"בגיל צעיר מאוד הבטחתי לעצמי שאגשים את כל החלומות שלי ואגע בירח", אומר אורי ששון, זוכה שתי מדליות ארד אולימפיות ופעמיים סגן אלוף אירופה בג'ודו. "צריך שמשהו יהיה חסר בשביל להגיע רחוק, בטח בתחום האולימפי, שבו כל העבודה הקשה מתנקזת לכמה דקות של משחק ובו כולם מתחרים על המקום שלהם ויעשו הכול כדי לנצח אותך. אז למה שדווקא אתה תנצח? כי משהו מבפנים צריך להיות מספיק חזק, מספיק רעב כדי לנצח את האתגרים האלה".
ששון בן ה־32 לא הגיע למדליות בקלות. "הסיפור שלי הוא של Late Bloomer קלאסי", הוא אומר. "בסופו של דבר הכול נשען על איזון. אני חייב להיות מאוזן כדי לא ליפול, אני חייב להוציא את היריב מאיזון כדי להפיל אותו. אם אני בקיצוניות רגשית או לא מחובר לעצמי, לא אצליח לעשות את זה. לקח לי הרבה זמן עד שהאישיות התייצבה והאמונה הגיעה. הדרך שלי לא הייתה פשוטה, וטוב שכך, כי זה בנה אותי למה שאני".
עוד סלבס במנטה:
אורי ששון (32) הוא זוכה שתי מדליות ארד אולימפיות ופעמיים סגן אלוף אירופה. כיום, כשנה לאחר שפרש מהג'ודו המקצועי, הוא מרצה ומעביר סדנאות עם תובנות מעולם הג'ודו למנהלים ולחברות. לומד פסיכולוגיה, פרזנטור של אדידס וארמאני, השתתף בסדרה "פלמ"ח" וב"מחוברים" והגיע למקום השלישי ב"הזמר במסכה".
בשנה האחרונה, לאחר פרישתו מהג'ודו התחרותי, הוא מגלה עוד תחומים שמלהיבים אותו. הוא משחק טניס וכדורעף חופים, לומד פסיכולוגיה, מנגן בגיטרה, ומנסה ליישם את התובנות שלמד מהספורט המקצועי בכלל, ומהג'ודו בפרט, על החיים שלו - וגם להעניק השראה לבני נוער בהרצאות בבתי ספר ולעובדים בחברות מובילות שמזמינות אותו לסדנאות.
להביט פנימה אל הפחדים
כיום ששון הוא פרצוף מוכר בכל בית, אבל הוא לא שוכח את הילד שהיה פעם, בתחילת הדרך. לפני כשנה העמיד את חליפת הג'ודו שלו למכירה פומבית ב־100 אלף דולר והקים מרכז ג'ודו במרכז "שלווה" לילדים עם מוגבלויות. "זה היה לי חשוב דווקא כמי שכילד לא האמין בעצמו מספיק", הוא מסביר. "מצד אחד הרשיתי לעצמי לדמיין דברים מטורפים, מצד שני, בפועל, בקרב, לא הצלחתי להביא את זה כי היו קשיים מנטליים שהפריעו לי להגשים את עצמי. הלמידה, ההתבוננות פנימה אל תוך הפחדים, אל תוך הספקות, הביאו אותי לאן שהגעתי".
אילו פחדים וספקות היו לך?
"גדלתי בירושלים והייתי ילד מיוחד ושונה. תמיד היה דיסוננס גדול בין הגודל הפיזי שלי לרגישות שלי, לדרך שבה הייתי מתבטא. ולא שלא אהבו אותי, אבל הסביבה לא ידעה איך לאכול את זה. התחלתי להתאמן בג'ודו בגיל שמונה, ושם התמודדתי עם השדים הכי גדולים שלי. זה היה המפלט שלי. אבל אני חושב שדווקא הקושי הזה בבית הספר הוביל אותי רחוק. בסופו של דבר לקשיים ולכישלונות יש משמעות. זה פצע. כל אחד סוחב איתו משהו, השאלה היא איך אנחנו מתמודדים".
