רק בשעות הלילה המאוחרות של ה־7 באוקטובר, כשאור אלמקייס פגשה את הוריה אחרי לילה ללא שינה בעבודה במסיבת הטבע נובה, אחרי שעות של ריצה, חלקן עם כדור שספגה ברגל, היא הרשתה לעצמה לבכות. "רק בשלב הזה סיימתי להיות גיבורה", היא אומרת, "ויכולתי להרשות לעצמי להיות ילדה של אמא ואבא".
אור אלמקייס מתראיינת לשער מנטה
(כתבת: טל מזרחי, צילום: ירון ברנר)
אלמקייס (26) הגיעה למסיבה בשישי בלילה כדי לעבוד כסורקת כרטיסים בכניסה. אלמקייס עצמה תכננה להתחיל ליהנות בבוקר, בסיום המשמרת שלה. "הגעתי למסיבה בשלב בחיים שבו הגשמתי מטרות", היא מספרת. "סיימתי תואר בפסיכולוגיה במרכז האקדמי רמת גן, עבדתי כמחנכת של כיתה א' ולימדתי גם כיתה ב', עשיתי הרחבה להוראה ותכננתי להתחיל תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית כי אני רואה את עצמי בעתיד עוסקת בחינוך, הצלחתי לרוץ מרחקים ארוכים ועשיתי חצאי מרתון. שבוע לפני המסיבה חזרתי מחו"ל וידעתי שאפגוש שם הרבה חברים. אבל החגיגה הייתה שונה מכפי שציפיתי".
הזריחה הצילה אותי
במהלך המשמרת לא הספיקה אלמקייס לאכול או לשתות, ובשבע בבוקר, כשהיא בעייפות שיא אחרי לילה לבן, אחד המנהלים ביקש ממנה להישאר עוד כמה דקות בעמדה. "אבל ביקשתי לצאת כי הזריחה הייתה מדהימה, וזה הציל אותי כי הלכתי לאוטו להחליף בגדים ולבשתי טייץ שהידק לי את השוק. כמה שעות לאחר מכן הטייץ הזה עזר לי לחסום את הדם".
היא חזרה לרחבה ואז התחילו הבומים. "מי שהיה בתוך הרחבה היה יכול לחשוב שזה חלק מהמוזיקה, אבל אני באתי מבחוץ ומיד הבנתי שמשהו לא בסדר ונכנסתי להתקף חרדה קטן. אנחנו בשטח פתוח, בלי יכולת להתגונן, ורק ברגע הזה הבנתי עד כמה אנחנו קרובים לעזה. התחלנו לברוח לכיוון החניון כדי ללכת לאוטו. היה פקק מאוד ארוך והחלטתי שאני לא נשארת".
פשוט החלטת לברוח משם?
"כל החלטה במצב הזה היא הימור. אין נכון או לא נכון. נכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע לכיוון שאחד המאבטחים הפנה אותי אליו. אחרי כמה דקות מישהו שאני מכירה מהרכב שהיה לפניי צועק לי, 'אור, תסתובבי, יש מחבלים', צעקה שאני עוד שומעת בחלומות. הוא עושה פרסה וכל העפר עולה מהאדמה. אני מצליחה להסתובב אבל האנשים ברכבים שלפניי נורים. אני רואה כמו בהילוך איטי את השמשות שלהם מתנפצות. אני עושה פרסה וגם אני צועקת לרכבים שמאחוריי 'תסתובבו'. אני ועוד כמה רכבים נוסעים בכיוון ההפוך, שומעים צרורות וקולטים שגם מהכיוון הזה מגיעים מחבלים. אנחנו מכותרים".
ומה קורה אז?
"כולם נוטשים את הרכבים, אני לוקחת את הטלפון ועוד איזה תיק שהיה איתי, מתוך הרגל סוגרת את הדלת, ומתחילה לרוץ עם כולם לכיוון מזרח. מסביבי אנשים רצים, צועקים, בוכים. חלק נופלים. מישהו לידי מתחיל להקיא ואני תופסת אותו ואומרת לו שיתאפס על עצמו וירוץ. השמש עולה וזורחת, המראה יפה ופסטורלי, ואני בסצנה מסרט אימה עם כדורים שורקים ואבק שעולה מהאדמה. הסיטואציה הכי מפחידה שיש".
"אף אחד לא הכין אותי לדבר הזה, אבל כנראה בשעת צרה אנחנו יודעים להפעיל את האינסטינקטים שלנו. פשוט המשכתי לרוץ"
מה את אומרת לעצמך בתוך הסיטואציה הזאת?
