מנחם מ', אברך בן 26. נשוי ואב לשלושה. מגיע למעקב אחר יתר לחץ דם (יל"ד) שהתגלה לאחרונה. הוא מטופל כבר שנה בשלוש תרופות ועדיין לא השלים את הבירור אליו נשלח - אקו לב, סונר של הכליות ועורקי הכליה, בדיקות דם ושתן. בנוסף הוא סובל מהשמנה קיצונית, חולנית.
מה שלומך? ברוך השם. לוקח את התרופות? כשאני זוכר. מצליח לבצע קצת פעילות גופנית? איפה, אני כל היום בכולל. בבדיקה לחץ הדם שלו 170/105. מדובר בפצצה מתקתקת, שבכל רגע עלולה לקרוס, ולא ממש משתפת פעולה. נראה שאני יותר מוטרד ממנו לגבי מצבו. לטפל בו או לא?
עוד טורים של ד"ר עמוסי:
ברוך ג', בן 56 נשוי ואב לשניים, מתווך נדל"ן. קרוב משפחה רחוק שלי. ברקע יל"ד מטופל, עישון כבד ושימוש בקנביס על בסיס קבוע. לפני כשנה היה מעורב בתאונת דרכים כרוכב אופנוע. שבר את המרפק ונותח בהצלחה, עם חזרה לטווחי תנועה מלאים. בחודשים האחרונים הוא החל מתלונן על כאב כרוני במרפק שגרם לו להתחיל במסע לקבלת קנביס רפואי. הוא ביקש הפניה לרופאת כאב מסוימת, מזמין תרופות נוגדות כאב לפי מה שקרא בפורומים שונים ברשת, ובהמשך יבקש דוח ניפוק תרופות והמלצה שלי לטיפול בכאב כרוני. יש לי סימני שאלה לא נעימים סביב כנות תלונותיו. לטפל בו או לא?
סמדר א', בת 42, סוכרת מסוג 2 מאוד לא מאוזנת. המוגלובין מסוכרר A1C, המשקף את איזון הסוכר בחודשים אחרונים, עם ערכים דו ספרתיים. החלה לפני כמה חודשים טיפול באוזמפיק, זריקה לאיזון סוכר וירידה במשקל, במקביל לטיפול באינסולין שאותו היא כבר מקבלת כמה שנים. בשיחה אני שואל אם היא מתמידה בטיפול התרופתי ומקפידה על תזונה דלת פחמימות. היא מספרת שהאוזמפיק והאינסולין מאפשרים לה להמשיך לאכול ממתקים. הכי אני אוהבת את המילקשייק של מקדונלד'ס. A1C סביב עשר מספק אותי, היא מסבירה, לפני שהתחלתי את הטיפול הייתי על 14. אני בשוק מהפרוטוקול הטיפולי המגובש של סמדר אל מול ההשקעה שלי ושל סל התרופות. לטפל בה או לא?
לילה ט', בת 32, מחכה לתפירה של חתך בפנים במיטה 24 באגף ג' במיון. עם פתיחת הווילון הולם בי ריח קשה של כפות רגליים שלא נרחצו ימים ארוכים. במיטה ישנה בריה כל כך קטנה, שכמו נעלמת במיטת המיון הגדולה והמשוכללת. היא ישנה, או אולי בכלל חסרת הכרה. אני קורא בשמה ונוגע בזהירות בכתפה המכוסה שמיכה. היא קופצת בבהלה ומתיישבת בקצה המיטה בעמדת קרב. במעבר הזה נחשפות שתי כפות רגליים בצקתיות המוכתמות בכיבים כרוניים. ביד ימין היא מחזיקה חפיסת סיגריות, כמה שטרות כסף מקומטים, אריזה של קונדום, ומה שנראה כשקית קטנה עם אבקה כחולה שאותה שלפה מהחזייה שלה, המונחת על בית חזה שטוח וריק. היא מתחילה לקלל אותי בעירוב של רוסית, עברית וערבית. היא מבוהלת, היא מסוממת, היא מטונפת והיא צועקת ויורקת מפה חסר שיניים. אני הולך לאחור, לא מתקשה אל מול היריקה שנחתה על השמיכה של לילה. לטפל בה או לא?
שמן או רזה, נקי או מטונף, מקלל או מרצה, מדבר בעברית, רוסית, ערבית או צרפתית, חובש כיפה, כפייה או טורבן, ברגע שפנה אליי לטיפול - אני עושה כמיטב יכולתי והבנתי לעזור לו
מפגש בין מטפל ומטופל הוא מפגש לא שוויוני. המטופל מגיע במצוקה אל אדם עם ידע וכוח. בין אם זה החתך בפנים של לילה, שמצריך את מיומנותי, הצורך באישורים לקנביס רפואי לברוך או אוזמפיק לסמדר. המטופלים, "החלשים", זקוקים לידע ולכוח החברתי שלי, "החזק". בנושא אחד לפחות יש למטופל יותר כוח מאשר למטפל: הוא יכול לבחור אם להיות מטופל על ידי או לא. בכל שלב הוא יכול לקום, לומר תודה, לוותר על הטיפול או לפנות לרופא אחר.
לא פעם עוברות בראשי מחשבות על מטופלים שהייתי שמח לפטר. את המטופל החרד שמפעיל את חרדותיי שלי, את המטופל שלא מעריך אותי, את המטופל שמפחיד אותי, שמעביד אותי, שפוגע לי בביטחון ועוד ועוד. אבל להבדיל ממטופליי, שיכולים לבחור את הרופא שלהם, אני חלק ממסדר שלא בוחר את מטופליו. שמן או רזה, נקי או מטונף, מקלל או מרצה, מדבר בעברית, רוסית, ערבית או צרפתית, חובש כיפה, כפייה או טורבן, ברגע שפנה אליי לטיפול - אני עושה כמיטב יכולתי והבנתי לעזור לו.