איך אתה התמודדת?
"השתמשתי בקשיים האלה כדי להצליח. בכל דרך תמיד יהיו משברים וכישלונות, וככל שהרף גבוה יותר, נופלים חזק יותר. אי אפשר להימנע מזה. השאלה היא כמה אנחנו מסוגלים לשאת את הכאב והסבל ולהבין שהכישלון הוא זמני, ושאם מתמידים וחותרים למטרה - אפשר להגיע אליה. כדי להגשים דברים גדולים צריך לשלם מחיר, בכל תחום. לעתים הייתי קרוב לוותר".
"הבנתי שהגעתי למקום של סיפוק בג'ודו התחרותי כי הנפש כבר לא שם, כבר אין את הדרייב המטורף שהיה שם"
איפה למשל?
"כילד היו פעמים שרציתי לוותר על הג'ודו, אבל ההורים שלי עודדו אותי להמשיך. הם הבינו את הכוח של הדבר הזה. והיו עוד מקרים. עשיתי למשל הרצאה ב־Ted ב־2017. בחיים לא עשיתי הרצאה לפני כן, ועוד באנגלית. התכוננתי לאירוע במשך כמה חודשים, והיו רגעים שאמרתי לעצמי: מה אתה עושה לעצמך? בשביל מה? עם השנים למדתי לקבל את הקול הזה, אני מקשיב לו, אני מכיל אותו, אבל ממשיך הלאה. כשיש דרייב פנימי הוא מתעלה על הקול הזה, וזה מה שקרה לי לא מעט עם הג'ודו. בסופו של דבר האש להוכיח את עצמי הייתה חזקה מספיק, וזה לגמרי שווה. אני קם בבוקר ואומר לעצמי: אני מדליסט אולימפי. זה הגיוני? זה הדבר שהכי רציתי בעולם. כשזה קורה זה מדהים".
למצוא טעם חדש לחיים
כששואלים אותו מה קורה אחרי שמגשימים חלום כזה ואיך חוזרים לחיים רגילים, הוא כבר מגיע עם תובנות חדשות. "הגעתי מוכן מאוד לחיים שאחרי הפרישה. ייצרתי לעצמי עוגנים", הוא מסביר. "אני מרגיש מוכן לצאת לעולם כי יש לי המון כלים, יש לי סיפור לספר, ואני בעיקר סקרן לראות מה יש לעולם להציע לי כי לא בטוח שג'ודו זה הייעוד הסופי שלי. יש כל כך הרבה תחומים ודברים שאפשר לעשות, ובשנתיים־שלוש האחרונות הבנתי שהג'ודו הוא כבר לא כל עולמי".
והצלחת למצוא טעם חדש לחיים אחרי ההתמסרות לג'ודו?
"זה עניין של תשוקה. כשהתשוקה יורדת, צריך למצוא את התשוקה בדבר הבא. השינוי הזה לא קל. הייתי מאוד מאורגן בתוך מעטפת שלמה שדאגה לי לכל התחומים ביומיום - פסיכולוג, תזונאי, מאמן. עכשיו אני ברשות עצמי. אם לא אקום בבוקר ולא אחשוב על משהו יצירתי שבאמת מרגש אותי, אני לא אתקדם. אבל לא מפחיד אותי להיות באי הוודאות הזאת, ואם כן - אני מצליח לצאת מזה בעשייה. אני בתהליך חקירה, מנסה להבין איך אני יכול להביא את הבשורה שלי הלאה".
ומה הבשורה שלך?