"אני חולה על סרטי הישרדות. הסרט האהוב עליי הוא 'לא נשבר', שמספר על אמריקאי ממשפחה קשת יום שהפך לרץ אולימפי, התגייס לצבא, נפל בשבי היפני במלחמת העולם השנייה ושרד עינויים קשים. אני לא חייל, אף אחד לא הכין אותי לדבר הזה, אבל בשעת צרה את כנראה יודעת להפעיל את האינסטינקטים הכי מטורפים והישרדותיים שלך. פשוט המשכתי לרוץ לכיוון מזרח. מה יש שם? לא יודעת. זו החלטה בלי סיבה. אבל אני רצה".
3 צפייה בגלריה
"ברור לי שהסיפור שלי היה יכול להסתיים אחרת". אור אלמקייס
(צילום: עדי אורני, סטיילינג: לימור מאיה ריחאנה)
רצה כמו בסרט אקשן
היא רצה אולי שעה בלי הפסקה עד שראתה משמאלה פרדס. "כל הריצה עד אז הייתה בשטח פתוח. חשבתי שאולי זה הסיכוי שלי לא להיות חשופה. נתתי פול גז ופניתי לפרדס. איך שאני שמה את הרגל בכניסה לפרדס, אני שומעת צרור יריות אוטומטי חזק, וזה שרץ לידי נפל. בשנייה הזו אני מרגישה כאב מטורף ברגל, ואני צועקת 'מוקשים'. לא יודעת מאיפה בא לי הרעיון הזה. אני רואה את הרגל שלי מדממת. מראה נוראי, ועדיין לא קלטתי שירו בי. שום דבר בחיים לא הכין אותי לזהות איך מרגיש כדור ברגל. מישהו שאז עדיין לא הכרתי רץ אליי, היום אני יודעת שקוראים לו שי ארבל. הוא מוריד מהצוואר איזה צעיף, עושה לי חוסם עורקים וממשיך לרוץ. הוא עצר את הריצה שלו למעני ובדיעבד הציל לי את הרגל".
מה עובר לך בראש?
"אני עדיין בהלם אבל מתחילה לעשות לעצמי שיחת עידוד. 'אור, תתאפסי. אין זמן לבכות. את לא יכולה לאבד עשתונות. תתקדמי'. צילמתי את הרגל והשעה הייתה 8:31, אולי כדי שתהיה איזו עדות למה שקרה לי. שלחתי גם הודעה עם מיקום לחברה ולאחד המנהלים של הנובה. בתמימות של אותו רגע ביקשתי שישלחו אליי אמבולנס. סביבי אין כמעט אנשים. אני כן רואה כמה אנשים שוכבים בלי תנועה ולא רוצה להתקרב".
ומה עם הכאב?
"מאוד כואב לי, אני רואה שהרגל מכחילה והדמעות חונקות, אבל ברור לי שאסור לי לעשות רעש. אחרי כמה דקות אני שומעת שיש קצת דעיכה ביריות ומחליטה שזו ההזדמנות שלי. אספתי את כל מה שיש בי והתחלתי להתקדם לאט־לאט, מתכופפת ורצה משורה של עצים לשורה של עצים כמו באיזה סרט אקשן. יוצאת מהפרדס וממשיכה לרוץ. כל פעם מוצאת איזה שיח או עץ להסתתר בו לרגע. בצבא לא הייתי חיילת קרבית, אולי ראיתי את זה באיזה סרט. כדאי כנראה לראות סרטי מלחמה".
איך הצלחת לזוז עם כדור ברגל?
"התשובה היא אדרנלין. יש גם משהו במיינד שמפקס אותי. אני שמה הכול בצד, הכול יחכה, אני חייבת לברוח. פשוט אין לי אופציה אחרת. במהלך הריצה אני רואה מראות מזעזעים אבל אני לא יכולה לעזור לאף אחד. זו מחשבה מאוד קשה. אני רצה ורצה, ולשמחתי יש לי כושר. לא הייתה שנייה שרציתי לוותר בגלל תשישות".
