לכל איש יש סיפור. וגם לכל אישה כמובן. כל אחד ואחת מאיתנו הוא גיבור או גיבורה ראשי/ת בעלילת חייו או חייה, גיבור וגיבורה שרוקמים מכל האירועים שקרו להם משמעות, מסקנות והגדרות בנוגע לעצמם ובנוגע למוטו של חייהם. לעתים המוטו הזה – או הנרטיב - הוא שלילי וקשה: "שום דבר לא הולך לי בחיים", "אין לי מזל", "אני דפוק".
הנרטיב הזה כולל בתוכו את החוויות ואת ההתנסויות שלנו בעבר, צובע את ההווה ומשפיע על הבחירות שלנו בהמשך, בעתיד. כשהסיפור כולל אמונות שליליות מרובות, הוא עלול לעכב אותנו, להקשות על ההתמודדות שלנו עם התנסויות מאתגרות ולמנוע מאיתנו ליצור שינוי ולמצוא פתרונות. כשמדובר באירועים עוצמתיים וקשים מהסוג שרבים מאיתנו חווים בימים אלה בעוצמות שונות, לא פעם הסיפור שנכתב נצבע כולו בצבע הנרטיב השלילי: "למה אני ניצלתי והמשפחה שלי לא ניצלה?", "איך לא מנעתי את מה שקרה?", "אני לא מסוגל לצאת מהבית כי אני פוחד, בטח יקרה לי משהו רע", "לא הצלחתי להציל את חבריי, אני לוזר".
הגישה הנרטיבית, שפותחה על ידי העובדים הסוציאליים מייקל ווייט מאוסטרליה ודיוויד אפסטון מניו זילנד בשנות ה־80 של המאה הקודמת, יוצאת מתוך הרעיון שהאופן שבו אנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו הוא הדרך האנושית לתת משמעות למה שקורה - ושאפשר לספר אותו בדרכים שונות. כשהמוטו הדומיננטי הוא שלילי וחד־ממדי הולכים לאיבוד הסיפורים האפשריים האחרים של החיים. גם בסיטואציות הקשות והבלתי אפשריות ביותר מתקיימים סיפורים המאירים את היכולת של האדם להשפיע על חייו ועל סביבתו באופן חיובי. יצירת סיפור מסתגל ומעצים, שכולל התבוננות מזווית חיובית יותר, ששם דגש על נקודות הכוח והחוזק, עשויה לעזור לנו להתגבר על טראומה ולבנות את עצמנו מחדש - להוציא אותנו מעמדת הקורבן הפסיבי לעמדה של גורם מניע (Agent) שפועל בעולם מתוך כוח, בחירה ואחריות. ההכרה בסיפורים האלה מאפשרת "בנייה מחדש" (Reconstruction) או "חיבור מחדש" (Reauthoring).
אין אמת אחת
"בבסיס הגישה עומדת ההנחה שאין אמת אחת", מסבירה טלי אוסטרובסקי, עובדת סוציאלית ומטפלת משפחתית. "אנחנו אלה שנותנים משמעות לעובדות. נניח שהתנהגויות של ילד מביאות למסקנה שהוא 'בעייתי'. הגישה רואה את זהות הילד כהרבה יותר עשירה מ'הבעיות'. היא תתעניין לחקור איתו ועם משפחתו איך נוצר הסיפור של הבעיות, באיזה הקשר ותחת אילו לחצים חברתיים ומשפחתיים. מעבר לפירוק של סיפור הבעיה, תמיד השאלה היא אילו עוד סיפורים מתקיימים, מה מתפספס, אילו כישורים, איכויות, חלומות, דברים שחשובים לילד, ערכים שלו, שאינם נראים מספיק. ואם הם יקבלו הכרה, איך זה יעזור לילד".
