עם יד על הלב - אתם לא נמצאים עכשיו לפני אחרי או תוך כדי כמה רכישות חדשות לארון הבגדים או לבית? כי עם כל הכבוד לניקוי הגוף או למירוק הנפש, התחדשות אביבית מגיעה עם רשימת קניות שאנחנו פשוט חיייבים. האומנם? יש בינינו אנשים שמוכיחים שלא כל הנוצץ חדש ויגרמו לכם לחשוב פעמיים לפני שאתם זורקים משהו לפח.
קראו עוד:
אבי איפרגן תמיד עבד עם הידיים. במשך שנים היה גנן (ומעביר גם היום סדנה לגינון), וכיום הוא עובד בתפקיד טכני באזור התפעולי של חניוני הקניון בדיזנגוף סנטר. תחת ידיו עוברות בכל יום כמויות עצומות של ברזלים, קרשים ורהיטים, ואת חלקם הוא מציל משינוע לאזורי פסולת, מאחסן, ונותן להם חיים חדשים. "יש כאן בסנטר, ואולי בהרבה מקומות, חוקיות כזאת שכל מי שפותח מקום חדש לעולם לא ישתמש בחומרים שנשארו מהבעלים הקודמים, גם אם מדובר בדברים נפלאים", הוא מסביר כשהוא צועד במבוך הרועש והצבעוני שמתחת לחניוני הסנטר. "זו הדינמיקה - תמיד זורקים וקונים חדש. הדברים האלה, יחד עם פסולת שקבלנים מביאים לפה, הם זהב בעיניי. מי שאוהב ליצור דברים ויודע מה לעשות עם הזבל הזה יכול להוציא מהם נסים ונפלאות".
מתי הבנת את זה? מתי התחלת לראות בפסולת זהב?
"כשהתחלתי לעבוד כאן, לפני שש שנים, ונחשפתי לכמויות העצומות שנזרקות כאן, ביקשתי שלא יזרקו הכל כל כך מהר. הבנתי שאפשר להשתמש בכל השפע הזה. בהתחלה השתמשתי בדברים האלה לכל מיני תיקונים שעלה בהם צורך בעבודה. אחר כך אנשים התחילו לבקש ממני להכין להם דברים שהם היו זקוקים להם, כי לא תמיד ברשתות אפשר למצוא את הדבר המדויק שאנחנו צריכים. היום הם משמשים גם כחומר גלם לחוג הנגרות הטרי שנפתח פה. כל החיים שלי עשיתי דברים עם הידיים. אני אוהב את זה. יש בזה יצירתיות, אסתטיקה, חיסכון".
בחוג הנגרות משתמשים בחומרי הגלם האלה?
"כן. כל החומרים מגיעים מהפסולת. זו עבודה בעץ ממוחזר. הרעיון עלה לאחר פגישה שלי עם דן פילץ, מנהל ובעלים משותף של הסנטר, שמאוד מכוונן לנושא המיחזור. דיברנו והוא אמר, 'בוא נעשה עם זה משהו', וחוג הנגרות זה המשהו הזה. גם המבנה שלנו מרוהט מהחומרים האלה, חומרים ששדדתי מהסנטר. המון רהיטים, משטחי עץ, מדפים, מה לא. חומרי גלם מעולים שאני לוקח לאזור האחסון. השבוע קיבלנו מתחם חדש פה במרתפים, ואנחנו מסדרים אותו בעזרת חומרי הגלם האלה. אני לא בהכרח בונה הכל מאפס. אני לא נגר מקצועי. הרבה פעמים אני משתמש ברהיטים שזרקו, כמו ארונית או שולחן, ומשדרג אותם. מוסיף מדף שחסר, מפרק ומרכיב מחדש, כך אני יודע שהבסיס עצמו איכותי מאוד. מצאתי ספסלים ישנים, למשל. פירקתי אותם ועוד מעט הם יהיו תלויים על הקיר ונאחסן בהם כלי עבודה. למה לי לקנות או לבנות מחדש כשכל מה שאני צריך זה להוסיף מדף ולצבוע. אני אוהב למצוא דברים שהם לא בדיוק מה שאני רוצה, אבל בעזרת התאמות אני יכול להפוך אותם למשהו שאני רוצה. אני לא ממציא את הגלגל אלא מתקן אותו".
