רחל כ'. בת 48, נשואה ואם לשניים. מורה בחופש הגדול. אני עייפה בצורה קיצונית. ממש לא מתפקדת. ישנה כל יום בצהריים ועדיין עייפה. בקושי מצליחה לתחזק את הבית, שלא לדבר על לצאת בערב. בתשע אני מתמוטטת מול הטלוויזיה, כמו ההורים שלי. אני פוחדת שאני חולה. איך התיאבון? טוב. ירדת במשקל? הלוואי, עליתי שישה ק"ג מאז תחילת הקורונה. שיעול חריג? שינוי הרגלי יציאה? כאב בטן? לא, לא ולא. הזעות? גרד? לא. כמה שעות את ישנה בלילה? שמונה, וקמה עייפה. משהו מטריד אותך?
זיו ג'. בן 62, נשוי ואב לשלושה. פרסומאי מצליח. ספורטאי סיבולת, ללא מחלות כרוניות. אני נורא חלש לאחרונה. ירידה מביכה ביכולת הספורטיבית. איך התיאבון? טוב. והמשקל שמור? עליתי שני ק"ג. אולי זה קשור לחום? בסופו של דבר יולי אוגוסט בישראל זו תקופה קשוחה לאימוני outdoor. ישן טוב בלילה? לא ממש. אני נורא מוטרד. אולי אני חולה? משהו סמוי. רק שלא נגלה אותו מאוחר מדי. ובבית, הכול שקט? מה שלום הילדים?
קראו עוד:
אז מה קורה עם רחל וזיו? אולי יש להם אנמיה? מקובל באנמיה לברר את סיבת האנמיה. הם לא אוכלים טוב? אולי הם צמחוניים או חלילה, טבעוניים, חסרי ברזל? אולי הם מאבדים דם? גידול במעי? ברירית הרחם? גידול בקיבה? הם לא סיפרו על דם בצואה. אולי יש להם הרס כדוריות דם אדומות? לשלוח אותם לקולונוסקופיה? CT בטן? אולי יש להם סוכרת חדשה, מאוד לא מאוזנת. ומה עם לימפומה או גידול אחר של מערכת הדם? לוקמיה זו מחלה נבזית. יש כמה סוגים. נקווה שזה לא סוג אלים מדי. ומה לגבי זיהום? אולי זו מחלה זיהומית שקטה שרק גורמת לחולשה. זיהום של מסתמי הלב, זו אבחנה שלא פעם לוקח זמן לעלות עליה. לשלוח אותם לאקו? אולי זו תת פעילות של בלוטת התריס. הרבה מטופלים עם עלייה במשקל ועייפות משוכנעים שזה מה שיש להם. הלוואי. ואיך לא חשבתי על צליאק?! קלאסי. דלקת מעי, ירידה בספיגה של ברזל, אנמיה וחולשה....
חוסר שקט פסיכוסוציאלי
לא עובר שבוע במרפאה בלי שמגיעים כמה מטופלים עם תלונות על חולשה ועייפות. תלונות מעורפלות שמאוד מטרידות את המטופל ואת המטפל. אולי באמת העייפות היא ביטוי ראשוני לאיזו מחלה סיסטמית. בספרות כתוב שרוב תלונות העייפות לא מצביעות על מחלה אורגנית אלה יותר על חוסר שקט פסיכוסוציאלי. זה נתון מעניין אך לא תמיד מרגיע. ומה זה בדיוק אומר? שיותר סביר שאתה חלש בשל חודשי החל"ת והערפל התעסוקתי בו אתה נמצא מאשר איזו מחלה נסתרת שמקננת בך. יש מקרים בהם זה ברור למטופל. אישה המגיעה עם תלונות על חולשה ומייד מוסיפה שהיא כבר שנה במאבק משפטי על משמורת הילדים - מצאה לבד את ההקשר הברור לסטרס שמתיש אותה. לצערי, ברוב המקרים זה מסובך יותר.
קידום בעבודה או חשש מפיטורין. ילד המשרת ביחידה קרבית במהלך שומר החומות או ילד שלא התקבל ליחידה עליה חלם. קשיים בתשלום המשכנתא. ילד בבירור רפואי, או הורה דמנטי שכבר לא שולחים לבירורים. חייל משוחרר שלא מוצא את דרכו או ילד בחטיבת הביניים שמצא את דרכו, שנראית לך בעייתית. מגיפה עולמית הדורשת פיטורין של שני שליש מהעובדים בעסק שלך, או צורך לעבוד מסביב לשעון בשל הזדמנות עסקית בשל אותה המגיפה בדיוק. תחילתו של רומן במקום העבודה שלך, או רומן של בן הזוג במקום העבודה שלו. ריב מתמשך עם שכן או פקק תנועה חדש שמוסיף לך חצי שעה בדרך לעבודה. תקלות חוזרות ברכב, שאולי צריך למכור, או רכב שפרסמת ואיש לא מתקשר. טרדות החיים שאין גבול להיקפן, דמיונן ומשכן עלולות להתיש אותנו בדרכים שונות ומשונות.
אז איך יוצאים מזה? כמו תמיד שווה להגיע לרופא המשפחה ולספר על העייפות, החולשה, החששות. שלב האנמנזה, התשאול הרפואי, הוא החשוב ביותר באבחנה. אחרי שיחה קצרה ניתן יהיה לתכנן את המשך הבירור שככל הנראה יכלול בדיקה גופנית, סדרה של בדיקות דם ופגישה נוספת למחשבות על ההמשך.
בלא מעט מהמקרים, אם בשיחה עם הרופא לא נדלקו נורות אדומות ובדיקות הדם תקינות, רוב המטופלים מבינים שמשהו רע לא עומד בפתח, וחוזרים לשגרת חייהם. חלקם עם תובנות לגבי הצורך בשינוי, בחיפוש פעילויות הטוענות אותם באנרגיה. השקעה בתחביב ישן, הגדלת שעות הפעילות הגופנית והקטנת שעות עבודה. יציאה שבועית עם חברות או חידוש מסורת ערב הפוקר השבועי. תרגול יוגה, מדיטציה או כל דבר שיוסיף קצת שקט למרוץ החיים.
חלק מהמטופלים יירגעו לעת עתה ובעוד שנתיים יגיעו לביקור עם תלונה דומה, ואלה שלא ישתפרו ויציגו תמונה כרונית, ימשיכו בבירור עד הגעה לאבחון וטיפול שיקל על מצבם. אם אתם מרגישים מרוקנים מאנרגיה, ומוטרדים מזה מאוד, גשו לרופא המשפחה לשיחה. לפעמים עצם השיתוף וביצוע בירור קצר יביאו לשקט.
