"אני בן אדם לא מרוצה", אומרת היוצרת, השחקנית והסטנדאפיסטית ליטל שוורץ. "קיימת האמירה הזאת שצריך להגיד תודה על מה שיש. אני באמת מודה על מה שיש לי, אבל תמיד גם חסר לי. תמיד בא לי עוד. אני לא שבעה אף פעם, לכן אולי יש לי דחף ליצור משהו חדש כל הזמן". שוורץ (47) גרה בתל אביב עם בן זוגה אייל, איש הגברה וסאונד, ושתי בנותיה, יהלי (14) ועלמה (10), ומופיעה כיום בנוסף להופעות הסטנד־אפ שלה ("זה החיים שלי") גם בהופעות של קובי אפללו, שבהן היא גם שרה, בעיקר שירי שנות ה־80 ("זה כיף לי כי זה משהו אחר ממה שאני רגילה לעשות"). נוסף על כך, השתתפה לאחרונה בתפקיד דרמטי בצילומי הסרט "חמדה" של הבמאי שמי זרחין, ובימים אלה היא כותבת סדרת דרמה קומית חדשה וסרט.
"אולי זה בגלל שאני בגיל המעבר", היא אומרת. "אני מסתכלת על החיים שלי, ובאמת בסך הכול אני לא מתלוננת. יש לי שתי בנות ובן זוג לא רע בכלל, אם כי טעון שיפור, אבל במישור המקצועי אני רוצה לטעום עוד, והדרך ארוכה מבחינתי. יש דברים שעדיין לא עשיתי. בתחילת הדרך ובלימודים כן עשיתי תפקידים דרמטיים וחלמתי על שייקספיר, אבל זה היה מזמן ואני רוצה לחזור לזה. אני רוצה להפתיע. הקטע הדרמטי הוא השלב הבא שלי".
בצקים ופילאטיס. ליטל שוורץ בצילומי השער
(כתבת: טל מזרחי, צילום: ירון ברנר)
אני חיה בסרטים
בחיים עצמם שוורץ מעידה על עצמה שהיא כבר כיום דרמתית מאוד. "לפעמים אומרים לאייל בן זוגי: איזה כיף לך, יש לך אישה מצחיקה, והוא תמיד אומר, 'כיף זה לא'. כי אני יותר בדרמות מאשר בצחוקים. אפילו בקולנוע אני אוהבת יותר דרמות מאשר קומדיות". במהלך הריאיון, למשל, כששוורץ מקבלת שיחת טלפון ממספר שהיא לא מכירה, היא קודם כול מחווירה. "פחדתי שזה מבית הספר של הבנות", היא אומרת. "זה הדבר שהכי מפחיד אותי. אני חיה בסרטים, כל דבר מדאיג אותי. אני אדם חרד מאוד".
התקף החרדה הראשון שלה התרחש כשהייתה בת 12, בטיול בת מצווה בשווייץ. "באמצע הטיול הכי רגוע שיש, כשסביבי הרים ונוף, פתאום מצאתי את עצמי לא מצליחה לנשום. היה לי דופק מהיר ולא הבנתי מה זה. זה היה מפחיד מאוד. הלכנו לבית חולים ואמרו לאבא שלי שזה כנראה נפשי. זה היה האירוע הראשון. האירוע השני היה אחרי ההופעה הראשונה אצל יאיר לפיד ב־2007. הלכתי בדיזנגוף סנטר בתל אביב, ופתאום כולם הכירו אותי, כי לא היו אז הרבה ערוצים כמו היום וזו הייתה תוכנית מאוד נצפית. זה כנראה גרם להתקף, ושוב - דופק מהיר, זיעה, לא יכולה לנשום. אמיתי הרגשתי שאני עומדת למות. עצרתי נהג מונית ונסעתי לבית החולים. אחרי האירוע הזה כבר התחלתי לקחת כדורים".
יש דברים שעוזרים לך בנוסף לכדורים?
