שר מצטלמת לשער "מנטה" ועונה על כל השאלות
שר סנדה (35) היא מייסדת ובעלת "שר פיטנס" - רשת כושר ובריאות לנשים המונה כיום עשרה סניפים. היא נשואה לעידן מטי, שעובד יחד איתה, והם הורים לשניים: אלרוי מאיר (4.5) וליאו אריה (שנה וארבעה חודשים). לאחר הולדת בנה השני חוותה שר טלטלה שהעמידה אותה בין חיים למוות כשחיידק טורף בשם סטרפטוקוקוס A תקף את גופה. היא הייתה מונשמת ומורדמת במשך שלושה ימים, וכשהתעוררה הייתה במצב קשה וללא יכולת תזוזה. היא עברה שני ניתוחים וארבעה חודשי אשפוז שכללו שיקום גופני ארוך ובמהלכו למדה ללכת מחדש. בחודשים האחרונים חזרה לפעילות בסניפי הרשת.
שנה לאחר שנחלצה מציפורניו של חיידק טורף שר פיטנס מספרת איך הצליחה לשקם את הגוף ואת הנפש ומשתפת בתובנות שהולידה אותה חוויה מטלטלת:
למדתי שאסור להרים ידיים, גם ברגעי הייאוש
"החיידק שנדבקתי בו היה חיידק טורף מזן אלים מאוד שחדר גם למפרקים ולעצמות וגרם לי פגיעה פיזית וכאבי תופת. נגרם לי נזק בלתי הפיך כתוצאה מכך. הגוף שלי הוא כבר לא אותו גוף. יש פגיעה. במשך חודשים למדתי ללכת מחדש ולבצע את הפעולות הכי פשוטות ובסיסיות, כמו לקום מהמיטה, לשבת ולעמוד.
”כששוחררתי מבית החולים עדיין צלעתי, ולא ידעו להגיד לי אם בהמשך אלך רגיל. הייתי חלשה ולא יכולתי ללכת או לעמוד לאורך זמן. כל הגוף כאב כל הזמן. לא האמנתי שמשהו ישתפר, ולפעמים הרגשתי שאין לי כוח להמשיך להילחם. רציתי רק שקט. היו לא מעט רגעים שבהם רציתי פשוט להרים ידיים - להפסיק להתאמץ ולתת לייאוש להכניע אותי. אבל קיבלתי החלטה שלמרות הקושי אני לא שוקעת אלא נלחמת כדי להתקדם ולהשתקם".
"היו לא מעט רגעים שבהם רציתי פשוט לוותר ולהרים ידיים. ממישהי שהייתה מרימה מאה קילו, שזה מטורף, פתאום לא הצלחתי להרים משקולת של קילו. אבל קיבלתי החלטה שלמרות הקושי אני לא שוקעת אלא נלחמת כדי להשתקם"
הפכתי את החלום לחזור לעצמי לתוכנית שיקום
"ממישהי שהייתה מרימה מאה קילו, שזה מטורף, פתאום לא הצלחתי להרים משקולת של קילו - וזה היה עבורי לא פשוט. הגוף היה חלש, עייף וחסר אנרגיות. כשהשתחררתי מבית החולים בניתי לעצמי תוכנית אימון שיקומית יחד עם אימוני פיזיותרפיה. אני לא רק מאמנת כושר, יש לי תואר שני בחינוך גופני, אני ספורט־תרפיסטית, וידעתי בדיוק על מה אני צריכה לעבוד ואילו שרירים צריך לחזק. רציתי לחזור לתפקוד מלא, מה שהיה בבחינת חלום, אבל הצלחתי להפוך את החלום למעשים ולצעדים קטנים".
גיליתי שעדיף לעבוד יחד עם הכאב ולא נגדו
"האמנתי שאם אתמיד ואחזק את הגוף שלי ואעבוד יחד עם הכאב בלי לפחד ממנו, אהיה במקום אחר. בתקופה הזאת גיליתי שדווקא במקום שהכי כואב לי וקשה לי, זה התיקון שלי, המבחן שלי, ואת זה אני צריכה לעבור - את אותו כאב שמכניע אותי. בדיוק בנקודה שבה חשבתי שאני לא יכולה יותר, דווקא שם מצאתי את הכוח. קל לדבר כי באותו הרגע שבו את נמצאת בתחתית, את מרגישה שזה בלתי אפשרי. אבל יש דברים שרק במבט לאחור אפשר להבין ולהפיק מהם תובנות".