2 צפייה בגלריה
ממחדשים. אבי איפרגן, תמר עופר והילה ברודי, עליהן תוכלו לקרוא בכתבות הנוספות
(צילום: יונתן בלום)
מה שמניע אותך זה הרעיון האקולוגי?
"זה פשוט, זמין ונוח, ובעיקר - חבל לי שמשהו טוב יגיע לזבל. גם בחוג הגינון שאני מעביר אני מלמד איך לייצר צמחים לבד. העיקרון שלי הוא שאם לא חייבים לקנות, אז לא קונים. אני רואה כאלה דברים נהדרים שנזרקים ואומר לעצמי: 'חבל'. כשמתחילים עם זה, איכשהו נפקחות העיניים, רואים את זה בכל מקום. נהייתי אובססיבי. כשאני רואה משהו שווה ברחוב אני אוסף אותו".
"כשהמשתתפים רואים שהם יכולים לבד, שנוצר פה משהו ש'אולי הוא לא מושלם אבל אני עשיתי אותו לבד', זה סיפוק ויצירתיות שאי אפשר לדמיין. אני עוזר לאנשים להגשים את החלומות שלהם"
אתה משתמש ברהיטים שהשתמשו בהם. זה לא פוגע בסופו של דבר במה שאתה יוצר?
"קודם כל, תמיד אפשר לשייף ולתקן. אבל האמת היא שלעץ שהשתמשו בו, עם חורים ופצעים, יש אופי. לפעמים דווקא הפגמים האלה נותנים רוח מיוחדת לארון או לשולחן שתבנה. כשמדובר בשולחנות עבודה או במתקן לתיקים ומעילים לחוג, למשל, זה גם לא כל כך משנה. זה לא חייב להיות חלק וצבוע. זה נשאר גולמי. כל קרש מגיע עם אופי ואישיות שנותנים המון חן למוצר המוגמר. אין את זה במוצר חדש מהניילון".
מי האנשים שבאים לחוג?
"יש פה שתי קבוצות של כעשרה אנשים בני 30 עד 60, שרוצים לדעת לקדוח ולעשות דברים פשוטים כמו להתקין מדף. כאלה שאומרים, 'כשמגיע אליי הביתה איש מקצוע עם מקדחה ומברג אני מסתכל עליו כמו אלוהים, גם אני רוצה'. ובאמת בחוג לומדים איך להבדיל בין סוגי קרשים, לקחת את הקרש המתאים, לתכנן מה הוא יהיה, למדוד, ללטש, להבריג, וליצור משהו ספציפי במידות שמתאימות בדיוק לך. חומר גלם יש פה בשפע וגם כלים ועמדות עבודה. כל חתיכת קרש שיש פה תמצא מתישהו את התפקיד שלה בחיים. צריך רק לבוא מהבית עם כוס רב־פעמית ולהתחיל לעבוד. מגיעים לפה אנשים מיוחדים עם שאר רוח, עם נגיעה לאסתטיקה ובוודאי גם לאקולוגיה. יש מישהי שקיבלה את הסדנה כמתנה מחברה שיודעת שזה משהו שהיא רוצה ללמוד. החוג ממש לא יקר, הוא עולה 200 שקל לחודש, אבל השכר האמיתי שלי הוא מה שנכנס לי ללב. כשהמשתתפים רואים שהם יכולים לבד, שנוצר פה משהו ש'אולי הוא לא מושלם אבל אני עשיתי אותו לבד', זה סיפוק ויצירתיות שאי אפשר לדמיין. אני עוזר לאנשים להגשים את החלומות שלהם".
