"הזוועה תפסה אותי בבית, מוכה הלם כמו כל עם ישראל", משחזר רביב בן מנחם, אחד מחברי ההרכב הפרויקט של רביבו. "את בוקר שמחת תורה, ה־7 באוקטובר הארור, לא אשכח לעולם". לתיאור רגעי התדהמה הראשונים מצטרף אחיו בחיים ולהרכב, ניר בן מנחם. "היינו בבית ברמת גן. התכנון היה לקום קצת יותר מאוחר ולרדת להקפות בבית הכנסת יחד עם המשפחה. בשעה 6:30 בבוקר בערך קמנו לשמע אזעקה. בטלוויזיה ראינו את הטנדר הראשון כשהוא מלא מחבלים. חשבנו שזה מתוך סרט רע. פשוט הזוי. לאט־לאט התבררו לנו גודל האימה והאסון הנוראי. ההלם היה עצום. לך תסביר לילדים מה קורה פה במדינה כשאתה בעצמך לא מצליח להכיל ולעכל את גודל הזוועה". אלירן צור, החבר השלישי בהרכב, בכלל ישן כשנשמעה האזעקה. "אשתי התעוררה בגלל האזעקה ומיהרה להעיר גם אותי, ואז, כמו כולם, נחשפנו לאט־לאט לגודל האירוע המטלטל".
במקור תכננו לדבר עם חברי ההרכב האהוב על הרגלי הבריאות שלהם כפי שאנחנו נוהגים לעשות כאן תמיד במגזין. העילה לשער ולכתבה הייתה המהפך הגדול שעשו - במהלך התקופה שבה ההרכב קיים השילו השלושה ביחד 69 קילוגרמים. רצינו לדבר איתם על שגרת הכושר והתזונה שלהם ולברר איתם איך הם מצליחים לשמור עליה למרות לוח ההופעות הצפוף.
אבל המלחמה באה וטרפה לא רק את שגרת הבריאות אלא את שגרת החיים כולה. אמנם אין צורך להציג, אבל למי שבכל זאת פספס את תקציר הפרקים הקודמים - כבר יותר מעשור שהפרויקט נחשב להצלחה מסחררת. הקריירה המשותפת של השלושה התחילה לפני 12 שנה, כשרביב (רם) בן מנחם (50), נשוי ואב לשלושה מבת ים, מפיק מוזיקלי בז'אנר פופ ים תיכוני, חבר לאחיו, ניר בן מנחם (49), שגם לו רקע של שירה ונגינה, ולחברם המשותף אלירן צור (39), שעסק במוזיקה והופעות. בחודש הבא הם היו אמורים לצאת לסיבוב מופעי החורף שלהם. אבל התוכניות השתנו לחלוטין בעקבות המלחמה.
באנו לחזק ויצאנו מחוזקים
בימים אלה מתמקדים חברי ההרכב בהופעות בבתי חולים, בבסיסים וביישובים שבהם נמצאים מפוני הדרום. "אנחנו מתמודדים נפשית דרך ההופעות בהתנדבות לחיילים, לפצועים ולנפגעי חרדה בבתי החולים", מספר אלירן. "זה ממלא לנו את הנפש שעשינו משהו טוב וזו מצווה גדולה".
ואיך אתם מתמודדים עם הטראומה?
רביב: "ההתמודדות האמיתית היא בשטח. כשאתה הולך לעשות קצת טוב על הנשמה לחיילים ולשוטרים שלנו ולתושבים שפונו מבתיהם, או לנחם משפחות שכולות, איכשהו אתה מתחיל להבין קצת יותר ומתחזק באופטימיות דווקא מאותם אנשים שאתה בא לחזק".
ניר: "ההתמודדות לא פשוטה בכלל. יש חרדה מאוד לגיטימית וברורה במשפחה. אתה מנסה להיות חזק בשביל כולם. אנחנו מדברים בבית עם הילדים ומרגיעים אחד את השני באמצעות קצת משחקי קופסה, רמי קוביות. אבל אני שואב כוחות מכך שאנחנו הולכים לבקר את הלוחמים הגיבורים שלנו בבתי החולים. אנחנו משמחים גם את החיילים שלנו בשטח וכמובן גם את המפונים מבתיהם, שחוו טראומה איומה. בסופו של דבר זו השליחות והזכות שלנו כאמנים".