4 צפייה בגלריה
בעקבות אירועי השבעה באוקטובר נצטרך ליצור סיפור חדש גם כחברה
(צילום: שאטרסטוק / א.ס.א.פ קריאייטיב )
"לפני כמה שנים הגיעה אלי אישה שבעלה היה חולה מאוד במשך תקופה ארוכה", מספרת ד"ר עירית יניר, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית. "הוא היה במצב קשה מאוד, והיא ישבה ליד מיטתו בבית החולים וטיפלה בו במסירות. בסופו של דבר, כשהוא החלים, הוא אמר לה שהוא מנהל רומן כבר עשר שנים, ועכשיו, אחרי שעמד מול המוות, הוא מבין מה באמת חשוב לו והוא רוצה להיפרד ממנה ולבנות את חייו עם אהובתו. האירוע הזה לא תאם בשום דרך את הנרטיב שהיה לאישה על עצמה ובנוגע לחייה עם בן זוגה. היה פה שבר שבקלות היה ביכולתו לגרום לה להרגיש עיוורת ומנוצלת. היה צריך להבנות את הנרטיב שלה מחדש, את האופן שבו היא מספרת לעצמה את ההתרחשויות ואת משמעותן. בתהליך בנייה מחדש כזה אפשר לאמץ סיפור חלופי, למשל: 'הוא התאהב במישהי אחרת, מה אני יכולה לעשות? זה לא אומר שאני דפוקה. זה משהו שקורה, הוא לא בשליטה שלי ולא מפחית מערכי ואני אמשיך הלאה' - כלומר לבחור לראות את הדברים בדרך שלא מנמיכה אותה".
אבל הסתכלות כזאת לא ממעיטה מאיזושהי קבלת אחריות על מה שקרה? על כך ששנים היא לא שמה לב באיזו סיטואציה היא נמצאת?
"נכון, כמו בכל טיפול צריך גם להבין מה קרה ומה צריך לתקן. לכן חלק משינוי הנרטיב יכול להיות: 'טעיתי, אבל אני לא אהיה שם יותר. זה לא אני. אני לא מה שחשבתי שאני אלא הרבה יותר מזה'. המטרה היא לשנות את הנרטיב כדי שהוא יהפוך למסתגל יותר ויאפשר לנו לתפקד טוב יותר. אם נשנה את התפיסה שלנו בנוגע לעצמנו ולחוויות שקורות לנו, גם ההתנהגות שלנו והעתיד שלנו ישתנו".
ומה מייחד את הטיפול הנרטיבי?
"לעומת טיפול דינמי, שבו 'חופרים' כדי למצוא שכבות של הלא מודע ולחשוף את הבעיות שמקורן בילדות, הטיפול הנרטיבי מתמקד בהקשר של הסיפור כפי שאנו מספרים אותו לעצמנו. יש בגישה הזאת משהו מאוד אופטימי. לא תמיד אנשים מצליחים להגיע לשורש ולמקור, לא תמיד אפשר למצוא את הפתולוגיות, את האמא המתעללת או את החרם ביסודי, ועדיין אפשר לטפל בדרך שבה אנחנו מתייחסים אל עצמנו ורואים את עצמנו. יש דימוי יפה שמשתמשים בו כדי לתאר את התהליך. אנשים מסתובבים עטופים במין יריעת בד ששזורים בה חוטים רבים בצבעים שונים, בהירים וכהים, ופה ושם יש כמה חוטי זהב עדינים ודקים. התפקיד של הטיפול הוא לזהות את חוטי הזהב העדינים האלה, למשוך אותם החוצה ולהאיר אותם באור יקרות, כך שהם יהוו את השלד של יריעת חיינו".
בטיפול הנרטיבי יש שימוש רב באמצעים יצירתיים כמו ציור, צילום וכתיבה, כתיבת מכתב להורה, לעצמי או למטפל. במהלך טיפול גם המטפל יכול לכתוב למטופל מכתב בין פגישה לפגישה שמטרתו תהיה להעביר מסר מעצים שפותח עוד זוויות ראייה. אפשר לצייר, להשתמש בפסיכודרמה - הכול כדי ליצור סיפור מעצים ולא קורבני שייתן פתח להסתגלות טובה יותר, לאריגה מיטיבה יותר של היריעה.