יש פצועים קשה יותר ממני
לאחר היציאה מהפרדס ראתה אלמקייס חבורת צעירים והתקרבה אליהם. "אני צועקת להם שירו בי, ושני בנים רצים לכיווני ואוספים אותי כשאני כבר כמעט נופלת. היה לי ברור שאני לא יכולה להמשיך לרוץ עוד הרבה זמן. במזל גדול אחרי כמה דקות עובר לידנו רכב מהמסיבה ואני עולה עליו. הצעירים שעזרו לי מעדיפים להמשיך ברגל כי רכב יותר בולט וחשוף. אחד הצעירים ברכב, יוסף גז, מאמץ אותי. הוא אומר לי בקור רוח, 'תירגעי, אני מציל אותך. הכול יהיה בסדר'. אנחנו מנסים להתקשר למשטרה ומד"א, וכמובן אמרו לנו שאין להם אמבולנסים ושנמשיך לנסוע. 40 דקות אנחנו נוסעים בשטח כשמעלינו יירוטים, עד שהגענו לאיזו מרפאה מאולתרת בקיבוץ צאלים. הרגשתי שניצלתי ותכף ייקחו אותי לבית חולים. אבל זה לא ממש קורה. במרפאה יש כאוס, פצועים. ניגשת אלי אחות, מורידה לי את חוסם העורקים, מעיפה מבט ברגל ואומרת לי שיש לי כמה רסיסים, ושיש כרגע פצועים קשים יותר ממני שצריך לקחת לבית החולים. אני החמישית ברשימה ואני מחכה".
לאחר המתנה לא קצרה האחות מבחינה שלאור יורד דם מהצד האחורי של הרגל. היא צועקת, ורופא צבאי מגיע. הוא בודק אותה וצועק: "פתח כניסה יציאה, עשר דקות לפינוי". "בשנייה הזאת אני נופלת", היא מספרת. "אני מבינה שהמצב יותר חמור מכפי שחשבתי ומאבדת עשתונות. נותנים לי משהו להרגעה, וכשאני מגיעה לסורוקה אחרי כשעה אני מאבדת את ההכרה. כשהתעוררתי אחרי הצהריים כבר הייתי אחרי הבדיקות והטיפולים, עם רגל חבושה".
במשך כל הזמן הזה לא דיברת עם ההורים שלך?
"דיברתי איתם לראשונה רק באוטו בדרך למרפאה. לא רציתי לדבר איתם לפני כן כי היה לי ברור שהם במרחק שנות אור ממני ואין להם דרך לעזור. היה לי תרחיש מפחיד בראש שאבא שלי, מיקי, שהוא פנסיונר של המשטרה, יחליט להגיע. הייתה לי מין הרגשה שבגלל שאני לא מספרת להם מה קורה ולא אומרת להם מילות פרידה, זה מגביר את המחויבות שלי להינצל. באוטו, כשיוסף התקשר בשבילי לאמא שלי, התחלתי לבכות, 'סליחה, סליחה שהייתי במסיבה, סליחה שירו בי'. עד הרגע הזה שהרגשתי בו בטוחה יותר החלטתי שאני לא מתכוונת להדאיג אף אחד".
3 צפייה בגלריה
"היה גם משהו במיינד, לא ויתרתי לעצמי". אור אלמקייס
(צילום: עדי אורני, סטיילינג: לימור מאיה ריחאנה)
אני גיבורה בעל כורחי
אחרי הצהריים, כשאלמקייס מתעוררת, אבא שלה כבר בדרך לאסוף אותה לנהריה. "התעוררתי לסיוט של ההבנה מה קרה לי ומה קרה לאחרים". מאז, לאט־לאט, נפתח שלב העיבוד והשיקום. "ישנתי בערך יומיים", היא מספרת. "ביומיים האלה ההורים שלי הספיקו לשכור בית בנתניה, ומאז אנחנו גרים פה עם אחי, בן 15. היה ברור שאנחנו לא יכולים להישאר בצפון. כל קול שנשמע כמו אזעקה מכניס אותי לחרדות".
כיום אלמקייס נעזרת בקביים, עוברת טיפולי פיזיותרפיה, נפגשת עם פסיכולוגית פעם בשבוע וחולמת ללכת על הרגל בלי תחושת נמלול ובלי כאבים. "אני יודעת שהיה לי המון מזל", היא אומרת. "אני כאן והרגל שלי כאן, ועדיין יש לי קושי תפיסתי באיך שאני רואה את עצמי עם הקביים. זו מוגבלות. זה נשמע שטחי, אבל קשה לי עם זה. אני בחורה צעירה, אני רוצה לרוץ ולהשתחרר, והקביים כאילו מסגירים אותי".
מה סדר היום שלך בתקופה הזאת?