"כל הפילוסופיה של הג'ודו, כל המיינדסט של האולימפיאדה, אלה דברים שכל אחד יכול ליישם בחיים. יש מה ללמוד מזה, זה נותן השראה להפוך לגרסה טובה יותר של עצמך - להיות מנהל טוב יותר, עובד טוב יותר, הורה טוב יותר. אני ממש מאמין בזה, וזו המשימה של חיי - להעביר את זה הלאה. אני מרגיש אחריות מסוימת לעשות את זה. בני נוער יכולים לקבל המון כוח מהכלים האלה, בייחוד ילדים שיותר קשה להם. אני אומר את זה דווקא כמי שכילד לא האמין בעצמו מספיק. הלמידה, ההתבוננות פנימה אל תוך הפחדים, אל תוך הספקות, הביאו אותי לאן שהגעתי".
4 צפייה בגלריה
"היום אני פחות קשה עם עצמי, יותר סולח לעצמי"
(צילום: שי פרנקו סטיילינג: תומר אלמוזנינו)
אילו כלים לדוגמה?
"אני מאמין גדול בכוח של הדמיון והחשיבה החיובית. זה מוכיח את עצמו בכל פעם מחדש. כל דבר שקורה לי מתחיל מאיזה דמיון ואני משתמש בזה ככלי - לדמיין את המטרה, להפנים אותה וממש להרגיש בעצמות שמה שאני רוצה קורה. זה כלי עוצמתי. מובן שיש לנו גם אחריות לפעול ולעבוד קשה כדי לממש את המטרה, רק לדמיין לא יספיק".
להתרגל לחיות בלי הכאב
בדירתו בלב תל אביב מספר ששון על החזרה לחיים הרגילים, גם מבחינת סדר היום וגם מבחינת הגישה לדברים שמרחשים סביבו. "היום אני פחות קשה עם עצמי, יותר סולח לעצמי", הוא אומר. "אם אני קם עייף, אם אני מרגיש שהאימון יזיק לי, אני גמיש יותר. לא כל החיים זה מרוץ אחרי אולימפיאדה ומדליות והמקום הראשון. אני יודע מתי אני עובר את הגבול. היום אני מרצה, וגם כאן יש חתירה למצוינות. אני כל הזמן רוצה להיות טוב יותר. עד היום כשחברות מובילות כמו איביי, גוגל, HP ואינטל מזמינות אותי כדי לספר את הסיפור שלי ולקבל את הכלים שאני מציע זה לא מובן מאליו בשבילי. זו זכות ענקית".
אתה מרגיש רגוע יותר?
"כן, ואני נהנה מהרוגע הזה. הייתי רגיל לחיות עם כאב. פתאום אני קם בבוקר ולא כואב לי. אני כבר לא ברכבת הרים. אני מקדם את ההרצאות והסדנאות שלי, אבל זה לא מתקרב בכלל למה שחוויתי, למעברים האלה בין עמידה על הפודיום עם מדליה ופתאום להפסיד באיזו תחרות שממש רציתי להצליח בה. היום אני גם יכול לצאת לדרינק עם חברים בלי רגשי אשמה. מובן שהשפה האולימפית עדיין חלק ממני, יש רגעים שזה קופץ לי: עשית אימון? אל תשכח שהיית ספורטאי! אני לא רוצה להזניח את עצמי, אבל העוצמות השתנו. ראיתי אימון של חברים לפני כמה זמן ואמרתי לעצמי: איזה מזל שאני לא רוצה להיות שם. אין בי חרטה שזה נגמר. אני שלם ומחבק את מה שהיה".
"היה לי תפריט שהכיל קרוב ל־5,000 קלוריות ביום והתמסרתי לזה. היום אני עדיין שומר, אבל הכול השתנה. אני שורף הרבה פחות קלוריות ולכן אוכל פחות. אני אוכל לפי שיטת 16:8. זה תוחם לי את השעות ואני מאמין שזה מאזן אותי"
מה השתנה בחיים שלך מבחינת תזונה?
"הגוף שלי היה הכלי שלי, והתזונה הייתה מבוקרת. הייתי צריך לאכול בהתאם לאימונים ולתחרויות. בספורט כל כך אינטנסיבי צריך להכניס כמות קלוריות גבוהה ולהזין את הגוף. היה לי תפריט שהכיל קרוב ל־5,000 קלוריות ביום, הרבה פחמימות וחלבונים, פחות שומנים וסוכרים, והתמסרתי לזה. ידעתי שכשאני אוכל טוב הביצועים שלי טובים יותר. היום אני עדיין שומר כי אני לא רוצה להשמין וחשובה לי הבריאות.