הנרטיב של כולנו
יריעת הבד הזאת היא תמיד יצירה של האדם. לפי הגישה הנרטיבית, הסיפור שלנו והזהות שלנו לא בנויים בחלל אלא נבנים על גבי רבדים רחבים של התכונות התורשתיות שלנו, של ההתנסויות שלנו ושל התרבות שלנו. מתוך כל מה שעובר עלינו אנחנו רוקמים את הנרטיב שלנו ומחליטים על מה לשים דגש. אנחנו משבצים פנימה מה שמתאים לנו ומעיפים את מה שלא, וכך כל מפגש עם המציאות הוא עבודה של סינון והעצמה של מה שתואם לנרטיב שלנו. "אם הנרטיב שלי הוא שאני אף פעם לא מצליחה, אני אזכור טוב מאוד את הפעמים שבהן נכשלתי ולא אראה את הפעמים שבהן הצלחתי", מסבירה יניר. "בכל פעם שלא אצליח תהיה לי עוד הוכחה להחלטה שלי, וזה גם יכתיב את הציפיות שלי, את ההתנהגות שלי, את הבחירות שלי - וגם את התוצאות".
"בטראומה נוצר קרע בחיבור לתחושת העצמי ולסיפור של מי אני ומי העולם. המשימה בהתמודדות היא לחבר מחדש"
כל אירוע שמתרחש נשזר בתוך הסיפור הכללי והאישי, ובטיפול הנרטיבי הניסיון הוא למצוא את הסיפור הזה ולשנות אותו לסיפור מיטיב. האם אני תמיד לוקח על עצמי את האשמה על מה שקורה? האם אני מאמין שכל מה שאעשה יהיה דפוק? המוקד הוא ברעיון שהסיפור הוא הרבה מעבר לסתם סיפור - הוא מרכיב עיקרי בזהות. לא מדובר בשינוי קוסמטי של "בואו נספר את הסיפור אחרת" אלא בשינוי עמוק ורחב של זהות.
4 צפייה בגלריה
הטיפול מתמקד בהקשר של הסיפור כפי שאנו מספרים אותו לעצמנו
(צילום: שאטרסטוק / א.ס.א.פ קריאייטיב )
"אם נחשוב על לוחם קרבי שהיה במסיבת הטבע באותה שבת", מסבירה יניר, "פתאום הוא מצא את עצמו חסר אונים, מתחבא, אולי נלקח בשבי. זו סיטואציה שסותרת לגמרי את התפיסה שלו על עצמו. אחרי אירוע כזה מן הסתם עולות המון שאלות כמו: האם עזרתי לחברים? האם עזרו לי? איך זה משפיע על היחסים עם בת הזוג שהייתה שם ואולי לא יכולתי לסייע לה? איך אני מספר לעצמי את הסיפור בתוך ההקשר הרחב הזה?".
איך הטיפול הנרטיבי יתמודד עם טראומה כזאת?
"המטרה תהיה ליצור קוהרנטיות ולמצוא היגיון גם בתוך הכאוס הזה. במצב בריא יש לנו סיפור פחות או יותר סדור, עם התחלה, אמצע וסוף, עם סיבתיות מסוימת ועם רמה מינימלית של היגיון ושליטה. חוויה שעבר לוחם כזה לא מסתדרת עם הנרטיב הקודם שלו, והוא צריך לבנות נרטיב אחר. למשל, עצם ההבנה שהסיטואציה הייתה לא נורמלית ובמצב כזה אנחנו גם לא מגיבים בצורה נורמלית, או תובנה חדשה על מה אני רוצה בחיים, מה באמת חשוב לי. גם זה יכול להיות שינוי בנרטיב".
למעשה כולנו חווינו עכשיו טראומה.
"המלחמה הנוכחית השפיעה על כולנו, ואצל כולנו נפערו פערים. משהו שרירותי ונוראי השתלט על הסיפור הקוהרנטי של כולנו. החוויות שנחשפנו אליהן לא יכולות להיות תואמות בשום דרך לנרטיב הקיים שלנו. אנשים מצאו את עצמם בסיטואציות שלא דומות לשום דבר שחוו או אפילו דמיינו בעבר והגיבו בצורות שהם לא רגילים אליהן, כמו לברוח, לצרוח, או – גרוע מכול – להיות חסרי אונים. הדברים שקרו עמדו בסתירה עמוקה לנרטיב הבסיסי של 'אני חלק ממדינת ישראל, וצה"ל והמדינה יגנו עלי בכל מצב'. גם האנשים שלא נחשפו ישירות למתקפה לא יכולים לעכל את מה שקרה. עכשיו נצטרך לאט־לאט ליצור סיפור חדש גם כחברה".