"האמנתי שאם אעבוד יחד עם הכאב בלי לפחד ממנו, אהיה במקום אחר. בתקופה הזאת גיליתי שדווקא במקום שהכי כואב לי וקשה לי, זה התיקון שלי. בדיוק בנקודה שבה חשבתי שאני לא יכולה יותר, דווקא שם מצאתי את הכוח"
הבנתי שהמוגבלות הפיזית מדרבנת אותי ולא המשקל
"יום אחרי הלידה נכנסתי לסיוט הזה. הייתי במצב שאמרו לבעלי שיכול להיות שאת הלילה הבא אני לא אשרוד. לכן כשפקחתי עיניים וגיליתי מה מצבי, הדבר האחרון שעניין אותי זה המשקל שלי. עליתי 30 קילו בהיריון אבל זה לא העסיק אותי לרגע אפילו. כל מה שעניין אותי היה להבריא, לחזור לילדים שלי, לקום מהמיטה. זה חידד אצלי את ההבנה שהכל הבל הבלים, ששום דבר אינו מובן מאליו ושהעובדה שאני חיה זה נס. במשך חודשים לימדו אותי פעולות בסיסיות כמו ללכת, לשבת ולנעול נעליים, כך שמבחינתי כל השאר היה חסר משמעות. מה שכן גרם לי לרצות להתחיל לעבוד על הגוף זה חוסר היכולת הגופנית והמוגבלויות בתפקוד. כשהייתי בסטייט אוף מיינד של להרגיש טוב ולהיות בריאה ולא מתוך מקום של להיראות טוב, זה כבר הגיע לבד".
למדתי ששינוי אמיתי נעשה ממקום של אהבה
"נשים היו כותבות לי הודעות פרטיות שהן לא אוהבות את הגוף שלהן, ומבית החולים הייתי מתקשרת אליהן ואומרת להן בדמעות שאני מבקשת שלא ידברו ככה ויגידו תודה שהן בריאות. אני זוכרת את עצמי מסתכלת במראה באותה תקופה - בגוף הרופס, נטול השרירים ועם הקילוגרמים המיותרים, עם הצלקות מהניתוחים - ופשוט אוהבת את הגוף שלי. בעיניי הכי חשוב קודם כל לאהוב את עצמך. רציתי שכשמישהי תגיע אלי למרכז ותגיד שהיא רוצה לרדת במשקל, לפני הכל אבדוק איתה למה היא לא אוהבת את עצמה ככה, ואסביר לה ששינוי אמיתי צריך להגיע ממקום של אהבה. אני באמת מאמינה בזה. לפני שאנחנו גוף - אנחנו נשמה, ושינוי אמיתי נעשה מתוך מקום טוב".
מצאתי מוטיבציה בלתת לאחרות מוטיבציה
"הרצון לחזור לאימונים התחיל מכך שרציתי לבנות את השרירים שלי מחדש. חודשיים לאחר השחרור מבית החולים חזרתי לפעילות. במשך שלושה חודשים עבדתי בסטודיו ממש קצת, כי היה לי קשה. מדי פעם הייתי הולכת לבכות בשירותים אבל מנגבת את הדמעות וחוזרת בחיוך, כי ידעתי שהכי חשוב מהכל זה להוות דוגמה אישית למתאמנות שלי".
הבנתי שהילדים הם מקור הכוח שלי
"לצערי עברתי בחיי לא מעט טראומות. איבדתי את שני ההורים שלי, כך שהתמודדתי בעבר עם לא מעט משברים מבחינה נפשית. אבל מה שקרה לי אחרי הלידה העמיד אותי בפני משבר אחר שלא הכרתי. במסע הספציפי הזה הקושי הנפשי היה בהקשר של הילדים שלי - שהם גם היו מקור הכוח שלי להילחם. כי כשהרופאים אומרים לאדם חולה שבסוף יהיה טוב, אז יש תקווה, יש כוח, יש אופק. אבל אצלי התחזיות לא היו אופטימיות. אמרו לי כל הזמן שלא יודעים מה יהיה איתי. פתאום מאישה פעילה הפכתי לאישה סיעודית וחסרת אונים. היו ימים שבהם הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת להילחם, אבל כאמא לא הייתה לי הפריבילגיה להיכנע ולוותר כי היו שם שני ילדים שמחכים לי בחוץ. הייתה לי מלחמה קשה, פיזית ונפשית, להרים את עצמי למענם".
