אביגדור ע', בן 84, אלמן ואב לשלושה. איש צבא בגמלאות, מיקירי המרפאה. קבע תור ראשון לבוקר. בבואו להיכנס לחדר הבדיקה אני מכניס לפניו בחור צעיר שהזמנתי בערב, לבדיקה קצרה בשל עליית חום של 39.5. אביגדור עזב את המרפאה בכעס אחרי שהפטיר "בשביל מה מזמינים פה תור בכלל?", כך סיפרה המזכירה.
עוד במרפאה של ד"ר עמוסי:
שירית נ', בת 58, גרושה ואם לשלושה. מורה בבית ספר יסודי. בנה הצעיר, סטודנט בתקופת המבחנים של סמסטר א', גר עמה בבית. שירית קבעה תור דחוף בשל כאב גרון קשה. ללא חום. ללא קושי בבליעה או שימוש במשככי כאב. ביצעה בדיקת אנטיגן ביתי לפני יומיים. אחרי ארבעה משפטים מובן שכאב הגרון הוא לא העניין. שירית פורצת בבכי. עייפות גדולה, מצב רוח רע, לחצים בעבודה ובבית בתקופת הבחינות של הבן, חשש מקורונה, חשש מתגובה לחיסונים שעשתה מתוך לחץ חברתי. קושי כלכלי, חרדה לבריאות הוריה, מתחים עם הגרוש, כעס על המזכירות, כעס על העולם. 17 דקות של בכי. לא ממוקד אבל בהחלט משחרר, בסופו ניגבה את העיניים, אמרה תודה, ויצאה.
יותם א', בן 35, נשוי ואב לתינוק בן שנה שמחכה עם אשתו מחוץ למרפאה. תלונות על כאב ברך מזה שבועיים. נכנס לבדיקה באיחור של 17 דקות. התור שלפניו היה תור טלפוני. יצא לו להמתין רבע שעה מרגע שיצא המטופל האחרון מחדרי. המתנה מורכבת, בידיעה שבחדר הרופא אין מטופל. הוא שאל את המזכירה מדוע הוא לא מוזמן להיכנס והיא ענתה שאני בטלפון. זה היה יותר מדי עבור יותם, שביקש שאפסיק לדבר בטלפון כי יש ממתינים. דקות הביקור הראשונות הוקדשו לכעס. כעס על המזכירה, כעס על ההמתנה. כעס.
לנשום עמוק
משהו השתנה בשבועות האחרונים במרפאה. גל הקורונה דעך, מספר המאומתים קטן וציפיתי להקלה בעומס. זה לא קורה. אמנם כבר לא צריך להתעסק עם אישורי החלמה או הנחיות לקבלת תרופה למאומתים, אבל המרפאה מוצפת בפניות של מטופלים חדשים. חלקם אנשים צעירים וחלקם מטופלים של רופאים אחרים שפרשו לאחרונה. האנשים הצעירים הם כאלה שלא נזקקו לשירותי רפואה עד לאחרונה. הם גילו את המרפאה סביב מנהלות הקורונה, בירור נקודות בדיקה או חיסון, וצורך באישורי החלמה. פרישת שלושה רופאים בסביבתי היא תעלומה, ואני תוהה אם גם היא ביטוי של פוסט קורונה.
במשך שנתיים הצטבר מתח שצריך לפרוק. חלקם מתקוטטים בעבודה או בבית, אחרים כועסים על הרופא ויש כאלה שפותחים במלחמה. מעניין מה חלקה של המגפה ומחיריה בהחלטה לפלוש לאוקראינה
גל הקורונה האחרון, האומיקורן, התבטא כמחלה קלה עם החלמה איטית וממושכת. אני בודק יום יום מחלימים שממשיכים להשתעל שבועות אחרי היציאה מבידוד, מתלוננים על כאבי מפרקים, כאב גרון שבא והולך, חולשה ותחושה כללית לא טובה. את חלקם אני שולח לצילום חזה ובדיקות דם, אבל ברוב המקרים שיחה מפורטת על התסמינים, בדיקה גופנית ואשרור, reassurance לתלונותיהם, מספיקים. האם תופעות אלה הן מה שאוהבים לכנות פוסט קורונה? לי זו נראית פשוט החלמה איטית ממחלה ויראלית של דרכי הנשימה.
נשמע לי שהכעס של אביגדור, שירית ויותם הם הביטוי האמיתי של פוסט קורונה. אחרי שנתיים של מתח ואי-ודאות אנו מתקרבים אל הקצה. מטפלים ומטופלים. במרפאה, בכביש, בתור בסופר או בחוף הים. במשך שנתיים הצטבר מתח שצריך לפרוק. חלקם מתקוטטים בעבודה או בבית, אחרים כועסים על הרופא ויש כאלה שפותחים במלחמה. מעניין מה חלקה של המגפה ומחיריה בהחלטה לפלוש לאוקראינה.
לאור המתחים וההחלמה האיטית מהקורונה אני מציע למטופלים ולצוות המרפאה לנשום עמוק, לנעול נעלי ספורט ולצאת להליכה או ריצה. זה פורק מתחים, ובטח יותר בריא מלכעוס על מזכירה או רופא שמדבר בטלפון עם מטופל אחר. בואו נתחפש לרגע לאסתר המלכה במקום להמן הרשע. חג שמח!
