הזמרת האגדית אדית פיאף שרה את ״איני מתחרטת על דבר״ - השיר שהפך אותה למפורסמת בכל העולם, אבל כשהיא הייתה על ערש דווי, בגיל 47, אחרי חיים קשים ומלאים בהחלטות אומללות, המילים האחרונות שלה היו: ״על כל דבר ארור שעושים בחיים האלה צריך לשלם״.
סביר להניח שלפיאף היו חרטות רבות בחייה, אך גם היא, כמו רוב האנשים, בחרה להצהיר שהיא איננה מתחרטת על דבר. אלא שהצהרות לחוד ומציאות לחוד. במציאות הרוב המכריע של האנשים מתחרטים על החלטות ועל בחירות בחיים. דניאל ה׳ פינק, עיתונאי, מרצה וסופר הכותב עבור "הניו יורק טיימס" ו"הרווארד ביזנס רוויו" ומחבר רבי המכר "מוטיבציה" ו"מתי?", החליט להקדיש את ספרו האחרון לחרטה. בספר, שנקרא "כוחה של חרטה - איך מבט אל החלטות העבר מקדם אותנו אל העתיד", שיצא לאחרונה בעברית בהוצאת מטר, מפריך פינק את תפיסת העולם הדוגלת בחיים "בלי חרטות" בהתבסס על מחקרים פסיכולוגיים, נוירולוגיים וביולוגיים, ואף מציג את הממצאים שעולים מ"סקר החרטה העולמי" שיזם. במחקר, שכלל יותר מ־16 אלף סיפורי חרטה מ־105 מדינות ברחבי העולם, נמצא שרק 1% מהנשאלים אמרו שהם לא חשו חרטה מעודם, פחות מ־17% אמרו שהם עוסקים בחרטה לעתים נדירות, ו־82% הודו שהם נוטים לעסוק בחרטה באופן קבוע. ״נתון זה מראה״, כותב פינק בספרו, ״שיותר אנשים עוסקים בחרטה מאשר אנשים שמנקים את השיניים בחוט דנטלי״.
אז למה אנחנו לא מודים בחרטה שלנו? לדברי פינק, הוא בחר לעסוק בחרטה מכיוון שמדובר ברגש שלא מדברים עליו. להפך: אנשים רבים אוהבים להתגאות בכך שהם לא מתחרטים על דבר שהם עשו בחייהם כי חרטה נתפסת כחולשה. ״הבעיה עם חרטה״, כותב פינק, ״היא שהאשמה מופנית כלפי עצמנו ולא אל מישהו אחר ולכן קשה לנו כל כך להודות בקיומה״.
אבל, לטענתו, החרטה קיימת בחיי כולנו וכדאי לנו להכיר בה ואף להודות בה כי היא יכולה לשפר את חיינו. כשאנחנו מודים בטעות שעשינו או מתחרטים על החלטה מסוימת ומודים בכך, זה גורם לנו להסיק מסקנות ולקבל החלטות טובות יותר בעתיד. ההכרה בחרטה הופכת אותנו לאנושיים, כי כולנו טועים וכולנו מתחרטים.
אחת המסקנות המרכזיות במחקר החרטה הגדול היא שמבוכה מונעת מאיתנו לחיות חיים אותנטיים. אחד הסיפורים שמלווים את הספר הוא סיפורו של ברוס, שסיפר שבנסיעת רכבת הוא פגש בחורה שהייתה לו איתה תקשורת מהירה והוא הרגיש תוך כדי נסיעה קשר עמוק אליה שהוא לא חווה מעולם. כשהיא ירדה מהרכבת הוא רצה לרדת איתה אבל החליט לא לעשות את זה. אותה בחורה נעלמה מחייו ולמרות שהתחתן ונולדו לו ילדים הוא עדיין חושב עליה לעתים קרובות. פינק כותב בספרו ש״הלקח הוא פשוט: דברו בשם עצמכם, הזמינו אותה לצאת, צאו לטיול הזה, פתחו עסק משלכם. רדו מהרכבת״. על מה עוד אנשים מתחרטים? הנה כמה מהחרטות הנפוצות ביותר שנמצאו במחקרים שהוא מפרט בספרו.