"ניסיתי דמיון מודרך ודברים כאלה, אבל אני לא יכולה לדמיין הרים וכנרת. זה לא הפתרון בשבילי. אני כן נעזרת בנשימות למשל, לא בשיטה מסוימת, פשוט נושמת עמוק. זה משהו שאימצתי לעצמי והוא עובד במידה כלשהי. אבל הכדור כל כך עוזר, אז למה לסבול? זה הרי משהו שלא נגמר אלא בא והולך. לא חסרות פה סיבות לחרדה. ההבדל הוא שאני לא מפחדת מזה כמו שפחדתי פעם, אני מבינה מה קורה לי בגוף. אני בשליטה. בגדול אני חובבת כדורים וחושבת שלא צריך להתבייש בזה. אם את לוקחת כדורים, זה לא אומר שאת לא בסדר. הרי חצי מדינה לוקחת כדורים, צריך פשוט יותר לנרמל את זה. זו לא בושה, זה יכול לקרות לכל אחד וזה בסדר להיות לא בסדר".
5 צפייה בגלריה
"בגדול אני חובבת כדורים וחושבת שלא צריך להתבייש בזה. צריך פשוט לנרמל את זה יותר"
(צילום: שי פרנקו, סטיילינג: אלכס גדרון)
גם חברות זה דבר מאוד חשוב לנפש בעיניה. "קשר עם חברה זה סוג קשר אחר מאשר עם בן זוג. בעבר לא ידעתי לשמור על קשרים, אבל אני חושבת שהיום אני זקוקה לחברות שלי יותר מתמיד. יש לי כמה חברות קרובות שאני מספרת להן הכול והן בלב שלי. זה חשוב לי כמו משפחה".
דיכאון ומוטיבציה להצחיק
אחרי הלידה הראשונה שלה חוותה שוורץ גם דיכאון אחרי לידה, אבל זה היה נקודתי. "אני לא דיכאונית", היא אומרת. "קשה לי עם פרידות ומעברים חדים, אבל זה לא דיכאון. היום יש לי דיכאונות אחרים, למשל שאני צריכה לרוץ עכשיו לקנות לבת שלי סמלים לגיהוץ על חולצות בית הספר".
דווקא הרגעים הקשים בחייה, כמו התקפי החרדה, גרמו לה לדעתה למוטיבציה חזקה יותר להצליח. "יש משהו בדבר הזה שכנראה גרם לי לרצות להצליח יותר, להוכיח את עצמי", היא אומרת. "אגב, אני אדם קנאי מאוד, וגם זו תכונה מעוררת מוטיבציה. כשאני רואה שמישהו מצליח, זה גורם לי לרצות להצליח יותר. זו לא קנאה רעה, אני גם הכי מפרגנת בעולם, אבל אני מודה, קנאה מדרבנת אותי ונותנת לי דרייב".
5 צפייה בגלריה
"ניסיתי דמיון מודרך ודברים כאלה, אבל אני לא יכולה לדמיין הרים וכנרת. זה לא הפתרון בשבילי"
(צילום: שי פרנקו, סטיילינג: אלכס גדרון)
את מגדירה את עצמך כאדם מאושר?
"ממש לא. יש בי סוג קטן של שמחת חיים, אבל אני גם בוכה הרבה. אני רגישה באופן קיצוני ונעלבת מהר ואולי זה חלק ממה שבנה אותי כקומיקאית. אבל מי מאושר בכלל? מי שאומר שהוא מאושר הוא שקרן. לא מאמינה לו, אין דבר כזה, אלא אם כן מדובר בגבר שהתגרש. יש לי בחיים רגעים של אושר אבל זו לא העטיפה כולה. ברור שאני חיה תחת משקפת של הומור וכל דבר הוא בפריזמה של הצחוק, כי זאת אני. אבל זה לא אומר שאני שמחה כל היום".
אנשים שאת נפגשת איתם מנסים להצחיק אותך או רוצים שאת תצחיקי אותם?
