אני רופא משפחה הכותב את חוויותיו. פרסמתי ספר אחד, כך שניתן לומר שאני רופא משפחה וקצת סופר. רופא משפחה יודע לאבחן ולרפא חולים, סופר יודע לתאר מצבים בכתב. אני לא מומחה בווירולוגיה ולא אפידמיולוג. אני יושב כבר עשרים שנה מאחורי אותו שולחן, ליד אותה מיטת בדיקה ובודק חולים. איני מומחה בבריאות הציבור או בהתמודדות עם מגפות. אני יודע לטפל בחולה בודד, לפעמים גם במשפחתו. מעולם לא ניהלתי מערכות גדולות. אני עובד עם עוד שני רופאים, מתמחה, וחמש מזכירות.
ועדיין, למרות קורות החיים המקצועיים שלי, שלא מתאימים לניהול משבר של התפרצות וירוס ממשפחת הקורונה או ניתוח מגפות, חשוב לי להשמיע את קולי, לתאר את מה שאני רואה. כמו הרופאה מטיפול נמרץ, שתיארה בכנות וכאב פטירות של חולי קורונה במחלקתה, או אנשי צוות של מחלקות הקורונה שתיארו בשיא המחלה את מהירות ההידרדרות של מטופליהם, חשוב לי לתאר את נקודת המבט שלי, את מה שאני חווה עם עשרות חולים בכל חודש. חשוב לי גם לחזור ולציין שהחולים שאני רואה הם הרוב המוחלט של החולים, הם "שיא החיוביים", הפותח כמעט כל מהדורת חדשות ועמוד אינטרנט בשנה וחצי האחרונות.
עוד טורים של ד"ר עמוסי:
בכל פעם שאני מתאר את עבודתי או את מטופליי, נשמעת דרישה מבן שיחי למתן הסבר או פתרון למצב. אז איך אתה מסביר את התמונות מאיטליה או מניו יורק? אז מה אתה מציע? מה צריך לעשות? לצערי, כמו שכתבתי בפתיחה, אין לי הכלים והיכולת לנבא מה עומד לקרות, גם לא להשיא עצות מה לעשות. אני יודע לתאר מה קורה במרפאתי ומה קורה בנפשי. מעבר לזה, כמעט כלום.
אני מכבד וקצת מקנא באותם מומחים היודעים, על פי טבלאות אקסל ומודלים משוכללים, לנבא מה יהיה מחר. גילוי עתידות תמיד הילך עלי קסם. מי לא רוצה את היכולת לנבא מה עומד לקרות? זו משאלה כמוסה של כל אדם. מתחילת המגפה אני שומע תחזיות שנכונות ל"עוד שבועיים". זה מספר הקסם בעת הנוכחית. בעוד שבועיים יהיו אלפי מונשמים, בעוד שבועיים מערכת הבריאות תקרוס, בעוד שבועיים החיסון יתחיל להשפיע ועוד.
אני יודע על שלוש פטירות קורונה של מטופלים שלי מהשנה האחרונה. בני 80, 84 ו-90, כולם עם מחלות רקע משמעותיות. זה הרבה? זה מעט? קשה לומר
מה שראיתי אצלי בשנה וחצי האחרונות הוא מוזר ביותר, ושונה ממה שניתן להבין מאולפני החדשות או מדפי העיתון. טיפלתי בעשרות רבות של חולי קורונה מאז פרוץ המגפה. שלושה עד ארבעה ביום. שיחות טלפון בלבד, כי כך אנו עוקבים אחרי החולים הקלים. אז אני שמח לבשר שהם קלים. רובם חוו מחלה קלה של דרכי הנשימה, חלקם לא היו מנחשים שהם חולים אלמלא נדרשו לבצע בדיקת PCR בשל חשיפה למאומת אחר, לפני טיסה, או בשל הנחיות ולחץ חברתי. ילדים היוו כשליש מהחיוביים והם היו קלים אף יותר מהמבוגרים, והאתגר איתם היה נושא הבידוד. איך מסבירים ומנהלים בידוד לילד בריא?
בשל המגפה, מעטים הגיעו להיבדק במרפאה. אני יכול לומר בביטחון מלא שזו הייתה השנה שבה בדקתי הכי מעט חולים משמעותיים, כאלה שמטרידים אותי. שמעסיקים אותי בזמן ארוחת הערב בביתי. שמנקרים לי בשינה וגורמים לי לטלפן אליהם מייד עם הכניסה למרפאה בבוקר. השנה כמעט שלא היו כאלה.
בעוד שתשובת PCR חיובית, בין אם בוצעה בשדה התעופה, במד"א או בבית חולים, מתעדכנת אצל רופא המשפחה, שעוקב אחרי כל המאומתים שלו, פטירות לא עוברות דרכי, וסביר להניח שנפטרו מטופלים שלי מבלי שאדע. אני יודע על שלוש פטירות קורונה של מטופלים שלי מהשנה האחרונה. בני 80, 84 ו-90, כולם עם מחלות רקע משמעותיות. זה הרבה? זה מעט? קשה לומר, כי בשנים קודמות לא עשיתי מעקב אחר אשפוזים או פטירות ממחלות של דרכי הנשימה.
עוד גיליתי בשנה האחרונה, שבאותה מחלקה תקבל תיאורים שונים של המצב משני אנשי צוות שעבדו באותה המשמרת. כל אחד רואה את התמונה אחרת, ואני מניח שיהיו רופאי משפחה, שעובדים ממש לידי, שיתארו תמונה שונה מזו שאני מציג. זה היופי בחיים האלה. מגוון קולות ופרשנויות. חבל לי שאני לא שומע את המגוון הזה בתקשורת, שלצערי בחרה קו אחיד לתיאור המגיפה. מוזר לי איך בערוצי הטלוויזיה ובעיתונים מתוארת המגפה באותו קול חרד, שלפני אסון. כולם פתחו את רוב המהדורות בנתון הריק של מספר המאומתים לאותו היום, והמשיכו לארח בפאנלים שלהם את אותם מומחים מודאגים. מי שהשמיע קול שונה - לא הועלה לשידור, או שהועלה על תקן שוטה הכפר.
אסיים בבקשת סליחה. סליחה מהמטופלים, ששנים ניהלו את המפגש הרפואי פנים אל פנים ובשנה האחרונה נאלצו לא פעם לתקשר עימי בטלפון או מבעד למצלמה, מסיבות של בטיחות יתר, חרדה, או כל שילוב בין בטיחות לחרדה. סליחה מהקולגות שלי, עימם לעיתים לא הסכמתי, ובלהט המגפה שכחתי שגם לאלה החושבים אחרת ממני יש דעות מבוססות ורצון אמיתי להיטיב עם המטופלים.
אאחל לכולנו שנה טובה. שנת בריאות, צניעות ואהבה.