4 צפייה בגלריה
אנשים מתחרטים פי שניים יותר על דברים שהם לא עשו מאשר על אלה שהם כן עשו. כוחה של חרטה
(צילום: שאטרסטוק / א.ס.א.פ קריאייטיב )
1. קשרי משפחה
חרטות על יחסי משפחה הן השכיחות ביותר ומתחלקות לשני סוגים עיקריים: חרטה על יחס לא טוב לבני המשפחה וחרטה על ניתוק והיעדר קשר עם בני משפחה.
יחס גרוע ואי מתן תשומת לב לבני המשפחה
אנשים רבים סיפרו שהם מצטערים על כך שהם לא היו קשובים ונחמדים מספיק להוריהם כשהם היו צעירים. כך לדוגמה, אישה בת 54 סיפרה שהיא מתחרטת שלא הייתה נחמדה יותר לאמה, שלקחה אותה כמובנת מאליה, שחשבה שהיא הרבה יותר חכמה ממנה, וכיום היא מתגעגעת לאמה עד שהיא מרגישה שקשה לה לנשום.
אישה אחרת, בת 57, סיפרה שהחרטה הגדולה בחייה היא שהיא לא חיבקה מספיק את בתה החורגת בגלל החשש שהיא תחשוב שהיא מנסה להחליף את אמה. בדיעבד התברר לה שהבת דווקא הייתה זקוקה לתמיכה שלה. הורה אחר סיפר שהוא מצטער שהוא לא תמך יותר בבתו שיצאה מהארון בגיל 14, ולמרות שהיום הוא תומך בה בכל לבו, הוא מתחרט על כך שלא עמד לצדה בתקופה הקשה שלה. רבים מהמשתתפים התחרטו על כך ששמו דגש רב מדי על מערכות יחסים זוגיות ופחות על קשרים משפחתיים.
ניתוק קשרים משפחתיים
החרטה הנפוצה ביותר במחקר של פינק היא על קשרי משפחה אבודים. 22% מהמשתתפים אמרו שזו החרטה הגדולה של חייהם. בדרך כלל מדובר ביחסים שנותקו בגלל מחלוקת, מריבה או שהם הוזנחו והתרופפו עם הזמן. כשמערכות היחסים בחיינו לא עובדות טוב אנחנו מרגישים אובדן מכאיב. בספרו מזכיר פינק את המחקר הידוע והארוך ביותר שעסק באיכות החיים של אנשים ונערך בבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד. המחקר הגיע למסקנה שמערכות יחסים עמוקות הן הגורם המרכזי לאושר בחיים של אנשים. מערכות יחסים עמוקות מעניקות לנו תחושת משמעות, אבל כשמערכות היחסים האלה מתפרקות, אם בגלל מריבה או אם בשל התרופפות הקשר, הן גורמות לעצב ולצער.
פינק גילה שרוב האנשים נמנעו מתיקון היחסים בגלל מבוכה. ״תחושת המבוכה מונעת מאיתנו לחבר יחסים מחדש״, הוא כותב, ״אנחנו חוששים שלצד השני תיגרם מבוכה ואי נוחות. אבל פעמים רבות החשש ממבוכה מתעלם מכך שיש סיכוי גדול יותר שהצד השני יברך על מאמצינו. לכן המסקנה היא אחת – אל תיכנעו למבוכה. כמעט תמיד עדיף לפעול, גם אם זה יסתיים באכזבה. המבוכה לא תהרוג אותנו, היא תתפוגג והסדר ישוב על כנו. אבל אם לא עושים כלום – ההזדמנות אובדת לנצח".
העובדה שחרטות במערכות יחסים משפחתיות הן הנפוצות ביותר חושפת את הצורך האנושי בשייכות ובאהבה לא רק במישור הרומנטי, אלא אהבה במושג הרחב יותר של קשרים חברתיים, מסירות וחיי משפחה וקהילה. ״הלקח שאפשר ללמוד מכך הוא שצריך לפעול בהווה. אם מערכת יחסים שהייתה חשובה בעבורכם התפרקה, התקשרו. אמרו מה אתם מרגישים. הזיזו הצידה את המבוכה והושיטו יד״, כותב פינק.