איך בונים את הנרטיב החדש?
"בעזרת סיפור האירוע שוב ושוב, קודם כול כדי להבין את סדר האירועים ולמצוא קוהרנטיות בציר הזמן, ואז - כדי למצוא פרשנויות חדשות ולאחות את הקרעים. למשל: 'זה לא שהייתי חסר אונים. הסיטואציה הייתה מטורפת ופעלתי בתוכה באופן הכי אפשרי שאפשר'. או במישור הרחב: 'נכון שהמדינה אכזבה אותי, אבל החברה האזרחית התגלתה במלוא גדולתה'. חלק מהניסיון למצוא משמעות הוא סיפורי הגבורה וההצלה ההירואיים של אזרחים וחיילים, שמראים משהו על יכולת ההסתגלות שלנו למציאות ועל היכולת שלנו לתפקד בתוכה".
לחבר את הקרעים מחדש
כשמדובר בטראומה, אומרת אוסטרובסקי, בבסיס הסיפור עומדים דברים שמאיימים על הגוף והנפש בחוויה עוצמתית של חוסר שליטה וחוסר אונים. "טראומה מנתקת בין האדם לעולם ויוצרת חוויה שאי אפשר לסמוך עליו יותר", היא מסבירה. "נוצר קרע בחיבור לתחושת העצמי ולסיפור של מי אני ומי העולם. הנרטיב הקודם - קרס. המשימה בהתמודדות עם טראומה היא לחבר מחדש". לדבריה, הטראומה היא אמיתית אבל היא לא הסיפור היחיד וצריך למצוא גם מקומות שיכולים להאיר את האירוע מזווית אחרת. לראות איפה האדם פעל בכל זאת בתוך הסיטואציה הקשה, גם אם זה נראה מינימלי.
"הדברים שקרו עמדו בסתירה לנרטיב הבסיסי של צה"ל והמדינה יגנו עלי בכל מצב. עכשיו נצטרך ליצור סיפור חדש גם כחברה"
אם במהלך האירועים בדרום מישהו קפא מפחד, למשל, הוא יכול לראות בזה חוסר תגובה אבל אולי בעצם זו הייתה פעולה מגינה? אולי כך הוא ניסה להקטין את הסכנה שישמעו אותו. אולי זו הייתה הדרך שלו למנוע מהמחבלים לתקוף אותו או את משפחתו? אפשר להתעניין בפעולה הזאת של הקפיאה לא כחולשה אלא כפעולה אקטיבית בעלת ערך. אין כאן רצון להתעלם מהסיפור הכואב והנורא שאכן קרה, אלא ניסיון להאיר לצדו גם סיפור שיש בו עוצמה ואחריות.
"אני מכירה אנשים שמתמודדים עם טראומה ממלחמות קודמות", היא אומרת, "שמתקשים להתגייס ולהצטרף לחבריהם. באמצעות הגישה הם יכולים להסתכל על ה־Agency שלהם ולבדוק את הערכים שעומדים בבסיס ההתלבטות. אולי ההיסוס יכול להצביע על זהירות? על לקיחת אחריות? במקום הלקאה עצמית ושיפוטיות אפשר לראות זהות אקטיבית שפועלת לעשות את הדברים נכון כדי לשמור על החוסן של עצמה במסגרת היכולת שלה. העריכה של הסיפור מחדש מאפשרת לא להתמקד באירועים ובמסקנות שליליות, אלא בידע, ביכולת ההתמודדות ובערכים כמו אחריות עצמית".
מודל של צמיחה
הגישה הנרטיבית מייחסת משמעות לנושא הקהילה ולחיבור בין אנשים כפעולת נגד לבידוד שהטראומה יוצרת. אחד הכלים שפותחו לפי הגישה על ידי נאזאלו נקובה, פסיכולוגית מזימבבואה, בשיתוף מייסדי הגישה, הוא "עץ החיים". נקובה ארגנה קייטנות לילדים שחוו טראומות קשות כדי לתמוך בהם ולהעניק להם סוג של ילדות. במהלך העבודה עם הילדים היא הבינה שהשיחות על הטראומות מעוררות מצוקה הן בקרב הילדים והן בקרב המנחים. "המדריכים כינו את הניסיון לדבר עם הילדים על מה שעברו 'יום היללות', הילדים היו פשוט בוכים, וגם המדריכים נכנסו למצוקה", סיפרה נקובה.
