פסח, יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. התנהלות כמעט נורמלית. לא סגורים בבתים אך גם לא מתערבבים בהמוני אדם סביב בימות הבידור. האמת, עדיף. האמת היא, שלא ברורה לי האמת. בדיוק לפני שנה קוננתי פה על השינויים במקצוע שלי לאור משבר הקורונה. איך מרופא שהיה מגיע למרפאה ופוגש אנשים חולים, מאזין לסיפוריהם, ממשש את גופם הכואב, מקבל החלטה ומציע טיפול, הפכתי למוקדן. יושב עם מדונה על הראש ומשוחח בטלפון. שומע את הסיפור, אך מוותר כמעט לגמרי על הבדיקה הגופנית. המון פרקטיקות אבחוניות וטיפוליות השתנו, ונראה שצלחנו את התקופה הזו בלי נזקים מידיים גדולים מדי. ומה יהיה עכשיו, כשהמסכות נושרות והכול נפתח?
עוד טורים של ד"ר עמוסי:
בדצמבר החל מבצע החיסונים המרשים והמרפאות חזרו לפעילות כמעט רגילה. אדם מרגיש לא טוב, מטלפן למרפאה או מזמין תור אונליין. שלום, אני רוצה לקבוע תור לד"ר עמוסי. מה יש לך? כאב גב מאתמול, צינון בן יומיים, אני רוצה להראות לו את הסיכום של הנפרולוג. בשביל זה באים? הסתדרנו כל כך יפה עם טלפון ומייל. אפשר לשאול כמה שאלות לגבי מצבי חירום הקשורים לכאב גב ולהציע ניסיון טיפולי בתרופה כזו או אחרת. זה עובד. ולגבי הצינון? אותו דבר, כמה שאלות ואוכל להבין אם נדרש טיפול או לא. רוב המקרים מסתדרים מעצמם, תסמכו עלי, תסמכו על הגוף שלכם. והייעוץ של הנפרולוג? שלח לי אותו בבקשה במייל, אם יהיה שם משהו לביצוע אכין הפניות ואעדכן אותך.
פתאום המחשבה על חדר המתנה מלא מבקרים מלחיצה אותי. וכל הביקורים האלה, בשביל מה? בשביל הבדיקה הגופנית? בשביל אותם הבודדים שעלולים להתפספס בשיחות הטלפון?
נוקשות או הסתגלות למצבים משתנים?
באוניברסיטה עברתי ללמד בזום. במפגשים הראשונים זה היה נורא. אצליח להתחבר? הסרטון יעלה? הפעם יעלה גם הסאונד? קשיים טכניים ובעיקר חשש מקצועי. כריזמה עוברת דרך מסך? שפת גוף, מחוות קטנות? הלא שיעור בכיתה הוא כמו מופע זעיר של עמידה על במה והעברת מסרים. אפשר לעשות את זה עם מצלמה של מחשב?
ועם הזמן התרגלתי. הטכנולוגיה נהייתה פחות מאיימת. בעיות ההתחברות נעלמו וגיליתי כמה טריקים בזום ששומרים על עניין, ובסופו של דבר הבנתי שאם התוכן חשוב ומעניין, הסטודנטים נשארים ערניים עם או בלי פירוטכניקה. שיעור של שעה וחצי שמתחיל ב-15:15 מאפשר להגיע למחשב ב-15:10, ומסתיים לאחר שעה וארבעים. יתרון לא מבוטל. ולכן, לפני חודש כשהודיעו שהקמפוסים נפתחים, השמחה לא פרצה כמו שדמיינתי. עכשיו, בשביל להעביר שיעור של שעה וחצי צריך לפנות ארבע שעות. לצאת מהמרפאה בזמן בכדי להגיע לאוניברסיטה, לחפש חנייה, להגיע לכיתה רבע שעה לפני השיעור, להישאר לשאלות בסוף. האם כל זה נחוץ בשביל העברת הכריזמה? בשביל המחוות הקטנות?
אני מאמין שעם הזמן שוב אתמקם מחדש. אחזור לבדוק חולים במרפאה תוך שמירה על אפשרות הטיפול מרחוק, לאלה שירצו לנצל את התשתיות שהונחו כאן
מה זו הנוקשות שאני מתאר, או שאולי, בהסתכלות רחבה יותר, זו בכלל הסתגלות נורמלית למצבים משתנים. אם הייתי יותר שמרן, נוקשה ונאמן לעקרונות הרפואה הקלינית, לפיה מגיעים לאבחנה והחלטה על טיפול רק לאחר קבלת אנמנזה מדויקת, בדיקה גופנית קפדנית ובדיקות עזר, הייתי אמור לסגור את המרפאה לשנה ולא להסכים לעבוד מבלי לבדוק כל מטופל. לא הייתי מוכן לטפל ולעקוב אחר מאות חולי הקורונה הקלים שטופלו בביתם על סמך שיחות טלפון בלבד. אבל בעזרת גמישות ואלתור, שלצערי מערכת הבריאות מתורגלת בהם, הצלחנו להקים מערכי טיפול שלמים שפעלו מרחוק ונתנו מענה לא רע.
גם באקדמיה התרחש תהליך דומה. בתוך כמה ימים הקמפוס התרוקן מתלמידים וההוראה נמשכה, עם לא מעט בעיות, אבל נמשכה. ועכשיו, לאחר שהתרגלתי לעבודה מרחוק ולמדתי איך להתמודד עם חסרונותיה ולהתענג על יתרונותיה, קשה לי לחזור. אני מניח שתהליכים דומים מתרחשים בכל עסק, בין אם זו חברת הי-טק, משרד עורכי דין או מפעל, בו העובדים נדדו הביתה, וכעת נדרשים לחזור.
כל העולם עבר טלטלה גדולה בשנה האחרונה. נסגרנו, פוזרנו ועברנו לעבוד מרחוק. היו בזה קשיים וחסרונות אבל גם כמה יתרונות שלא חשבנו עליהם עד הגעת הנגיף. אני מאמין שעם הזמן שוב אתמקם מחדש. אחזור לבדוק חולים במרפאה תוך שמירה על אפשרות הטיפול מרחוק, לאלה שירצו לנצל את התשתיות שהונחו כאן. אלה שירצו לשוחח או להעביר אלי מידע רפואי מבלי להגיע למרפאה.
יצורים סתגלנים אנחנו, בני האדם. מטפלים ומטופלים, שוודאי יכולים לכתוב טור דומה על השנה שעברה עליהם. שנה בה הטיפול באי ספיקת הלב, האסתמה או הסוכרת שלהם התבסס רק על סמך נתונים שהם עצמם העבירו לרופא בטלפון. אולי בכלל, כל ההתמודדות עם הקורנה בעולם, כולל מציאת החיסונים והחדרתם או דחייתם במדינות שונות, היא דוגמה לסתגלנות שלנו, בני האדם. עכשיו, תנו לי שגרה בבקשה.