4 צפייה בגלריה
כדאי לנו להכיר בה ואף להודות בה כי היא יכולה לשפר את חיינו. חרטה
(צילום: שאטרסטוק / א.ס.א.פ קריאייטיב )
2. חוסר השכלה, בזבוז כסף ואי דאגה לעתיד
אחד המשלים הידועים של איזופוס על הנמלה והצרצר מלמד על הדילמה האנושית הידועה: העדפת ההווה על פני העתיד והחרטה שמגיעה לאחר מכן. הצרצר מנסה לשכנע את הנמלה להצטרף אליו לשירה וריקודים, אבל היא מסרבת ומתמידה במלאכה הקשה של איסוף מזון לחורף. כשמגיע החורף הצרצר מת ברעב ואילו הנמלה שורדת בזכות המזון שאגרה. אנשים רבים מוצאים את עצמם כמו הצרצר שמעדיף ליהנות באותו הרגע ולא לחשוב על העתיד.
חרטה על השכלה היא אחת הנפוצות ביותר ועולה במחקרים רבים. אנשים רבים מאמינים שהעובדה שהם לא השקיעו יותר בלימודים אקדמיים פגעה בעתידם. הרבה אנשים מרגישים שמכיוון שהם העדיפו את ההווה – עבודה מיידית עם שכר לעומת שנות לימודים ארוכות – הם לא הגשימו את הייעוד שלהם בחיים והתפשרו על עבודה פחות מתאימה ולא מספקת. אם הם היו מעדיפים את העתיד ולא את ההווה, חייהם היו מספקים יותר.
גם בזבוז כסף ואי דאגה מספקת לעתיד הם חרטה נפוצה מאוד. אנשים סיפרו במחקר שהם העדיפו את ההווה מטעמי נוחות ולא חשבו מספיק על העתיד. אנשים רבים, גם מצליחים מאוד, מתחרטים על כך שהם לא חסכו מספיק, נהגו בקלות מבחינה פיננסית בלי לדאוג מספיק לעתידם הכלכלי. אנשים רבים מספרים גם שהם הרוויחו לא מעט כסף ורצו לקנות לעצמם דברים ״להרגשה טובה ותחושת גאווה״, וחלק מאותה תחושה טובה היה להזמין את כל החברים למסעדה ולנהוג באופן פזרני.
3. אי שמירה על הבריאות
חרטה על אי שמירה על הבריאות במשך שנים נפוצה מאוד, בעיקר בקרב בני 50 פלוס. מצד אחד, מפתה הרבה יותר לא לדאוג לעתיד וליהנות באותו הרגע, ומצד שני - אנשים רבים מוצאים את עצמם בגיל פרישה עם בריאות רעועה בלי חסכונות מספקים לגיל פרישה.
אנשים רבים התחרטו על עישון בגיל צעיר שהזיק להם בהמשך החיים, על השמנת יתר וגם על הזנחת הנפש במשך שנים ואי טיפול בבעיות פסיכולוגיות.
4. חשיבה של ״מה יגידו עלי״
ללכת על בטוח או להעז? רוב האנשים בוחרים באופן אוטומטי באפשרות הבטוחה כי היא קלה יותר מההחלטה להיות נועז. הבעיה היא שמדובר באחת החרטות הנפוצות ביותר, שגורמת לאנשים להרגיש שהם לא מימשו את הפוטנציאל שלהם. הסיבה הנפוצה ביותר לכך שאנשים לא מנסים להעז ולהסתכן להקים עסק חדש או ללמוד משהו שהם רצו היא החשש מ״מה יחשבו עליהם״. אישה מדרום אפריקה אמרה במחקר שהיא מצטערת על כך שלא היה לה אומץ להיות נועזת יותר בתחילת הקריירה שלה, שהיא עסקה במחשבות על מה אנשים יחשבו עליה במקום להתרכז במה שהיא רוצה ולאן היא שואפת להגיע. משתתפים רבים סיפרו שהפחד והחשש ממה שאנשים יגידו עליהם גרמו להם לא לבלוט ולא להציג את עצמם כמו שהם.