"רובו בנוי מפיזיותרפיה וטיפולים. השתלבתי גם בחמ"ל הסברתי שמנסה להסביר לעולם את מה שקורה כאן, לא דרך הסיפור שלי. חשוב לי להיות בעשייה, גם אם היא קטנה. אני רוצה להמשיך הלאה, עם כל הקושי, ולא להיתקע על אותו יום".
מה עם סיפור ההצלה שלך? אנשים מסתכלים עלייך כעל גיבורה?
"אני גיבורה בעל כורחי, יחד עם עוד רבים וטובים. אני לא חיילת קרבית, לא הכנסתי את עצמי לאירוע ולא לקחתי סיכון במודע. אני כן חושבת שפעלתי בצורה אקטיבית כדי להציל את עצמי, לא נכנסתי לפאניקה ולא התמוטטתי. הגיבורה שיצאה ממני באותו יום פשוט ידעה להגיד - אני אוהבת את החיים שלי, אני לא מוכנה לוותר עליהם ואני אעשה הכול כדי לצאת מפה".
לוותר זו לא אופציה
עד ה־7 באוקטובר התנהלו החיים של אלמקייס במסלול מתוכנן ומאורגן של לימודים וספורט. בתקופת הקורונה, לאחר פרידה מבן זוג, היא חזרה מתל אביב לנהריה והתחילה להתאמן עם אמה, מירב, ספורטאית ובזמנה מאמנת קבוצות ריצה. "הייתי בקבוצה עם נשים בנות 30־40. הכי צעירה והכי פדלאה", מספרת אלמקייס. "בהתחלה הייתי רצה מאחור ומתנשפת. לאט־לאט התחלתי ליהנות מהריצה ומהמפגש החברתי וגיליתי שהריצה בקבוצה מדרבנת. השתפרתי וגיליתי שאני די טובה. הגדלתי את המרחקים, השתתפתי בחצאי מרתון ואפילו עמדתי על הפודיום במרוץ הראשון שלי. לא התקדמתי מהר כפי שרציתי כי גילו לי פריצת דיסק, אז הייתי צריכה להאט את הקצב, ובכל זאת, ב־23 בפברואר קיוויתי להשתתף במרתון הראשון שלי".
את חושבת שאימוני הריצה שלך סייעו לך באותה שבת ובמהלך השיקום?
"ברור שהיה לי קל יותר לרוץ כי הייתה לי סיבולת לב־ריאה שלא הייתה לי לפני האימונים, אבל היה גם משהו במיינד. לא ויתרתי לעצמי, כמו באימונים עם הקבוצה שבה הייתי הכי חלשה".
מה יהיה הלאה?
"נכון להיום אמרו שבשנתיים הקרובות לא אוכל לרוץ. וזה קשה. אני עושה פיזיותרפיה והידרותרפיה וצריכה ללמוד הכול מההתחלה. כרגע אני גוררת את הרגל, מתעייפת מהר מאוד, הקצב איטי וזה מתסכל. אבל יש לי דרייב".
מה את אומרת לעצמך?
"בחודש הראשון הלכתי ללא מעט לוויות עם הקביים. בלוויה הראשונה חבר אמר לי שהוא יביא לי כיסא גלגלים כדי שיהיה לי קל יותר. אבל לא הסכמתי בשום פנים ואופן. הגעתי לכל הלוויות עם הקביים למרות שהיה לי קשה וסבלתי. אבל אני עקשנית, זה דומה למה שקורה באימוני הריצה. קשה לי, לא בא לי, אבל לוותר זו לא אופציה. כלומר, היו ימים שוויתרתי לעצמי, שנמאס לי להיות חזקה, שנמאס לי להיות תלויה באחרים, שלא בא לי לדבר עם אף אחד. אבל גם זה בסדר. מתחילים למחרת מחדש. היום, אחרי ה־7 באוקטובר, אני מבינה שאני יכולה הכול".
יש עוד דברים שהשתנו אצלך מאז אותו היום?
"אני לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו, באמת מכירה תודה על מה שיש לי. ברור לי שהסיפור שלי יכול היה להסתיים אחרת. כל בוקר אני מתפללת ואומרת תודה שקמתי, שאני כאן. מעניין שמצד אחד האמון שלי במדינה נפגע, ומצד שני אני רוצה להיות אמא מוקדם יותר ממה שתכננתי. אני מרגישה שאני רוצה שיישאר משהו אחריי".