בימים של לחץ וחרדה יותר קשה לשמור על שגרה בריאה כמו זו שאימצתם לכם בשנים האחרונות. איך זה משפיע עכשיו?
אלירן: "בוודאי שהשגרה היא לא אותה שגרה. יש מצבים של אכילה רגשית כדי להתנחם. אני אישית לא עצרתי את האימונים שלי ככל שמתאפשר בימים אלה, כי זה עוזר לי להרגיש טוב יותר ואני מרגיש שזה שומר עלי. זה פשוט עושה טוב לנשמה".
רביב: "אנחנו לא נמצאים בימים רגילים וזאת תקופה מורכבת, אבל גם אני לא הפסקתי להתאמן ואני שומר על אורח חיים בריא למרות המצב".
ניר: "אצלי שגרת האימונים והאכילה קצת הופרה עקב המצב. טרגדיה בדרך כלל משפיעה באופן ישיר על כל שגרה שהיא. אני פחות עושה אימוני חוץ, יותר מתמקד באימונים בתוך הבית (הליכון, כפיפות, מתיחות). אני גם מנסה להרגיע את עצמי לפעמים דרך האוכל, אז יוצא לא מעט שאני שובר את שגרת האוכל היומית. מעבר לזה, כשמופיעים כל יום על הבמה שורפים קלוריות על אוטומט ובמצב שבו תחום האמנות בעצירה מוחלטת, חייבים למצוא דרכים צדדיות כדי להגיע לאותו היעד. אנחנו מנסים בכל הכוח לשמור על האיזון הנכון".
את האיזון הזה, שניר מנסה כעת להיאחז בו, הם השיגו במאמץ רב לפני שהשגרה התהפכה פתאום בבום, אחרי שנים של הופעות והרגלים הרבה פחות מאוזנים. אז מה גרם לכל אחד מהם לעשות כזה שינוי, ואיך החיבור ביניהם תרם להצלחה גם של הפרויקט הבריא הזה?
רביב: "ההתמודדות האמיתית היא בשטח. כשאתה הולך לעשות קצת טוב על הנשמה לחיילים ולתושבים שפונו מבתיהם או לנחם משפחות שכולות, אתה מתחזק באופטימיות דווקא מאותם אנשים שאתה בא לחזק אותם"
רביב: הייתי צריך ליצור בגדים מווילונות
כשהפרויקט תפס תאוצה מצאו את עצמם חברי ההרכב מסיימים כל הופעה עם פיתה ושווארמה. "מה לא אכלנו באמצע הלילה - כבד אווז, פיתות, לאפות, סלטים", מספר רביב. "צריך להבין שבסיומה של הופעה יש אדרנלין מאוד גבוה ואוכל הוא משהו מנחם, משהו שפורקים באמצעותו לחצים ועול".
כמה שקלת אז?
"בשיא הגעתי למשקל של 134 קילו - עם תנודות לאורך השנים. הייתי קיר מהלך. אדם עבה. עשיתי את כל סוגי הדיאטות. תמיד אהבתי עוגות ופחמימות, זו הייתה החולשה שלי".
ומה גרם לך לעשות שינוי?
"השינוי אצלי התחיל לפני שש שנים. אני מאוד פעיל על הבמה, ובעקבות המאמץ היה לי קרע ברצועה בברך והרופא אמר שאני חייב לרדת במשקל ולעשות ספורט. הטריגר השני היה משבר בקניית הבגדים. כשראיתי שאני צריך ליצור בגדים מווילונות, זה כבר הטריד אותי. גם הרגשתי עייף ואמרתי: די, אני רוצה בחיים שלי משהו אחר. ולא שלא ניסיתי בעבר דיאטות, אבל הן לא עזרו לי. הבנתי שאין קיצורי דרך ואני חייב לאמץ הרגלים בריאים בתזונה ובכושר".
מה היה האתגר הכי קשה?