"אני שורף הרבה פחות קלוריות ולכן אוכל פחות, אבל אם אין הגבלה, אפשר לחטוף פה ושם ואני לא רוצה ליפול לשם. לכן אני אוכל לפי שיטת 16:8. זה תוחם לי את השעות ואני מאמין שזה מאזן אותי. בבוקר אני שותה אספרסו בלי חלב ומתחיל לאכול רק ב־14:00. אני מתאמן על בטן ריקה, בצהריים אוכל ארוחה שכוללת סלט וחלבון, כמו חזה עוף, טונה או קוטג', ובערב מתפנק גם עם פחמימה ויכול לאכול למשל המבורגר או אורז או פיצה אם אני יוצא עם חברים. אני מבשל לעצמי וגם אוכל הרבה בחוץ. בימי רביעי המשפחה שלי נפגשת אצל אחי בגבעתיים, ואמא שלי מביאה לי תמיד קופסת אוכל. אני חולה על האוכל של אמא שלי".
ומה עם מתוק?
"אני מרשה לעצמי משהו מתוק קטן ביום כמו גלידה או קינדר בשביל הנפש. אני לא קונה כמעט פירות כי אני חי לבד ואיכשהו בסוף זורק. בסוף השבוע אצל ההורים אני מרשה לעצמי יותר, אבל יודע לאזן את עצמי. אם יום אחד אוכל יותר, למחרת אני אקזז את זה. אני עדיין לא מכניס מתוקים בכמויות הביתה כי אין לי שליטה על זה. אני חולה מתוק. אם תהיה לי פה קופסת גלידה אני אוכל אותה גם אם לא ארצה. בן אדם צריך לדעת איפה החולשות שלו ולהתמודד איתן או להתרחק מהן".
ואיזה ספורט אתה עושה היום?
"התחלתי להתנסות בעוד סוגי ספורט. אני מתאגרף, לומד טניס ביחד עם אחי אלון, אני שוער במשחק כדורגל עם עוד ספורטאים, משחק כדורעף חופים. אחרי כל כך הרבה שנים שבהן חקרתי את הג'ודו, מעניין אותי לחקור את הקשר לעוד ענפים. השפה היא אותה שפה. בכל ענף ספורט צריך להילחם וצריך יציבות, אבל כיף לי לבוא ופשוט ליהנות.
"מובן שהשפה האולימפית עדיין חלק ממני. יש רגעים שזה קופץ לי: עשית אימון? אל תשכח שהיית ספורטאי! אני לא רוצה להזניח את עצמי, אבל העוצמות השתנו. אין בי חרטה שזה נגמר. אני שלם ומחבק את מה שהיה"
"כשהייתי מתאמן מקצועי הייתי חייב להיות בכושר שיא ועשיתי שני אימונים ביום. ג'ודו זה ספורט אנאירובי, זה כושר של אינטרוולים, אתה צריך להיות גם חזק וגם מתפרץ ועם סבולת שריר גבוהה, והאימונים הכי טובים היו קרבות של ג'ודו שבהם אתה נלחם עוד קרב ועוד קרב בלי הפסקה, אין התאוששות. שם אתה מייצר חוסן מנטלי ולומד לקבל החלטות תחת לחץ ותחת עייפות כשאתה כבר בקושי עומד. היום אני בפאזה אחרת. מתאמן כל יום שעה, זה יכול להיות גם חדר כושר או הליכה. אני נפתח לעולמות חדשים".
אתה מרשה לעצמך היום להתעצל? לוותר על אימון?