ושהזוגיות מתפתחת ברגעי משבר
"המשבר שעברנו היה בשיא הקורונה, אחרי חודשיים שבהם העסק היה סגור. במקביל חווינו גם משבר גדול עם הבן הגדול שלי, כי חודשים ספורים לפני הלידה והאשפוז שלי, חמותי נאבקה בסרטן, והוא ראה אותה הולכת ונעלמת לו מול העיניים עד שאיבד אותה. בגלל זה, כשהייתי בבית החולים, הוא היה מאוד חרד לשלומי, ועידן (בן זוגה של שר - מב"ל) היה חייב להיות שם בשבילו ובמקביל גם לדאוג לפעילות השוטפת של העסק. עידן היה חסר לי בהרבה רגעים, אבל היינו צריכים להיות הגיוניים ולהבין שלכל אחד מאיתנו יש תפקיד כרגע וזה המצב. זוגיות זה לדעת להשתנות ולהתפתח בהתאם לנסיבות. כשנמצאים במערכת זוגית ולא נותנים לכל דבר לטלטל אותה ויודעים שמה שלא יהיה עוברים את זה ביחד - נשארים חזקים ביחד".
למדתי להקיף את עצמי בעזרה
"שבועות על גבי שבועות לא יכולתי לעשות לבד צרכים, להתקלח או אפילו לקום מהמיטה - וזה היה לי הכי קשה בעולם. בכל פעם שהחליפו לי חיתולים הרגשתי שדורכים על הכבוד העצמי שלי, ומה שהציל אותי זה העזרה שהייתה לי - מהצוות הרפואי במחלקה, מהמשפחה ומהחברות שלי. הם היו שם בשבילי ועטפו אותי באהבה, נתנו לי תקווה בימים שהיא לא הייתה בי. דיברתי איתם על הכל, והם ידעו מה עובר עלי ועודדו כל הזמן. זה נתן לי המון כוח. אמנם אני מטבעי ובמהות שלי מודעת, חזקה, מאמינה, אבל יחד עם האהבה שהורעפה עלי זה היה שילוב מנצח".
"בכל פעם שהחליפו לי חיתולים הרגשתי שדורכים על הכבוד העצמי שלי, ומה שהציל אותי זה העזרה שהייתה לי - מהצוות הרפואי במחלקה, מהמשפחה ומהחברות שלי"
קיבלתי החלטה לחלוק את האמונה שלי עם אחרים
"עד שהגעתי לאותו רגע של סכנת חיים האמונה הייתה מאוד שלי. לא שיתפתי ולא דיברתי על זה. תמיד התפללתי, שמרתי כשרות, קראתי תהילים. אבל כשראיתי שכל כך הרבה אנשים מתפללים עבורי, והייתי מוצפת הודעות שבישרו על כך, הרגשתי שהאמונה היא לא רק שלי אלא של כולם. אמרתי לעצמי שגם אם לא כולם בראש הזה, אני צריכה לשקף את זה ולדבר על זה. כך התחלתי במסורת שלי להעלות לסטורי בכל יום פרק תהילים, ואני משתדלת להקדיש אותו למישהו שזקוק לתפילות".
אף פעם לא הפסקתי לחלום בגדול
"מאז ומתמיד היו לי חלומות גדולים. המשפט שמנחה אותי הוא 'או שאצליח או שאמות בעודי מנסה'. אני מאמינה ברדיפה אחר החלומות שלנו, בעשייה, בתעוזה ובהתמדה. אני זוכרת שלפני עשור הלכתי למשקיעים, עשיתי מצגות ומה לא - ואף אחד לא הסתכל עלי. אפילו לגלגו. אבל הקמתי מרכז שיש בו הכל, ואחרי זה שמחתי לראות שאני מהווה השראה לעוד מקומות שנפתחו בתחום. זה היה הישג עצום מבחינתי, כי הגעתי מבית בלי כסף, ולא היה לי גב כלכלי. אבי נהרג בתאונת דרכים בעודו בפשיטת רגל. לכן, גם כשאף אחד לא מאמין בכם, אם אתם רואים את הדרך - תאמינו בעצמכם, אל תוותרו, ותעבדו קשה כדי שזה יקרה. וזה יקרה".
ועוד משהו ממני
"כשמישהו לצדכם נמצא במצוקה כלשהי, תזכרו לדבר איתו על התקווה, על הדבר הטוב שמחכה לו, כי זה כל כך מחזק ועוזר. ולכל מי שחווה תקופה קשה והקולות שסביבו פחות מעודדים, כאלה שמורידים ואומרים שאין סיכוי - אני אומרת לא להפסיק להאמין. יש נסים בעולם".
ומהחודש שר חונכת גם טור אישי שלה במגזין מנטה
איפור: ורד ספיבק /// שיער: ליאור גל לסוכנות סולו /// צילום: בן יצחקי /// ע. שיער: אופיר סקעת /// בגד גוף: בוטיק נוני /// שמלה: דיזל // טופ וטייץ: עמנואל /// חולצה: H&M /// שרשרת: בוטיק נוני /// טופ ומכנסונים: DF /// חולצה: דיזל