"ידעתי שרק כשאתה 'נגמל' מפחמימות ומסוכרים ועובר דרך, אתה יכול להרשות לעצמך להתפרע פעם בכמה זמן. בשנה הראשונה היה לי קשה, אבל אחרי תקופה התרגלתי וזה הפך להיות טבעי לי. היום אני יכול להרשות לעצמי לשחרר בחו״ל או לאכול אצל אמא שלי עוגה. אני יודע לחזור לעצמי וכך גם מעריך את הטעם שאני אוהב".
אלירן: הרגשתי שקשה לי לנשום ולחייך על הבמה
אלירן מרגיש שהוא זה שהוביל את המהלך הקבוצתי הראשון. "הייתי זה שעושה ספורט, ואז הצטרפו רביב וניר", הוא אומר. "הקבוצתיות עזרה בלשתף ותמיד לאכול בריא. גם אם מישהו רוצה 'לחטוא', השניים האחרים עוזרים ומחזקים כל הזמן, מביאים אוכל לדרכים ומכינים גם אחד לשני כדי לא לאכול ג'אנק פוד".
כספורטאי, כמה שקלת בהתחלה ומה קרה בעצם?
"לפרויקט של רביבו הגעתי במשקל סביר לגמרי של 68 קילו. אחרי ההופעות היינו פותחים שולחן, למשל במסעדה בשכונת התקווה. עליתי יותר מעשרה קילו כמו כלום. אתה מגיע לשעה מאוחרת כמעט בלי אוכל, זולל בלילה והולך לישון. זה כמובן מתכון להשמנה. כבר מתחילת הדרך המשותפת שלנו הרגשתי את ההשמנה. בשיא היה המשקל שלי באזור ה־90 קילו, בלי מסת שריר כמעט".
ומה היה הטריגר לשינוי אצלך?
"לא הרגשתי טוב על הבמה. הרגשתי שאני לא משיג משהו מאוד בסיסי - לנשום ולחייך - בידיעה שמי שרואה אותי צריך לראות זמר שנראה טוב ולא זמר שמרגיש שמשהו מפריע לו על הבמה. אני זוכר את הרגע שבו אמרתי לניר ורביב, 'זהו, אני לא יכול יותר. אני חוזר לאימונים שלי ולתזונה שלי'. זה דחף גם את רביב ואת ניר לעשות שינוי".
עם מה היה קשה לך בשינוי שעשית?
"בעיקר ההתמודדות עם ללכת לישון רעב. לפעמים היו רגעי שבירה בלילות וביום שלמחרת הייתה חרטה, אבל אז קמתי לאימון כפול כי אתמול עשיתי טעות. רציתי שכבר יגיע הזמן שאני אהיה במשקל הנכון, וכל יום שעבר היה נראה כמו נצח. אבל הסבלנות וההתמדה השתלמו. מה שהכי עודד להמשיך הוא התוצאות - כל יום לראות את הירידה בהיקף ובמשקל".
אתה שומר על ההישגים האלה היום?
"היום אני שוקל 75 קילו עם 60% מסת שריר. זה מאוד משמעותי מבחינה גופנית ומבחינת הנראות. נשארו לי עוד 3־4 קילו שומן 'לחתוך' מהגוף ואני בדרך לשם".
מה השיטה שלך?
"שיטת ההרזיה שלי היא דרך המלך: לקום, לעשות ספורט עם מאמן אישי ולאכול בריא עם ייעוץ תזונתי. זו הדרך, ולדעתי זו גם הדרך הנכונה ביותר עבור כל אדם".
ניר: שקלתי 120 קילו, היה לי קשה לשיר
ניר התחיל את הפרויקט כשהמשקל שלו בשיאו. במשך השנים היו לו תקופות של עליות וירידות במשקל, וגם התהליכים של חבריו לצוות השפיעו עליו. "לתחילת הדרך שלנו בפרויקט נכנסתי בכושר שצברתי מעבודתי בשיפוצים, אפשר לקרוא לזה בעיקר אימוני כוח. כשהתחלנו להופיע שקלתי בערך 120 קילו".
מה דרבן אותך לעשות שינוי?