"כל הזמן, נהגי מוניות, אנשים ברחוב - לפעמים מספרים לי משהו ואומרים לי, תכתבי על זה. עכשיו, לפעמים אני לא ביום טוב, לפעמים אין לי כוח, לא תמיד בא לי לצחוק ולהצחיק. היינו ביוון בקיץ, ובארוחת הבוקר מישהו בא ורצה שאצחיק אותו. לפעמים זה לא נעים. לבנות שלי בעיקר אין כל כך סבלנות לדברים האלה. אבל בסדר, זה לא שאני קים קרדשיאן ורצים אחריי פפראצי כל היום. אני גם מעריכה מאוד את האהבה. נחמד לי שכשאנשים רואים אותי ברחוב הם קודם כול מחייכים, כאילו הם מכירים אותי. בסופו של דבר אנחנו חיים בשביל אהבת הקהל, והאהבה הזאת חשובה לי בטירוף. אני רוצה שימשיכו לאהוב אותי ושאמשיך להצחיק. חשוב לי מאוד גם לא לפגוע באף אחד, גם כשפוגשים אותי ברחוב וגם במה שאני מעלה ברשתות, ואני חושבת כמה פעמים לפני שאני מעלה פוסט. לא קל להצחיק 500 איש, ואני מודה לאלוהים שיש לי יכולת לעשות את זה. אני רואה בזה אפילו סוג של שליחות. אני גורמת לאנשים ליהנות. זה כיף".
לא נהייתי מורה לספורט
שוורץ, שגדלה בקריית ים, זוכרת את עצמה מצחיקה כבר כילדה. "אני חושבת שהומור זה קסם שנולדים איתו", היא אומרת. "כשהייתי ילדה רציתי להיות מורה לספורט. לא חשבתי בכלל על התחום הזה, אבל תמיד ראיתי את הצד המצחיק של הדברים. אני מספרת בהופעה שאחותי הייתה מאוד יפה, אז לא הייתה לי ברירה. הייתי חייבת למצוא משהו אחר לפתח. לאט־לאט ראיתי שזה עובד. גם על גברים. הומור זה דבר סקסי מאוד בעיניי, וזו אחת הסיבות שבזכותן התאהבתי באייל. גם הבנות שלי קורעות בעיניי, אבל דווקא הן לא חושבות שאני מצחיקה. הן לא מבינות את הדבר הזה. הקטנה לא מפרגנת בכלל, והגדולה פשוט מתוחכמת יותר".
למשחק היא הגיעה במקרה, בזמן הצבא. "את השירות עשיתי ביחידה להכוונת חיילים משוחררים", היא מספרת, "ואחת הבנות ששירתו איתי עשתה סדנת משחק אצל אסתי זקהיים, צילמה סרט קצר והציעה לי להשתתף. כשאסתי ראתה את הסרט היא זיהתה אצלי משהו ואמרה שאני חייבת ללמוד משחק. ובאמת ככה הגעתי לתחום הזה".
מורה לספורט היא כאמור לא נהייתה. "כבר שלוש שנים אני עושה פילאטיס מכשירים פעמיים עד שלוש בשבוע. תוך כדי האימון אני נהנית, אבל ללכת לשם אני לא אוהבת. כל פעם אני חושבת איך אני מבטלת את זה ואת מי אני יכולה להרוג היום כתירוץ או איזו מחלה אני יכולה להמציא לעצמי, אבל אני מכריחה את עצמי. זה קשה אבל אני מרגישה טוב אחרי זה ויש לי יותר אנרגיות".
וחוץ מפילאטיס?
חדרי כושר אני לא סובלת, ריצות אני לא מבינה בכלל. אני גם הולכת הרבה עם טוטו, הכלב שלנו, שבהתחלה לא רציתי אבל היום אני שרופה עליו. אני שמחה שהבאתי אותו כי הוא קצת פתח אצלי משהו, וטיול עם הכלב זה סיבה מעולה להליכות ארוכות. אני אוהבת גם ריקודי שנות ה־80 ולשחק טניס ומטקות. לא כל כך עושה את זה אמנם, אבל אוהבת".
