיים שלנו ומעמיד אותנו במפגש חזיתי ועוצמתי עם הרצונות הכמוסים, המאוויים, הפנטזיות והשאיפות שאנחנו מנסים לעתים להסתיר, אפילו מעצמנו. זהו מפגש שעלול לטלטל, ועם זאת הוא מפגיש אותנו עם צד עוצמתי חי ובועט שקיים בתוכנו.
3. היא מעלה את רמות הסטרס. כשאנחנו מקנאים הנשימה שלנו מתקצרת, הדופק מתגבר, לחץ הדם עולה, ויש עלייה חדה בהורמון קורטיזול המופרש בעתות לחץ. למעשה, אנחנו חווים את כל המאפיינים של לחץ ודחק כשאנחנו מקנאים.
4. היא כואבת. במחקר שנערך ב־2009 בארצות הברית התבקשו הנבדקים לדמיין את מושא קנאתם, ובמקביל בדקו החוקרים את התגובות המוחיות שלהם. נמצא שכשהמשתתפים דמיינו את מושא קנאתם, הופעלו במוחם אזורים האמונים על כאב פיזי.
5. היא מביאה איתה את החבר׳ה. קנאה אף פעם לא מופיעה לבד. לטענת הפסיכולוג האמריקאי דניאל גולמן, לרגש הקנאה מצטרפים לרוב פחד, עצב וכעס. כשאדם מרגיש קנאה כלפי מישהו, עולה בו פחד בשל ההבנה שהאחר מחזיק ביתרון שלו אין. מתעורר בו עצב על כך שלא יהיה לו אותו יתרון, ומתפתח כעס עצמי על כך שאין לו היתרון המדובר. אם ניקח את המאפיין הזה אל החיים שלנו, נגלה שהקנאה במישהו אחר מופיעה לעתים במסכות של רגשות אחרים: נרגיש כעס לא ברור על אותו אדם, אולי נימנע ממפגש איתו (מתוך פחד להתמודד עם הקנאה), ולעתים אפילו נפחית את הערך של אותו אדם או של העשייה שלו ("אז מה עם הוא מרוויח יפה. כסף זה לא הכל בחיים").
במי אנחנו מקנאים
כדי להעמיק בהבנה של הקנאה, יש להבין במי אנחנו מקנאים. אפשר לחלק את האנשים סביבנו לשלוש קבוצות (בשתיים הראשונות נמצא את מושאי הקנאה):
אנחנו לא מקנאים בכל מי שטוב יותר מאיתנו, אלא רק במי שלתחושתנו מחזיק ביתרון מסוים (איכות, תפקיד, יכולת, מראה) שאנו חושקים בו. לכן לא נקנא בבראד פיט, אבל כן נקנא בשכן שלנו שמתאמן ומתחטב בקצב.
רגש הקנאה מפשיט אותנו לחלוטין מסיפורים שסיפרנו לעצמנו על החיים שלנו ומעמיד אותנו במפגש חזיתי ועוצמתי עם הרצונות הכמוסים, המאוויים, הפנטזיות והשאיפות שאנחנו מנסים לעתים להסתיר אפילו מעצמנו
אנחנו נוטים לקנא באנשים שמחזיקים ביתרון שהיינו רוצים לעצמנו, שהם מקבוצת השווים לנו. אנחנו מקנאים באלה הקרובים אלינו ביותר, וכך מוצאים את עצמנו מקנאים בבני זוג, בבן או בבת משפחה, בחבר קרוב, מה שהופך את הקנאה הזאת להרבה יותר מאתגרת ו"מביישת". כי לפי הסטיגמה שיש לקנאה בחברה, אם אני מקנאה באחותי, בשר מבשרי, מה זה אומר עלי כבן אדם?
למה זה קורה? יש לנו מכנה משותף רחב יותר עם הקרובים לנו מאשר עם מצליחנים ידועים כאלה ואחרים. הבסיס להשוואה עם הקרובים אלי הוא נרחב, והקנאה בקרובים אלי, למרות שהיא טבעית, שופכת אור על חוסר מסוגלות שלי ביחס לאחר. במילים אחרות: אם יש לי הרבה במשותף איתו, איך זה שאני לא מצליח כמותו?
איך ללמוד לחיות איתה
למרות יחסי הציבור הגרועים שלה, הקנאה מלמדת אותנו משהו על עצמנו - לעתים היא מעוררת, מעודדת מוטיבציה ומסייעת בפיתוח יצירתיות. יש לא מעט מומחים שממליצים על ״שיטות״ להשתלט עליה או להיפטר ממנה. מניסיוני, אף אחת מהשיטות האלה לא עובדת! קנאה עוברת בדיוק דרך אותו צינור שבו עוברים שאר הרגשות שלנו, ואם ננסה ״להיפטר״ מרגש מסוים, אנחנו משתיקים את היתר. הקנאה פה כדי להישאר, ועדיף לנו ללמוד לחיות לצדה מאשר לנסות להילחם בה. הנה כמה צעדים מבוססי מחקר שיעזרו לכם לעשות את זה:
1. תנו לה לגיטימציה. קנאה היא רגש טבעי ואנושי. כולנו חווים קנאה, בדיוק כפי שכולנו חווים שמחה, עצב, פחד, תסכול ואהבה. אם אני מקנא = אני אנושי.
2. ערכו חקירה. כשעולה בכם קנאה, זו יכולה להיות הזדמנות לבדוק אם יש לה מסר עבורכם. האם יש רצון לא ממומש שמסתתר מאחוריה? מהו הדבר, ההישג, היכולת שיש לאחר ושהייתם רוצים לעצמכם? חקירה כנה של הקנאה מרככת את עוצמתה.
3. נהלו יומן קנאה. כתבו במחברת/ יומן/ פנקס במי אתם מקנאים, באילו מצבים עולה בכם הרגש הזה, האם אתם חווים תגובות פיזיות כשזה קורה? היומן יסייע לכם לזהות דפוסי התנהגות, תגובות, מטרות ורצונות שמתחבאים מאחורי הרגש הזה, ולבנות סביבו מסגרת ברורה שתאפשר התנהלות מיטיבה איתו ולצדו.
4. גלו חמלה עצמית. קנאה נתפסת כרגש בעל ערך מוסרי נמוך, לכן תרגול חמלה עצמית כשאנחנו מקנאים עשוי להפחית מעוצמת הקנאה. כשאתם מזהים שאתם מקנאים, נסו לעצור שם בלי להוסיף שיפוטיות (כמו למשל: ״איך אני מעיזה לקנא בה?"). חמלה עצמית תפחית מעוצמת הסבל שאנחנו מוסיפים לעצמנו בעקבות התעוררות הרגש הזה.
5. הכירו תודה. תרגול יומיומי של הכרת תודה הוא אחד הכלים המשמעותיים והעוצמתיים בהתמודדות עם הקנאה. בכל ערב לפני השינה, במשך 21 יום לפחות, כתבו לעצמכם שלושה דברים טובים שקרו לכם באותו היום - רגעים קטנים במהלך היום שהעלו בכם רגש חיובי, שמחה, פליאה ונעימות.
נעמה קמינר־מבורך היא בעלת MA בפסיכולוגיה חיובית, מטפלת בתחום ומרצה בארגונים ובחברות ציבוריות בנושאים של חוסן אישי, קבלת החלטות, מיינדסט, מערכות יחסים חיוביות וגישת החוזקות
