גבר בן 32 פונה לרופאת משפחה שאינו מכיר. הוא מתלונן על כאב גב ומבקש הפניה לבדיקת MRI של עמוד השדרה. היא שומעת את תלונותיו, בודקת אותו ואומרת לו שלדעתה אין צורך בהדמיה בשלב זה. הוא צועק שהוא יזיין אותה ואת כל קופת החולים הזו. שנים הוא משלם ועכשיו שהוא צריך משהו הבת זונה הרוסייה הזו מסרבת. הוא הופך עליה את השולחן, יורק לכיוונה ויוצא מהחדר.
קראו עוד:
06:30 בחוף הים. עשרות גולשים מצטופפים בפיק, הנקודה הטובה ביותר בחוף לתפיסת הגלים. מגיע גל נהדר ושלושה מנסים לגלוש עליו. אחד מוותר ונשארים שניים על הגל. את הדקה הבאה ניתן לחלק לשניים. עשר שניות של קריאות "הופ, הופ, הופ" בניסיון של אחד הגולשים להוריד את השני מהגל, ובהמשך "יא אוכל בתחת, אל תבוא לחוף הזה יותר" ושאר פנינים. הד הקללות עובר בחוף ומשתק את כל שאר הגולשים שבאו להתחבר לטבע.
חבר כנסת מגיע עם רכבו להפגנה בדרום הר חברון. שוטרים מנסים לעצור אותו. הוא יוצא מהרכב ומתעמת עם אחד השוטרים. ראש בראש, שוטר מול אזרח, ממש כמו בסרטי מאפיה. חבר הכנסת אומר הוא תקף אותי, השוטר אומר הוא תקף אותי. הציבור נדרש להכריע אם היה או לא היה מגע בין חבר הכנסת לשוטר, כאילו שזה משנה.
בכל בוקר בדרכי לעבודה אני ממתין בטור מכוניות המנסה להשתלב מכביש 5 מזרח, ימינה לכביש 4. רוב האנשים מזדחלים בסבלנות אך כל הזמן יש טפטוף של אנשים שמוותרים על ההמתנה ונדחקים לקדמת הטור, מנסים להשתחל בין נהגים המנסים לצמצם את המרווחים ולהקטין את הזעם והתסכול אל מול פורעי החוק.
נערים חדורי אידיאולוגיה מתפרעים, כמעט ללא הפרעה, ברחבי השומרון. מביעים את עמדתם תוך פגיעה מכוונת באנשים ורכוש. זריקת אבנים, חסימת כבישים והשמדת גידולים חקלאיים. כבר שנים שכוחות הביטחון לא מצליחים לעצור את הפורעים המתוחכמים, גם לא להביאם לדין.
לשמחתי אני שייך לקבוצת כוח שיכולה למחות, להשבית וליצור הד תקשורתי קלוש, חסר משמעות כמעט, אבל לפחות הוא מאפשר לנו, סופגי האלימות, לפרוק מתחים. תחשבו על אנשים ללא לובי מקצועי כמו שלי. תחשבו על האלימות שסופגת הקופאית בסופר, השומר בקניון או דיילת הקרקע בשדה התעופה
בת 52 מגיעה לבדיקה אצל רופא משפחה שאינה מכירה. היא דורשת הפניה לבדיקה בחדר המיון. רופא המשפחה לא מתרשם שיש צורך בבדיקה וטיפול במיון אך בכדי להימנע מפיצוץ הוא מכין לה הפניה. האישה דורשת פינוי באמבולנס. הרופא מסרב ומבקש שתיסע למיון עם בעלה, כמו שהיא הגיעה למרפאה. יא מאנייק, איך אתה רוצה שנגיע למיון, אין שם חנייה, היא מנסה להסביר את ההיגיון שבעמדתה. צוות המרפאה מזמין שוטרים להרגיע אותה.
חבר כנסת מחליט לפתוח לשכה במרחב ציבורי במזרח ירושלים. שולחן, שני דגלים ועשרות אנשי ביטחון ועיתונאים שמבינים את נפיצות האירוע. אפשר להתווכח אם זה חוקי או לא חוקי, ראוי או לא ראוי, אבל ברור לגמרי שזה מהלך אלים עם פוטנציאל הרס אינסופי.
אין שום דבר מפתיע או ייחודי באלימות נגד צוותים רפואיים. אנחנו חברה כוחנית ואלימה. החל מנבחרי הציבור ועד ילדי בית הספר. לשמחתי אני שייך לקבוצת כוח שיכולה למחות, להשבית וליצור הד תקשורתי קלוש, חסר משמעות כמעט, אבל לפחות הוא מאפשר לנו, סופגי האלימות, לפרוק מתחים. תחשבו על אנשים ללא לובי מקצועי כמו שלי. תחשבו על האלימות שסופגת הקופאית בסופר, השומר בקניון או דיילת הקרקע בשדה התעופה. משהו בהתנהלות הלאומית שלנו הוא אלים ותוקפני כבר 55 שנים, ודורש תיקון. ועד אז נמשיך עם הכתבות הריקות והזעזוע המדומה.
