ודאי יצא לכם לשמוע אנשים שמעידים על עצמם "אני בכאוס מוחלט", "אני בברדק אחד גדול", "אני לא מאופסת על החיים שלי" ועוד ביטויים שרומזים על מצב נפשי של חוסר סדר פנימי, חוסר בהירות וחוסר ביטחון. המדור עוסק הפעם במצבים שבהם אנחנו מרגישים בכאוס פנימי מוחלט. אבל במקום לנסות לתת לכם עצות על "איך לצאת מהר מהכאוס הזה", בחרתי לבדוק יחד איתכם את היתרונות שהמצב הזה יכול להביא לחיינו. וכמו בהרבה דברים בחיים, כדי להבין זאת צריך תחילה להבין אילו כוחות עומדים מאחורי הבלגן הזה שאנו חווים.
עוד תובנות וכלים לחיים בראי הפסיכולוגיה החיובית:
1. ביקורת עצמית כרונית
בעולם הפסיכולוגיה ידוע שאנחנו נוטים להתמקד במאפיינים הפחות טובים שלנו ונותנים פחות תשומת לב ליכולות, לחוזקות ולכישרונות שלנו. זהו סוג של ביקורת עצמית כרונית שבאה לידי ביטוי בשני אופנים: ביקורת עצמית השוואתית וביקורת עצמית מופנמת.
הראשונה היא ביקורת מהסוג שמשווה אותנו ביחס לאחרים, שלתחושתנו טובים ומוצלחים מאיתנו, וכך תמיד נשווה עצמנו מלמטה ונרגיש פחות טוב בגין ההשוואה. השנייה היא ביקורת שבה אנו משווים את עצמנו לציפיות ולסטנדרטים גבוהים שקבענו לעצמנו - וחווים כישלון על בסיס יומיומי בחוסר היכולת לממש את אותן ציפיות.
2. שפיטה לחומרה של "החולשות" שלנו
הנטייה להשוות את עצמנו לאחרים אינה נעוצה בעובדה שאנחנו באמת פחות מוצלחים מהם. לפי המודל הפסיכולוגי Self Other Knowledge Asymmerty (א־סימטריה בדיוק של שיפוט האישיות), אנחנו שופטים מדויקים מאוד של החולשות שלנו (אלה שאנחנו נוטים להסתיר מאחרים), בעוד אחרים הם שופטים מדויקים של האיכויות שלנו. כלומר אנחנו מזהים בדיוק גבוה (ואכזרי) את התכונות הפחות מוצלחות שלנו, בעוד אחרים הקרובים לנו מזהים בדיוק גבוה יותר משלנו את התכונות המוצלחות שלנו (אינטלקט לדוגמה).
אנחנו לא שופטים את עצמנו ואת האחר באותם פרמטרים ונותנים לאחר הקלות שאנחנו לא מאפשרים לעצמנו. כך נוצרת תמונה מוטה של המציאות שבה האחר כמעט תמיד מתפקד טוב יותר מאיתנו
3. חוסר סבלנות למשגים שלנו והסתרה שלהם מאחרים
אנחנו סובלים מחוסר סבלנות עצום למשגים שלנו ומשקיעים המון אנרגיה כדי להסתיר אותם מאחרים. ההתנהלות הזאת נובעת מתוך אמונה שאם נספר לאחר על ה"חולשות" שלנו, הוא יתפוס אותן באופן שלילי יותר ויתרחק מאיתנו. אבל אם תעצרו לרגע ותחשבו על זה, האמת היא שאנחנו לא כל כך מתרגשים מחסרונות של אחרים. המשגים של אחרים לא נתפסים בעינינו כדרמטיים, ואנו אפילו נוטים להתייחס לפגיעוּת שלהם כחביבה וכמעידה לעתים על תכונות אופי חיוביות.
4. הקלות לאחרים שאנחנו לא מאפשרים לעצמנו
הנטייה להשוות עצמנו לאחרים, מאתגרת ככל שתהיה, היא טבעית ובלתי נמנעת: אנחנו יצורים חברתיים בעלי צורך הישרדותי חזק להיות שייכים לקבוצה, לקהילה ולחברה שבה אנו חיים. השוואה לאחרים היא האופן שבו אנו מוודאים שייכות. אם אני נראה/ פועל/ מצליח/ כמו האחר, משמע אני דומה ושייך. הבעייתיות בהשוואה לאחר נוצרת מחוסר הדיוק שלנו בתחום הזה: אנחנו לא שופטים את עצמנו ואת האחר באותם פרמטרים ונותנים לאחר הקלות שאנחנו לא מאפשרים לעצמנו. כך נוצרת תמונה מוטה של המציאות שבה האחר כמעט תמיד מתפקד טוב יותר מאיתנו.
5. פילטור של החיים האמיתיים ברשת החברתית
הרשת החברתית מחזקת את התחושה הזאת כשהיא מעודדת תכנים שעוברים שיפוץ, שיוף ופילטור של החיים האמיתיים. וכך אנו פוגשים מדי יום את חלונות הראווה המעוצבים של החיים המוצלחים של האחר. כשגוללים בפיד רואים בעיקר אנשים מחייכים, חוגגים, מטיילים, סועדים ונהנים. החשיפה הבלתי פוסקת לתכנים מסוג זה מעמיקה ומעצימה את אותה א־סימטריה כי היא נותנת במה לרגעים המוצלחים בלבד של האחר. אנחנו לא רואים ששנייה לפני התמונה המאושרת הזוג המצולם שאג זה על זו, או שהחופשה המשפחתית מלווה בריבים אינסופיים, או שאחרי הארוחה המצולמת כל הסועדים סבלו מקלקול קיבה.