4 צפייה בגלריה
מתבסס על מחקרים פסיכולוגיים וביולוגיים. ספרו החדש של דניאל ה' פינק
(כריכת הספר: הוצאת מטר)
5. מופנמות והסתגרות יתר
מופנמות היא תכונה שרבים מאיתנו רואים כמולדת וכאחת שאין לנו השפעה רבה עליה. לפי התפיסה הפופולרית, העולם נחלק לשניים - מופנמים ומוחצנים. אבל פינק טוען בספרו שהתפיסה הזאת אינה עולה בקנה אחד עם מה שידוע למדע. חוקרי אישיות ומדענים שחוקרים את הנושא יותר ממאה שנים הגיעו למסקנה שבכל אדם קיימות שתי הנטיות. הפנמה והחצנה הן לא דבר והיפוכו, אלא סקאלה שיש לנו השפעה עליה והיא משתנה במהלך החיים. אגב, שני שלישים מהאוכלוסייה נמצאים באמצעה של הסקאלה הזאת.
מהמחקר התברר שאף אחד לא הצטער על היותו מוחצן, אבל רבים מאוד מהמשתתפים הצטערו על נטייתם למופנמות ולהסתגרות. אחד מהנשאלים, גבר מקליפורניה, סיפר שהוא מתחרט על כך שהוא השתמש במופנמות שלו כתירוץ לא להשתתף במסיבות ובאירועים בכיתה, ובבגרותו - לא לעמוד על שלו במשרד ולא לפתח קשרים חברתיים. למעשה, מחקרים מראים שהחצנה יכולה לעזור לאנשים מופנמים. כך לדוגמה, מחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה מצא שכשאנשים מופנמים התבקשו לנהוג באופן מוחצן יותר במשך שבוע, הם חשו שיפור ניכר באיכות החיים שלהם.
פינק מדגיש בספרו שמופנמות ונטייה להסתגרות אינן גזירת גורל, וכי כדאי לאנשים מופנמים לנסות להיות מוחצנים יותר כדי לשפר את איכות חייהם ואת הקשרים החברתיים שלהם.
הסקר, שכלל יותר מ־16 אלף סיפורי חרטה מ־105 מדינות ברחבי העולם, מצא שרק 1% מהנשאלים אמרו שהם לא חשו חרטה מעודם. 82% הודו שהם נוטים לעסוק בחרטה באופן קבוע
6. דברים שלא עשינו
מחקרים רבים מצאו שאנשים מתחרטים פי שניים יותר על דברים שהם לא עשו מכל מיני סיבות מאשר על דברים שהם כן עשו. לאי הפעולה ואי העשייה, שנובעות על פי רוב מחשש ומפחד, יש חיסרון גדול והוא - אי הידיעה מה הפסדנו. ״ההשלכות של מעשים שעשינו הן ספציפיות וקונקרטיות, אבל ההשלכות על אי העשייה הן כלליות, מופשטות ואינסופיות״, מסביר פינק. החרטה על אי עשייה היא לא רק בתחום ההזדמנויות העסקיות והמקצועיות אלא גם בבחירות רומנטיות. מהמחקר מתברר שאנשים רבים מצטערים על כך שהיססו לא ליזום התקשרות רומנטית עם מישהו שהם רצו בו. אישה בת 61 שיתפה את החוקרים בחרטה העמוקה שלה על כך שלא יצרה קשר עם גבר שהיא הייתה מאוהבת בו בסתר במשך שנים בגלל החשש מדחייה.
״חרטות על דברים שלא עשינו מחזיקות מעמד כי הספקולציות על ׳מה יכול היה לקרות׳ אם היינו מעיזים ומנסים הן אינסופיות״, מסביר פינק, "והבחירה באי עשייה גורמת לתחושת החמצה, כישלון ואי מימוש ההזדמנות להפוך לאדם שמח ומאושר יותר". לכן הוא ממליץ לבחור תמיד בלעשות כי "הכישלון עדיף תמיד על הספק שנותר בלבנו לעד ועל הצער על כך שחששנו להעז ולהיות מאושרים״.
7. התפשרות והליכה על בטוח
רוב האנשים לא רוצים להחליף מקום עבודה כי נוח יותר להישאר באותו מקום בטוח במקום להסתכן בלנסות ולהעז. אבל רבים מאלה שבחרו במסלול הבטוח מצטערים בגיל מבוגר על הזדמנויות שהוחמצו. היו אף אנשים שתיארו את החשש שלהם לנסות כחוסר נאמנות לעצמם.
