במשך שנתיים ויתרתי על הבדיקה הגופנית בטיפול הרפואי, עם הצלחות לא רעות

זה יעיל, נגיש ודינמי – אז למה להתעקש שהמטופלים יגיעו למרפאה?

ד"ר עמוסי רצה לכתוב טור על יציאה מעבדות לחירות, ושקע בהרהורים על מקומו של הרופא והמורה אל מול הזום והחדשנות, ומה עושים כשהקשר האנושי משתטח לצורה של מסך

פורסם:
יום רביעי, משמרת ערב, שלוש עד שמונה. לפני כניסת המטופל הראשון אני מטפל בכמה פניות טלפוניות. יואב כ', בן 17 מבקש מרשם למשאף. אני נכנס לגיליון ורואה שאין לו תרופות קבועות, וכי מעולם לא נרשם לו שום משאף. אני מטלפן לאימו והיא מספרת שיואב מנוזל ומשתעל כבר כמה ימים ונראה לה שצריך לתת לו ונטולין, כמו לאחיו הצעיר. אני מבקש שיגיעו להיבדק והיא מופתעת. בשביל מה לבוא להיבדק? למה אתה לא שולח לו מרשם לבית המרקחת?
עוד משולחנו של רופא משפחה:
כבר כמה שנים שאני מלמד סטודנטים לרפואה באוניברסיטה. בשנתיים האחרונות נדדנו בין שיעורים פרונטליים לשיעורים בזום. מעבר לא פשוט. מקשר אנושי, רב ממדי עם התלמידים, עברתי לתקשורת דו ממדית, שטוחה ואלקטרונית. לאחר כמה שיעורים התגברתי על הרתיעה ונהניתי מהיתרונות. היכולת לשתף מרצים מרוחקים בדיונים ובעיקר החיסכון בזמן. הרצאה בת שעה וחצי הניתנת בקמפוס גוזלת ממני כשלוש שעות, בעוד שבזום היא נמשכת שעה וארבעים דקות, במקרה שנשארים סטודנטים ערים בסוף השיעור.
יואב כ' מגיע עם אימו. שלושה ימי נזלת, כאב גרון קל וביומיים האחרונים - שיעול שנמשך כל היום. ליחה מרובה, ללא חום וללא צפצופים כמו אחיו הצעיר. בדיקת אנטיגן ביתית שלילית. בבדיקה הגופנית אני מתרשם ממחלה ויראלית של דרכי הנשימה. אין כל רמז לאסטמה. ללא צורך במשאף או בכל תרופה אחרת. תנו לגוף זמן להחלים. מנוחה וסבלנות.
שלחתי הודעה לסטודנטים שבעוד חודש המפגש שלנו יהיה אישי ולא קבוצתי. מיד עם פרסום ההודעה, עלתה בקשה להעביר את המפגשים לזום ולחסוך כך הגעה לאוניברסיטה. בקשה הגיונית בסך הכול, ששלחה אותי לחשוב על הקשר שבין אופן ביצוע המפגש לבין איכותו. מתי ראוי להשתמש בזום ומתי לא. האם סביר לנסוע חצי שעה בכדי להיפגש עם מורה? ושעה, או שעה וחצי? איפה עובר הקו? האם צריך להגיע למרפאה רק בשביל לקבל מרשמים או לחתום על רישיון נהיגה? ולבדוק כאב בטן? או צינון? או מרפק פרוק של ילד? שוב השאלה: איפה עובר הגבול? הרי במשך שנתיים ויתרתי על הבדיקה הגופנית בטיפול הרפואי, עם הצלחות לא רעות.

מה עדיף - ביקור טלפוני או פרונטלי?

מגפת הקורונה, כך אקרא לאניגמה הזו שעוברת עלינו, סגרה אותנו מאחורי מסכות, מאחורי קירות, מאחורי מסכים. הריחוק החברתי עליו המליצו ראש הממשלה ואנשי משרד הבריאות, כחלק מהפתרון למגפה, הפך לבעיה חדשה. פתרונות טכנולוגים מצוינים לעבודה מרחוק השאירו אותנו מרוחקים ומבודדים, ונראה ששכחנו את הדבר האמיתי, את הקשר האנושי שהשתטח לצורה של מסך.
למרות הרומנטיקה, גם אני מתלבט, כמעט בכל ביקור רפואי, מה עדיף - ביקור טלפוני או פרונטלי? ברור שביקור טלפוני קל יותר ומהיר יותר. אבל ברור אף יותר, ששיחת טלפון לא מהווה תחליף ראוי, גם אם אני מוסיף לה תמונות ווידאו. זה נשאר מרוחק ושטוח, ועדיין מאוד נוח. המטופל מדבר איתך בתור בסופר או בפקק בדרך מהעבודה. זה יעיל, זה נגיש, זה דינמי, יש לזה ממשקים ובינה מלאכותית ופוטנציאל אינסופי, אבל מה לעשות, ברוב המקרים זה לא תחליף לביקור פרונטלי.
האם החדשנות הטכנולוגית עושה לנו תמיד טוב? ברור שלא. האם אפשר לעצור אותה, לחזור קצת לאחור, או שמדובר במפלצת עצמאית השועטת קדימה ואני שבוי הנדרש להתיישר איתה. איך אפשר לחזור לימים שבהם רופא בדק את המטופלים שלו ומורה חש את התלמידים שלו. האם זו קריאה מקצועית או זעקתו של בומר המבוגר מתלמידיו בכשלושים שנה? עצם השאלה גורמת לי אי נוחות, ואני יודע שברגעים אלה ממש יושבים מעצבי המציאות ומשפרים עוד יותר את האפליקציות, כדי שיתנו מענה למצוקה שהעליתי בשיפור חווית המשתמש, ויצירת אווירה אנושית, כמו פעם.
רציתי לכתוב טור על יציאה מעבדות לחירות ושקעתי בהרהורים על מקומו של הרופא והמורה אל מול החדשנות. חזית החדשנות היא החירות או אולי היא העבדות בכלל?
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
The Butterfly Button