שגית א', בת 53, פרסומאית מצליחה, נשואה ואם לשלושה ילדים, מגיעה לביקור היכרות לאחר שהחליפה קופת חולים. ללא מחלות כרוניות או כל טיפול קבוע. לפני 14 שנים עברה ניתוח עמוד שדרה מותני, בשל פריצת דיסק דרמטית. ללא עישון. שוחה בקבוצת מאסטרס שלוש פעמים בשבוע. נמצאת במעקב ממוגרפיות מסודר וביצעה קולונוסקופיה לפני שלוש שנים, תקינה.
עוד מיומנו של רופא משפחה:
אני מבין שאת אישה בריאה, שאינה צורכת כמעט שירותי בריאות. למה החלטת לעבור קופה? לפני חודש וחצי, בזמן הליכה לעבודה, נפלתי ברחוב, נאנקת מכאב גב. פינו אותי למיון באמבולנס. לא הצלחתי לנשום או להזיז רגליים מרוב כאב. עשו לי CT עמוד שידרה וטיפלו בי בנוגדי כאב חזקים. בשחרור מהמיון המליצו על MRI בקהילה. הלכתי עם ה-MRI לרופא שניתח אותי, שלא מצא מקום להתערבות. הוא המליץ לי להמשיך בחיי כפי שהם ולקוות שלא יחזור הכאב. אז למה עזבת את קופת החולים? כי את כל ההפניות והאישורים קיבלתי ממענים דיגיטליים. לא היה לי רופא. לא עניינתי אף אחד. אני רוצה שיתעניינו בי!
זעקתה של שגית, אישה בת 53 שרוצה שיתעניינו בה, הכניסה אותי לחוסר שקט. להרהר על עצמי, על מטופליי, על קרוביי. במי אני באמת מתעניין? מי מרופאיי מתעניין בי? שגית, כך נשמע, קיבלה את מה שיש לרפואה המודרנית להציע לאדם עם כאב גב חריף. בדיקות הדמיה מתקדמות, נוגדי כאב חזקים וחוות דעת של רופא היודע לתקן עמודי שדרה חולים. היא קיבלה את כל השירותים האלה במהירות יחסית וללא תשלום ישיר, ועדיין חשה אכזבה גדולה שגרמה לה לעבור קופת חולים.
רגש אנושי ולא תהודה מגנטית
מה זו המשאלה הנאיבית הזו, "שיתעניינו בי"? מהו אותו עניין שהיא מבקשת? נראה לי שניתן לחלק אותו לשניים. החלק הראשון, הוא עניין מדעי, אקדמי. שהרופא שיטפל בה יהיה מעודכן. החלק השני של אותו עניין משמעותי ומסובך יותר. הוא רגשי וחמקמק, ולא הצלחתי להסביר אותו לעצמי עד הסוף. לא נראה ששגית מאוכזבת מכך שלכירורג אין פתרון לכאב שלה, היא רוצה את ה"עניין השני", הרגשי. היא רוצה שיראו את כאבה, שיכילו אותו. היא מחפשת רגש אנושי ולא תהודה מגנטית או שירותים דיגיטליים.
הבנתי שללא גבולות - ברורים ככל הניתן, בין עבודה לבית, בין עצמי למטופליי - אתקשה להמשיך במקצוע השוחק הזה. מקצוע בו כל פנייה אליך מגיעה ממצב של חולי, מצוקה וכאב. תמיד דחופה ועוסקת בדיני נפשות
איפה עובר הגבול בין עניין מקצועי לעניין אותו מחפשת שגית. האם ניתן להפריד בין המקצועי לרגשי? האם הם באים האחד על חשבון השני? האם העניין הרגשי אינו מקצועי, או שהוא כל כך מקצועי שקשה להגדיר, ללמד ולשפר אותו? האם אני יכול לספק לה אותו?
כשדיילת אוויר אומרת לנו בעלייה למטוס שהיא שמחה שבחרנו אל-על ומאחלת לנו ליהנות מהארוחה, ברור שזה מס שפתיים מקצועי, ולא ממש חשוב לה אם נהנה מהארוחה שהיא הגישה לנו עם חיוך יעיל. האם אנו, המטפלים, שונים מהדיילת? האם הקרדיולוג מתעניין בגבר שהוא מצנתר, או שהוא מטופל נוסף, עמו הוא רוצה להצליח בשל אופיו הקפדני ונטייתו לריצוי והצטיינות? האם רופאת הילדים מתעניינת בנערה עם הפרעת האכילה ובמשפחתה, או שאלו גינונים שסיגלה לעצמה עם השנים כדי לשפר את הטיפול? האם רופא טיפול נמרץ מתעניין בכל הקטסטרופות השוכבות אצלו ביחידה גם כשהוא הולך הביתה?
2 צפייה בגלריה
"אני מנסה להיות הכי מקצועי, קשוב ורגיש, בגבולות שהתגבשו אצלי עם השנים". ד"ר עמוסי
(צילום: דנה קופל)
כשהייתי סטודנט לרפואה, אי שם באלף הקודם, דמיינתי את עצמי דואג למטופלי 24/7. מכיר לעומק את הגיליון הרפואי שלהם, ומלווה אותם כל שעות היום במחשבותיי, שמח בהחלמתם וכואב את מחלתם. זו הייתה פנטזיית הרופא הטוטאלי. מאז התחלף לו מילניום, התחלתי לעבוד, והבנתי שללא גבולות - ברורים ככל הניתן, בין עבודה לבית, בין עצמי למטופליי - אתקשה להמשיך במקצוע השוחק הזה. מקצוע בו כל פנייה אליך מגיעה ממצב של חולי, מצוקה וכאב. תמיד דחופה ועוסקת בדיני נפשות.
אני מנסה להיות הכי מקצועי, קשוב ורגיש ככל הניתן, בגבולות שהתגבשו אצלי עם השנים. גבולות המרפאה, גבולות המחלקה בבית החולים, גבולות הזמן וגבולותיי הרגשיים. על רקע עיסוק זה בגבולות, הפתיעה והקסימה אותי שגית במשאלתה שיתעניינו בה.
אז מי באמת ידאג לשגית, לי ולשאר המטופלים? דאגה עמוקה, אמיתית, ללא תנאי? האם זה יהיה הרופא? הפסיכולוג? הפיזיותרפיסט? אני לא בטוח. אולי בני משפחתי, אשתי וילדיי? אני מקווה. החשוב והבסיסי מכל הוא שכל אחד יאהב וידאג לעצמו. שם זה מתחיל. אשמח לטפל בך כמיטב יכולתי, אמרתי לשגית, אבל הרגשתי שלא אוכל למלא עד הסוף את משאלתה.
