הצצה מהירה בהיסטוריה מעלה מידע מבהיל: מעולם, לא החזיק עם ישראל תקופה ארוכה של שלום ושלווה ומנגנון ההרס העצמי תמיד ניצח אותנו. האם גם כעת אנחנו על סף הרס כזה? והאם יש דרך לעצור את החורבן ולייצר שיח אחר?
רבותי, ההיסטוריה חוזרת?
לפני אלפיים שנה חרבה ירושלים בגלל שנאת חינם ונראה שכלום לא השתנה, והנה אנחנו באותו המקום. קיטוב ופילוג שמיום ליום מחריפים והולכים, שנאה מאורגנת ודמוניזציה מכוונת, כל אחד נגד המחנה "האחר".
אבל אם תגדילו ראש, תראו שהקיטוב הוא הרבה מעבר לגבולות ישראל ומטרתו לייצר שנאת אחים, דיכוי ועבדות מודרנית שתיקח מאתנו עוד כוח וסמכויות ותעצים עוד את השליטה עלינו.
בדיקה מעמיקה בהיסטוריה מלמדת אותנו שזוהי תבנית שחוזרת על עצמה מדי 75 עד 100 שנה. זה משך זמן הבנייה, עד שאנחנו מתחילים "לאכול את עצמנו" ולייצר הרס עצמי וחורבן. ההיסטוריה מלמדת שאנחנו לא יודעים להכיל את הטוב. זה קורה מיד אחרי היציאה ממצרים. כך גם בכניסה לישראל, חורבן בית ראשון. ואז גם בבית שני. בכל פעם שנהיה לנו רגוע וטוב, מגיע שלב ההרס. כמו מנגנון אינהרנטי של בעיטה, מרד והרס עצמי.
ומה שנכון לקולקטיב, נכון כמובן גם לפרטים שאנחנו. רוב האנשים חיים בהישרדות. כל הזמן עסוקים במשברי זהות, בחרדות ובעניינים קיומיים. דווקא ברגע שיש להם מעט שקט ושלווה, במקום להתרווח ולמנף את הרווחה להתפתחות, הם מחפשים את המלחמה או ההרס הבא. חוסר היכולת שלנו כעם וכיחידים, להמשיך ולטפס מעלה מתבטא בפסוק "וישמע ישורון ויבעט" – הבעיטה, השיח האלים. הפילוג. הקיטוב. הרצון לעזוב את הארץ, לברוח מקשיי הזוגיות או מאתגרי העבודה, זוהי כרוניקה ידועה מראש. אך לא גזירת גורל. יש לנו בהחלט מה לעשות בנידון. יש לנו מודל ברור לגאולה!
מהו קולקטיב? אם לא אוסף של פרטים. את, אתה ואני. השכן בדלת ממול, האחות או השותף. זהו הקולקטיב, מסה קריטית שלנו עצמנו. כאשר ניגשים לדבר על פילוג או מלחמת אחים, אנחנו למעשה מדברים על פילוג ומלחמה פנימית בתוכנו. מאז ומתמיד כוחנו באחדותנו, זוהי לא קלישאה אלא קריאה להרבות אהבת חינם דווקא בימים מקוטבים אלו.
יום אסוני הוא גם יום ששוני
ברגע שיש לבן אדם זמן לעצור את המרוץ ולהתחיל לשאול את השאלות הנכונות, לחקור ולהתחבר לרוחניות וקדושה, שם הוא מתחיל לחלום על חופש, התפתחות וגאולה.
חורבן הבית מתחיל בחורבן האישי והפרטי שלנו. אנחנו צועקים במגילת איכה "איכה ישבה בדד?" איך יכול להיות שהשבר הזה קורה? איך יכול להיות שאנחנו נלחמים באחים שלנו? בשרנו ודמנו? עצם הצעקה, משמעה הבנה עמוקה שלא כך צריכים להיות פני הדברים. ובו ברגע מתחילה הגאולה.
תשעה באב הוא אומנם יום אבל וחורבן, אך יש בו גם עומק ואלמנטים של חג. שכן אם באמת ננצל את היום להבנה שמשהו לא תקין ולא בסדר, אנחנו כבר עושים את הצעד הראשון לריפוי וגאולה.
מהות השבר בחורבן הבית היא חיים ללא רוח. הנפש הפרטית והקולקטיבית שלנו עברה ועדיין עוברת חורבן רוחני. וכשהיא לא ברוח, מה כבר נשאר לה? טינה, איבה ושנאה. וכל התככים והכיעור של המטריקס ההישרדותי, גיהינום עלי אדמות. דמיינו פרח שנקטף מהחיבור שלו, מהאדמה. גם אם הוא עדיין לא נבל, הוא כבר נחשב מת. כך היעדר הרוחניות והניתוק שלנו מהמקור, הם החורבן האמיתי.
ברגע שאנחנו מבינים שלא מתאים לנו יותר לחיות בתדר כזה של מלחמה, קיטוב ושנאה, אז מתחילה הגאולה. המדרש מספר שלא רק החורבן אירע בתשעה באב, אלא גם הולדתו של המשיח. עם החורבן נולדים גם ניצני הגאולה. ועד אז, בואו נרבה באהבת חינם. לעצמנו ולאחינו, לא משנה באיזה מחנה הם. אין מחנות, הכניסו לכם את זה לראש. כולנו אחד, ילדים של אותו מקור.
פריידי מרגלית מייסדת שיטת המטאיזם ועומדת בראשה של קהילת מרחב מודעות. לחצו כאן לאירוע היכרות "לצאת מהמטריקס".