"אני עדיין מחויב מאוד לספורט. ההתמדה והעקביות הן כבר חלק ממני. כשאני יוצר לעצמי חוקיות מסוימת ומבין את המשמעות של פעילות גופנית, אני רואה איך היום שלי נהיה טוב יותר. לפתוח את היום בפעילות, לדעת שהתגברתי על הקושי של העייפות או של העצלנות, זה דבר שמחזק את האישיות. כל היום שלי נהיה טוב יותר. אני כאילו פותח את היום שלי בתחושה של ניצחון".
להיות כאן ועכשיו
חלק מהמודעות שששון מדבר עליה קשורה גם ביומן שהתחיל לכתוב בגיל 20. הפסיכולוג שליווה אותו המליץ לו לכתוב כדי להתמודד עם דברים, והוא עשה את זה בין אימונים ובמהלך טיסות. "התחלתי עם זה כדרך טיפולית", הוא מספר. "ובאמת כתבתי מה קורה איתי ומה אני מרגיש. עם הזמן גיליתי שזה עוזר לי. נוצר לי שיח עם עצמי וזה גם הקל עליי לפרוק. קיוויתי שיום יבוא ואני אוכל לספר את הסיפור שלי. ידעתי שזה יקרה רק אם אזכה במדליה. וזה קרה. העבודה המנטלית עדיין קיימת בצורת החשיבה שלי, במדיטציות, אבל הרבה פחות כי בסך הכול רגוע לי. יש לי פחות קונפליקטים עם עצמי".
ממש בתחילת הריאיון ששון מקבל הודעה שעלה פרומו ל"מחוברים" לקטע שבו הוא מדבר עם ההורים שלו על הקשיים שחווה בילדות. "הרשיתי לעצמי להיות חשוף וזה מציף", הוא מודה. "אני חושף את המקומות הכי פגיעים, את המיץ, את האגו שקצת פגוע. זה לא קל". "מחוברים" הייתה בשבילו מין גשר בין שני העולמות - עולם הג'ודו התחרותי והעולם שאחרי, שהוא מנסה לשלב באמצעות הסדנה "אולימפיק מיינדסט" שהוא מעביר יחד עם צוות שכולל פסיכולוג ומנטור עסקי כדי ליישם את הכלים של הספורט המקצועני במודל העסקי. "יש בג'ודו המון ערכים כמו יושרה, כבוד ואמינות", הוא מסביר. "אם לא נכבד את היריב ונזלזל בו, נהיה חשופים לכל מיני תרגילים שהוא יכול לעשות לנו. אם לא נהיה ישרים ומודעים לעצמנו ולחסרונות שלנו, לא נצליח להתקדם. יש כל הזמן עבודה סביב המודעות, סביב הרעיון להיות כאן ועכשיו".
איך אתה מנסה להיות כאן ועכשיו?
"בתחילת אימון של ג'ודו יש טקס קטן שבו עוצרים את העיניים לשתי דקות, פשוט נוכחים. אני עושה את זה בסדנאות וזה עושה משהו, כי אנחנו כל הזמן חיים ולא עוצרים שנייה לחשוב ולחוות".
מעבר לפרסום בג'ודו ולאחר המדליות, השתתפת ב"מחוברים" וב"הזמר במסכה". אתה נהנה מהפרסום?
"אני אמביוולנטי. לפני כמה ימים, למשל, הלכתי ברחוב וראיתי מולי קבוצה של צעירים. הייתי מאוד עייף וממש לא היה לי כוח לעצור לדבר ולהצטלם איתם. הקטע הוא שהם לא זיהו אותי בכלל, ואחרי שהם עברו אותי אמרתי לעצמי: רגע, למה הם לא זיהו אותי?".
ע' צלם: גל בומנדיל /// ע' סטיילינג: שחר הראל /// איפור ושיער: רפאל בראון /// הפקה: לבנת סולימני /// חולצה, מכנסיים ונעליים: adidas /// ז'קט וחולצה : Acne Studios ל"בוטיק ורנר", רמת אביב /// גי'נס: JU Anderson /// ז'קט: COS /// חולצה: זארה /// מכנסיים: H&M
