יערה א', בת 56, אם יחידנית למתבגרת בת 12, פונה בשל תלונות על בעיות ריכוז, כאב ראש, חולשה, ירידה באיכות השינה, ירידה בזיכרון וחוסר יציבות הנמשך כשנייה במעברים מישיבה לעמידה. ללא מחלות כרוניות וללא כל טיפול קבוע, יערה מעשנת חמש סיגריות ביום ומתרגלת יוגה שלוש פעמים בשבוע. היא החלימה מקורונה קלה לפני ארבעה חודשים, ושוחחנו על האבחנה של Long Covid ועל דרכי ההתמודדות איתה.
ויש עוד משהו, היא אומרת ממש לפני סיום הביקור. המצב החברתי-פוליטי נורא קשה לי. בא לי לבכות כל הזמן. אני לא יודע עם מי אני יכולה לדבר ועל מה. אני מרגישה מושתקת בהמון קבוצות. אני פוחדת להתבטא, אני מרגישה שממש שונאים אותי על מה שאני חושבת, אז אני בוחרת להסתגר ולשתוק, מה שבטח לא משפר את מצבי.
עוד טורים של רופא משפחה:
משהו גדול מתרחש בימים אלה. הוא מתחיל בירושלים, במרומי ההר, וזולג ומחלחל מטה לכל עבר, בעוצמה שלא זכורה לי כמותה. הרחוב גועש, הרשתות מודלקות והקיטוב מבהיל. על רקע כל זה אני שואל את עצמי יום-יום, האם להכניס את אותה התרחשות למרפאה? האם חדר הרופא, המרחב השקט, הנקי והמוגן שבו אני עובד צריך להיות מושפע ממה שקורה בחוץ? האם אני לא אמור לשמור על מרחב נטרלי, נטול כוחות, שבו כל מטופל ירגיש בנוח? מרחב שבו יערה תוכל להתבטא בלי לחשוש? שאני אוכל להתבטא בו בלי לחשוש?
ושוב אני שואל, יש דבר כזה מרחב נטרלי? יש בחברה שלנו מקום שבו לא מופעל עלינו כוח? האם עצם בחירתו של אדם חולה ללכת לרופא היא לא, מלכתחילה, כניסה לסיטואציה לא שוויונית? והבחירה להגיע לרופא משפחה העובד במערכת הבריאות הציבורית גם היא החלטה עם משמעויות ברורות. כך גם הכניסה לרופא או רופאה, צעיר או מבוגר, בהיר או כהה עור, עם או ללא כיפה, דובר עברית, צרפתית או ערבית, אינה בחירה במערכת כוחות? ובכל מערך הכוחות המורכב הזה לא ניתן לדבר על "המצב"?
פתחו חלון והשמיעו קולכם
לשמחתי אני לא ממש נדרש להכריע, כי העולם החיצוני נכנס אליי למרפאה כל העת. יותר ויותר מטופלים מתייחסים ל"מצב" כחלק מתלונתם העיקרית, וכמטפל לא ניתן להתעלם מתלונה זו. לא ניתן להישאר במרחב מוגן ומנותק מהקורה בחוץ. מערכת הבריאות מושפעת מהקורה בחברה ומשפיעה, בדרכה, על החברה. לאור הדדיות הזו נראה לי חשוב, אפילו חובה, שגם הרופאים וגם המטופלים ירגישו בנוח להתבטא ללא קשר לעמדתם. גם ניסיון לשמור על אובייקטיביות, או על "מרחב מנותק" הוא נקיטת עמדה, ולדעתי זו העמדת פנים לא ראויה.
מערכת הבריאות הציבורית בישראל היא דוגמה נפלאה לעבודה משותפת ויעילה במיוחד של כל הפלגים, כל הזרמים, כל הצבעים וכל השפות. אנשי צוות יהודים וערבים, צברים ועולים חדשים, מטפלים בחולים בכל הצבעים והשפות בצורה מקצועית ויעילה. מערכת ציבורית זו מדגימה כל יום את הפער בין מציאות מפולגת, המתוארת על ידי בעלי אינטרסים, למציאות הרמונית בשטח. האם במערכת כזו צריך להחריש או צריך להביע את קולך? צריך לאטום את חלונות המרפאה אל מול הקורה בחוץ או לפתוח אותם כדי לאוורר ולהקל על המחנק? לא ניתן לנתק את הרפואה מהחברה בה היא פועלת. אני קורא למרפאות ולבתי החולים: פתחו חלון והשמיעו קולכם.