"המראה החיצוני. הפריע לי לראות בסרטונים שאני מצטלם לא משהו. תוך ארבעה חודשים בערך ירדתי 16 קילו, והבנתי די מהר שהכול טוב ויפה אבל אי אפשר להסתמך רק על תזונה, או לכל הפחות לא רק. היה לי קשה לשיר והיה לי עומס על הגרון, אז הלכתי לבדוק את המיתרים אצל מומחה, ושם הבנתי שיש לי יבלת שאני חייב לטפל בה. במקביל טיפחתי את אורח החיים החדש שבו התזונה מאוד משמעותית. הבנתי גם ששמירה על המשקל, בעזרת הפעלת הגוף, תעזור לסירקולציה פנימית בנשימה ובתזוזה ובין הגוף לנפש".
ואיך עשית את זה?
"הלכתי לדיאטנית והיא בנתה לי תפריט לא שגרתי, שמתאים לסדר יום של זמר. זה לא היה קל. היה לי קשה לשמר את אורח החיים הזה באופן רציף ולעתים אף בלתי אפשרי מבחינתי. לווסת ולסנכרן את החיים שלי מחדש לא היה פשוט והיו המון מכשולים".
ניר: "ההתמודדות לא פשוטה בכלל. אתה מנסה להיות חזק בשביל כולם. אני שואב כוחות מכך שאנחנו הולכים לבקר את הלוחמים הגיבורים שלנו בבתי החולים. זו השליחות והזכות שלנו כאמנים"
מה היה הכי מאתגר מבחינתך?
"לאורך כל הדרך ועד תקופת הקורונה המשקל שלי נע בין 96 ל־100 קילו. בתקופת הקורונה העליתי לפחות עשרה קילו, וכשהתחלנו לראות ניצוצות של חזרה לשגרה ולעבודה, התחלתי שוב לעשות הליכות כמדי יום וחזרתי לאיזון תזונתי".
מה עזר לך?
"עם הזמן למדתי מה טוב ונכון לגוף שלי. למדתי, למשל, ששינה טובה מוסיפה אנרגיות טובות וגם שומרת על כושר השירה".
יש איזו דיאטה שאתה עושה?
"אין לי שיטה מיוחדת. בניתי לעצמי סוג של אורח חיים שבו אני מוצא את האיזון הנכון. למדתי שאם אני אוהב בשר, למשל, אני אתפנק, אבל לא אוכל לחמים או פיתות עם זה. אני אוכל המון ירקות, שותה המון מים וצורך כמויות נכונות ומדודות של פחמימות וחלבונים. קניתי גם הליכון שיהיה לי בבית, כדי שאוכל ללכת גם כשמזג האוויר בחוץ לא נוח".
איך אתה נערך לימים של הופעות בדרכים?
"אני מכין לי פיתה כוסמין או מנות בריאות לנסיעות שלנו בדרכים".
הלהקה היא קבוצת תמיכה
במהלך השנים, כשלשלושה היה חשוב לשמור על הבריאות ועל הגזרה, ההשפעה ההדדית עשתה את שלה. "זה כמו שבמשפחה אחד מבני הבית מתחיל לשמור וזה משפיע על כולם", אומר רביב. ”הרבה יותר קל לעשות את זה ביחד יום־יום".
ניר: "ברור שיש נפילות. מאז שנכנסנו לעניין של אורח החיים הבריא אנחנו עוזרים המון זה לזה. בהתחלה אם אחד היה אומר: 'יאללה, בואו נלך על שווארמות, צ'יפס ופיצות', השני או השלישי היה אומר: 'חכה עם זה, עוד יומיים יש לנו צילומים'".
אלירן: "השגרה היא לא אותה שגרה. יש מצבים של אכילה רגשית שמנסה לנחם. אישית לא עצרתי את האימונים שלי, מרגיש שזה שומר עלי. זה פשוט עושה טוב לנשמה"
ומה הגילטי פלז'ר שלכם?
ניר: "המבורגר טוב. זו חולשה שאני מרשה לעצמי להתפנק בה פעם בכמה זמן, אבל את הלחמנייה אני לא אוכל כמו שהיא. אני מוציא את כל התוכן הלבן".