6. המחשבה המוטעית שכולם עסוקים במה שעובר לנו בראש
בעידן שמעודד את החיובי והמושלם ההשוואה לאחר גורמת לנו לחוש כמו ורסיה מוצלחת פחות של החברים שלנו, ובתקופות שבהן אנו נמצאים בכאוס פנימי וחוסר בהירות, ההשוואות האלה מעצימות את הנזק. אם ניתן לא־סימטריה הזאת להמשיך לנהל אותנו, אנו עלולים העביר חיים שלמים בתחושה מתמשכת של כאוס, חוסר בהירות ותחושת מסוגלות פגומה ביחס לאחר. לכן, בפעם הבאה שאתם מרגישים שהכאוס הפנימי שלכם גדול מלהכיל, הביאו בחשבון את העובדות הבאות:
- אתם היחידים שיודעים מה קורה לכם בתוך הראש. התחושה שכולם רואים בדיוק מה עובר עליכם היא סובייקטיבית לחלוטין. אנשים עסוקים בלחשוב על עצמם בדיוק בזמן שאתם חושבים שהם עסוקים בלחשוב עליכם. כדאי להרגיע, אנחנו הצופים היחידים בסרט הפנימי הזה שמוקרן לנו בראש.
- האחרים עסוקים בברדק האישי שלהם, בדיוק כמוכם. כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד אבל כולנו דומים זה לזו. אנחנו עסוקים בכאוס האישי שלנו, ובדיוק באותו הזמן האחרים עסוקים בכאוס שלהם. ומכיוון שאנחנו מסוגלים לחשוב רק מחשבה אחת ברגע נתון (ביי ביי למולטי־טאסקינג), היא לרוב מוקדשת לנושאים המטרידים את מנוחתנו שלנו, בדיוק כמו שעושים אחרים סביבנו.
הכלי הסודי: פריקת נשק רגשית
אחרי שהצלחתם להפנים את העובדות האלה, בואו תנסו לקחת צעד אחד קדימה ולעשות מעשה: במקום להסתיר את הכאוס הפנימי המתחולל בכם, נסו לחלוק את התחושות שלכם עם אחרים ותנו מקום לקושי שלהם, שהם קרוב לוודאי מסתירים. אם בכל פעם שאתם מרגישים חוסר ביטחון תזכרו שגם אחרים מרגישים כך, תוכלו להשתמש ב"חולשה" הזאת כגשר לתקשורת כנה וישירה. אני רואה באקט האמיץ הזה מעין פריקת נשק רגשית המאפשרת קשר עמוק שבו שני הצדדים מרגישים טוב עם עצמם גם כשהם לא במיטבם.
היכולת שלנו לחלוק את סבלנו עם אחרים בלי להתנצל היא ביטוי מופלא של חמלה עצמית המאפשרת ״לנרמל״ את הסבל שלנו, לשוחח עליו בניטרליות וללא שיפוטיות כחלק מהחוויה האנושית. מחקרים מצאו שחמלה עצמית מחזקת את הבריאות הנפשית שלנו יותר מאשר גישות אחרות המנסות ״להוציא״ אותנו מהתקיעות. למשל, אם אתם בלחץ לקראת שיחה שעליכם לנהל, במקום לנסות ״לבוא ממקום של ביטחון״, תוכלו לחלוק עם הצד השני שאתם לחוצים לקראת השיחה. זו הודאה שמאפשרת לצד השני להגיב באופן שעשוי להוריד את מידת הלחץ שלכם. שווה לנסות.
הטוויסט המפתיע: סדר חדש
כמה מילים לאמיצים שבינינו, אלה שמאמינים בגישה של Say Yes to the Mess. לפי גישה זו אפשר לאמץ את הכאוס הפנימי ולהתבונן עליו כעל הזדמנות לארגן מחדש הבנות, התנהגויות ומערכות יחסים. כאוס פנימי בעצם היותו חסר סדר עשוי לעודד יצירתיות, אולי אפילו להוליד תובנות אחרות על החיים שלנו ולהעז לעשות שינויים. כשהכל ברור ומסודר, אנחנו נוטים פחות לעשות זאת.
אז אם אתם מרגישים שהסדר הפנימי שלכם אינו כתמול שלשום, אפשר לנסות (לא תמיד בהצלחה) ״לצאת מזה ומהר״, אבל קיימת גם אפשרות אחרת: לברך את הכאוס לשלום, לתקשר עם אחרים סביבכם על אודותיו ולנסות ליהנות מהיתרונות המצמיחים שהוא עשוי להביא עמו.
נעמה קמינר־מבורך היא בעלת MA בפסיכולוגיה חיובית, מטפלת בתחום ומרצה בארגונים ובחברות ציבוריות בנושאים של חוסן אישי, קבלת החלטות, מיינדסט, מערכות יחסים חיוביות וגישת החוזקות