"עץ החיים" מסייע לילדים לא רק לספר את הסיפור ולקבל עליו הכרה אלא לעשות זאת בצורה שמעצימה חוסן. ההנחה של המודל היא שלכל אדם יש ידע רלוונטי, גם על המצוקה שלו וגם על היכולת שלו להתמודד בתוך סיטואציה קשה, ידע שנוצר בינו ובין האנשים המשמעותיים לו בקהילה ובתרבות. המודל בא לברר את הידע הזה, לתת לו הכרה ולאפשר לו להיות בסיס לחוסן. כשמדובר בקבוצה או בקהילה, אפשר גם להיעזר בידע של אחרים בקבוצה. "התנסיתי בעבר במודל עם ילדות בשדרות", מספרת אוסטרובסקי. "אחת האמהות סיפרה שהיא ציפתה שהבת שלה תחזור מהמפגשים טעונה מכיוון שזו עבודה על טראומה, אבל היא הופתעה לראות שהבת שלה חזרה הביתה מחויכת. כשהעבודה מתבססת על הכרה ועל חיבור ל־Agency, היא לא מייצרת מחדש טראומה אלא מבססת את החוסן". המודל בנוי מארבעה שלבים ואפשר ליישם אותו בקלות עם הילדים הפרטיים בבית או בכיתה:
שלב 1: עץ החיים
הילדים מציירים עץ ומדברים על המשמעות של החלקים השונים בו. בשלב ציור הגזע, שנושא את העץ, הם מתבקשים לכתוב מהן נקודות החוזק שלהם, מה הם יודעים לעשות ממש טוב. למשל: לשרוך שרוכים, להיות חברים טובים. לאחר מכן עוברים לשורשים ולמשמעות שלהם כמשהו שלא רואים אך יש לו חשיבות רבה כמי שמספקים הזנה ומחברים את העץ לקרקע. השורשים מסמלים את ההיסטוריה של המשפחה. הילדים מתבקשים לכתוב מה מחזק אותם, אילו הצלחות וזיכרונות טובים הם נושאים איתם. בשלב ציור הענפים מדברים עם הילדים על כך שהענפים צומחים לכיוונים שונים וממשיכים לצמוח ככל שהעץ גדל. זהו השלב שבו מדברים על חלומות ותקוות, מתוך ההנחה שחלומות ומחשבות על העתיד הם מפתח לחוסן ולחשיבה קדימה מתוך המצוקה. העלים מסמלים את מקום האנשים החשובים בחיי הילד, והפרחים מסמלים את המתנות שהילד נותן לעולם ואת הדרך להמשיך ולהתפתח.
שלב 2: יער החיים
הילדים מוזמנים לחלוק זה עם זה את היצירות שלהם. הציורים נתלים על הקיר, וכל ילד מוזמן לכתוב פתקי עידוד לחברים אחרים. השלב השני מאפשר הכרה בתקוות, בכישורים, ביכולות ובכישרונות של כל אחד ואחת.
שלב 3: סערות החיים
בשלב זה הנושא עובר לבעיות ולאתגרים שעומדים מול הילדים בעקבות האירועים הטראומתיים. העבודה שנעשתה בשני השלבים הקודמים מאפשרת שיחה מתוך ביטחון וחוזק יחסיים. הכוונה היא להראות לילדים שהם אינם הקושי שהם חווים, שיש בהם חלקים בעלי חוזק ויכולת להתמודד. בשלב זה המטרה היא להגיע לשפה "מחצינה" - שבה הקושי נמצא מחוץ לילד/ה ויש לו/לה יכולת להתמודד איתו. הזהות והסיפור החדשים ממצבים את הבעיה כמשהו נפרד, שלילד/ה, כמו לעץ, יש מרכיבים שיכולים להתמודד איתה.
שלב 4: חגיגת החיים
השלב האחרון הוא שלב של מסיבה והכרה בכל מה שהתהליך הביא איתו. בשלב הזה אפשר להכין תעודות שיסמלו את ההישגים של הילד או הילדה.