רביב: "מהפסטה נפרדתי באהבה. מהעוגות קשה לי מאוד. במלחמה הזאת רוב הפעמים אני מנצח ולפעמים אני נהנה להפסיד. הגוף צריך, ומותר לפעמים להתמסר לצורך הזה".
ומה עם שגרת כושר?
רביב: "כשהפכתי לאיש משפחה לא עשיתי כלום. היום יש לי מאמן. אני עושה 2־3 אימונים אישיים בשבוע ועוד 2־3 אימונים במכון כושר של הליכה או ריצה".
ניר: "שלוש פעמים בשבוע אני משחק כדורסל וכדורגל בחוף. במשך שנה היה לי מאמן כושר אישי. הייתי עושה אימוני כוח 3־4 פעמים בשבוע וגם אירובי והמון הליכות, ריצות ומתיחות. עכשיו אני יותר עצמאי, יש לי הליכון בבית ואני די מתמיד".
אלירן: "לפני הפרויקט הייתי חזק על הספורט. בינתיים התחתנתי, הפכתי לאבא, נשאבתי להרבה דברים חשובים אחרים, וזה קצת הוזנח. היום אני מתאמן לא פחות מחמש פעמים בשבוע, ואני משתדל לעבוד על כל קבוצות השרירים בגוף לפחות פעמיים־שלוש בשבוע בשביל הגירוי של השריר". אני משחק כדורגל, מתמיד בחדר הכושר, עושה אירובי, זה חלק בלתי נפרד מסדר היום שלי".
יש לכם איזה טיפ לקוראים?
אלירן: "אני נוהג לאכול ארוחת צ'יט אחת בשבוע, וכשאני אוכל אותה, אני מקפיד על ארוחות חיטוב לפניה. למשל: אם אני יודע שבערב אני אוכל במסעדה טובה, במהלך היום אני אוכל הרבה יותר ירקות וחלבון. זו הדרך שלי לשמור על איזון תמיד".
רביב: "כמי שהגיע למשקל גבוה וידע דיאטות וניסיונות בחייו, אני יכול להגיד שלא מומלץ להתפתות לסרטוני טיקטוק. גם בתזונה וגם בכושר צריך לעשות מה שמתאים לכם אישית. למשל, מה שטוב לבן שלי, לא טוב לי".
ניר: "רק מי שמטמיע הרגלים יכול לחזור כשהוא 'נופל'. היציבות והחוזק מאפשרים לחזור לתלם. חבל להתפתות לכל מיני שיטות ודיאטות טרנדיות. לא איתן רואים תוצאות לאורך זמן".
פרויקט בצלחת: אז מה הם אוכלים ביומיום?
התפריט של ניר: תמיד מצויד בכריך לדרך
בוקר: יוגורט טוב ו־2־3 קרקרים
צהריים: חזה עוף או עוף עם סלט (למזלי אני מאוד אוהב סלט, לא מתעצל להכין)
ערב/לילה: יוגורט, סלט עם גבינה או חביתה (בזמן הופעות אני תמיד מצויד גם בכריך מלחם שיפון או כוסמין כדי לא ליפול לרעב בדרכים)
התפריט של רביב: אוהב פרגיות אבל אוכל פריכיות
בוקר: קפה הפוך עם מעט חלב (לא יכול בלעדיו. אני גם דואג תמיד שיהיו לי יוגורטים עם 20% חלבון)
צהריים: עוף או דגים ופחמימה (אני נוגע בסטייק אחת לחודשיים)
ערב/לילה: סלט וסרדינים או קוטג' עם 3 פריכיות (פעם בחודשיים אנחנו אוכלים שוווארמה אחרי הופעה)
תפריט האימונים של אלירן
יום ראשון: חזה + יד קדמית + בטן
יום שני: גב + כתף + יד אחורית
יום שלישי: חוזר על חזה אבל הפעם עליון עם יד קדמית + רגליים
יום רביעי: חוזר על גב + כתף + יד אחורית + בטן
יום חמישי: בעיקר רגליים + כל השרירים, אבל בצורה עדינה, רק כדי להזרים דם למקום