כך לדוגמה, גבר בן 56 סיפר שהוא מצטער על כך שהמשיך לעבוד באותו מקום עבודה במשך 40 שנה למרות שהוא מעולם לא חש מסופק. אישה בת 54 סיפרה שהיא מתחרטת על כך שהיא לא הייתה אמיצה יותר בסוף שנות ה־30 לחייה ולא עשתה רילוקיישן בעקבות עבודה שהיא רצתה בה מאוד. היא תיארה את תחושתה במילה אחת: התפשרתי.
האם אנשים מתחרטים על פעולה הפוכה? על כך שהם העזו לפתוח עסק ונכשלו? במחקר היו גם כאלה שהסתכנו ונכשלו, אבל מספרם היחסי היה קטן בהרבה מאלה שהצטערו על כך שלא היו נועזים מספיק ובחרו בחיים בטוחים ונוחים אך ללא אתגרים.
פינק מדגיש בספרו ש״אנשים שהיו נאמנים לעצמם כמעט לא התחרטו על כך, גם כאשר האני האמיתי שלהם לא תאם את הנורמות החברתיות והם הסתכנו בכך שאנשים אחרים ראו בהם 'מוזרים'". לטענתו, לעתים המעשה הנועז כרוך בסיכון שעלול להרגיז אחרים או להיראות לאחרים כדרך מוזרה, אבל זו גם ההזדמנות לסלול בעבורנו דרך חדשה להשמיע את קולנו.
8. ניתוק קשרים חברתיים
לכולנו יש חברים שהקשר איתם נותק מכל מיני סיבות. לפעמים זה ריב, לפעמים אי נעימות, לפעמים מרחק והתרופפות הקשר בגלל חוסר זמן. במקרים רבים של ניתוקי קשר אנשים מרגישים חרטה וגעגוע לעבר. בספר מספר פינק על ג׳ן, מרואיינת במחקר שהייתה לה חברה טובה בשם שריל בתקופת הלימודים באוניברסיטה. הן התגוררו יחד במעונות והיו קרובות מאוד. לאחר סיום הלימודים ג׳ן נישאה והציעה לשריל לפגוש חבר של בעלה שאולי ימצא חן בעיניה. שריל נפגעה מההצעה כי באותה תקופה היה לה בן זוג שמבחינתה הוא היה ״האחד״, אבל ג׳ן חשבה שהוא לא מספיק טוב בשבילה.
החברות נמשכה, בעיקר באמצעות מכתבים, אבל עם הזמן התרופפה ודעכה. ג׳ן הצטערה מאוד על אובדן החברות שהייתה חשובה לה מאוד, אך חששה ליצור עם שריל קשר. היא חששה מכך שחברתה תחשוב עליה שהיא "מוזרה" והחשש ממה ששריל תחשוב עליה תמיד ניצח.
פינק שאל את ג׳ן: ומה יהיה אם שריל תנסה ליצור איתך קשר? ג׳ן ענתה שהיא הייתה בוכה מהתרגשות ובכל זאת היא העדיפה לא ליצור עם חברתה קשר.
החשש מכך שניראה ״מוזרים״ משמעותי מאוד אצל אנשים אף על פי שמחקר שנערך על ידי הפסיכולוגים החברתיים ניקולס אפלי וג׳וליאנה שרדר ב־2014 הראה שהחשש הזה אינו נכון. במחקר הם ביקשו מהמשתתפים לדבר עם אנשים שהם לא מכירים ברכבת. ההרגשה של המשתתפים לפני תחילת המחקר הייתה שזה מביך מאוד לדבר עם אדם זר ושהאנשים שהם ינסו לדבר איתם לא יקבלו את זה בחיוב. אבל בפועל זה לא קרה. להפך, בסוף התברר שכל הצדדים נהנו מאוד מהשיחה. ״אנשים לא מבינים היטב את ההשלכות של קשרים חברתיים. המשתתפים חשבו שהסיטואציה תגרום לכל המשתתפים למבוכה אבל הפחדים התבדו", כתבו החוקרים. "אף אחד מהצדדים לא חש במבוכה או במילים אחרות: הצורך האנושי להתחבר ולשוחח עם אנשים חזק יותר מהמבוכה".