אני לא בן אדם של הרגלים
אל בית הקפה התל אביבי שבו מתקיים הריאיון נכנסת אישה צעירה, רזה בצורה קיצונית. שוורץ מביטה בה ואומרת, "זה באמת נורא. קשה לי לראות את זה. זה הפחד הכי גדול שלי. לכן אני לא מדברת ליד הבנות שלי על משקל ועל דיאטות. שיאכלו מה שהן רוצות, אני לא רוצה בכלל להזכיר את הנושא לידן. תמיד הייתי רזה מאוד. בתיכון שקלתי 45 קילו ולא רצו לגייס אותי. אחרי הצבא התחלתי להעלות במשקל. היה לי קשה להפנים את זה, אבל מתישהו הבנתי שאני כבר לא רזה. בצילומים אני תמיד נראית מלאה, וכשאנשים רואים אותי אני תמיד שומעת שאני נראית רזה יותר במציאות. אני מעלה ומורידה ואני עסוקה בזה כמו כל אישה, אבל לא באוזני הבנות שלי".
"אני לא בן אדם מסודר ואין לי הקפדות. לא מקפידה על שעות השינה, לא מקפידה להוריד את האיפור, לא מקפידה על משמעת בבית. נותנת עונש לילדות ושוכחת שנתתי"
נושא התזונה חשוב לך? את מקפידה על מה שאת אוכלת?
"אני משתדלת לאכול בריא, בעיקר כי התחלתי לקחת מדללי דם ואני צריכה להתחיל להקפיד על מה שאני אוכלת. אני משתדלת לא לאכול בצקים ומתוקים. אבל בבוקר אני אוהבת לקחת לי איזו עוגת שוקולד ליד הנס קפה, וביום שישי אני מרשה לעצמי יותר. אז בעצם זה בולשיט. אני אוכלת לחם כוסמין, אוהבת מאוד סלטים, ירקות ופירות, אבל אוהבת גם בורקסים. בצקים זה החיים מבחינתי. אחרי הופעה אני יכולה למצוא את עצמי אוכלת מלאווח או זיווה".
ומה עם תחום הטיפוח. מקפידה?
"שגרת הטיפוח שלי די על הפנים. אני לא אוהבת להתאפר. להופעות אני צריכה להתאפר, והבת שלי מאפרת אותי. יש לה את כל המוצרים, יותר מאשר לי, והיא מאפרת ממש יפה. הילדות לומדות היום הכול מהטיקטוק. אני הולכת פעם בחודשיים לקוסמטיקאית. הייתי רוצה ללכת יותר אבל גם פה אני מתעצלת. אני מודה שאני לא מקפידה לנקות את הפנים, לא תמיד יש לי כוח. אני מנקה את הפנים בעיקר אחרי הופעות, והתחלתי לשקול להזריק בוטוקס כי קמטים זה נחמד אבל די. אני הולכת לעשות לק ג'ל פעם בשבועיים, ופעם ב־3־4 חודשים הולכת לסדר את תוספות השיער שיש לי. מה שאני הכי אוהבת זה לקנות בגדים. אני די טום בוי, ובהופעות אני מתלבשת קצת מחויט אבל עדיין בסגנון טום בוי, עם נעלי ספורט למשל".
את מקפידה על שעות שינה?
"לא ממש. בימים שיש לי הופעה אני יכולה ללכת לישון גם בשתיים, כי האדרנלין שלי גבוה ואני רעבה וקשה לי להירדם. יש ימים שאני נרדמת מוקדם פשוט כי אני עייפה, בכל מקרה תמיד אני נרדמת עם הטלוויזיה או הטלפון הסלולרי. באופן כללי אני לא בן אדם מסודר ואין לי הקפדות. לא מקפידה על שעות השינה, לא מקפידה להוריד את האיפור, לא מקפידה על משמעת בבית. נותנת עונש לילדות ושוכחת שנתתי. הסדר היחיד שחשוב לי הוא הסדר בבית. אני כל הזמן עם שואב אבק ולא משאירה כלים בכיור. בלגן בבית עושה לי בלגן בראש".
איפור ושיער: ניב בוגוסלבסקי /// עוזר צלם: גל בומנדיל /// ז'קט ג'ינס: Helga Design /// טופ: Alo Yoga Israel /// מכנסי ג'ינס: &OtherStories /// חגורה: Mango /// חולצה: Zadig & Voltaire Israel /// מכנסיים: Brownie /// נעליים: Aldo /// ז'קט ומכנסיים: Disel /// גופייה: Stradivarius /// חולצה ומכנסיים: Daniella TLV
