שוב חלפה לה תקופת החגים. בכל שנה מחדש התקופה הזאת עושה לי צביטה בלב, כי יחד עם השמחה על השנה החדשה שבפתח מגיע תמיד גם עצב גדול על שולחן החג שלי, שכבר אין בו הורים.
עוד במנטה:
זה מזכיר לי שוב ושוב כמה החיים שבריריים וכמה עלינו להעריך כל רגע. אני מסתכלת על השולחן הערוך והמפואר שמחכה לכל האורחים שיגיעו וימלאו את הבית ושומרת מקום לאלה שחסרים בבית הפנימי. הגעגוע ממלא את הגרון עד מחנק. אני עוצמת לרגע את עיניי, מדמיינת את חיי אחרת, ומבינה את משמעות הרגעים הפשוטים האלה לצד המשפחה. רגעים שלפעמים אנחנו לא מבינים עד כמה הם יקרים ומשמעותיים עד שהם אינם.
2 צפייה בגלריה
"אלה רגעים קטנים של אושר גדול שאינם ולא יהיו עוד". שר עם הוריה ז"ל
(צילום: sher_fitness@)
את הוריי איבדתי כשהיו צעירים - בתאונות ולא כדרך הטבע. כשמאבדים הורים בפתאומיות שכזאת, המכה מוחצת, ואין שום דבר שיכול להכין אותך לרגע הזה שבו החיים שלך מתהפכים כרעם ביום בהיר, האדמה נפערת מתחת לרגלייך, ואת מרגישה שאת נופלת בבת אחת למציאות אחרת.
בשנה שעברה איבדנו גם את שני הוריו של עידן בעלי, וחסרה לנו מאוד המשפחה הגדולה שהייתה לנו. תקופת החגים מגבירה את תחושת החוסר והאובדן ואת הצער על כך שההורים שלנו לא נמצאים כאן לשמוח איתנו וליהנות. אלה רגעים קטנים של אושר גדול שאינם ולא יהיו עוד.
ובכל זאת...
1. היום, כשאני כבר אמא בעצמי עם משפחה משלי, אני מבינה שהערכים שהורינו השאירו לנו יחיו איתנו לנצח, וכל שנותר לנו הוא להמשיך את דרכם בעולם ולהיות אנשים טובים יותר.
2. אני בוחרת בכל יום מחדש למלא את ״החיים שאחרי״ בהרבה אמונה, תקווה ואופטימיות. במקום למצוא את כל מה שאין, אני משתדלת לראות את מה שיש, להודות על הכל ולא לשכוח לעולם שדבר אינו שלנו, שהרי ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך.
3. אולי לא נוכל לשנות את דרכו של עולם ולא נוכל לעצור את הכאב ואת העצב, אבל נוכל להביט על התמונה מזווית קצת אחרת, ולמרות כל הצער למלא את חיינו באושר, בשמחה ובאהבה.
אני בוחרת כל יום מחדש למלא את "החיים שאחרי" בהרבה אופטימיות
החיים חזקים מהכל, ואת המוות נוכל לנצח רק בזכות החיים. כל מה שנוכל לעשות זה להשאיר מעשים טובים ולזכור להמשיך את דרכם של הורינו, כי כל עוד הם חיים בתוך לבנו - הם לא ימותו לעולם. גם כשאנחנו מאבדים אנשים שיקרים ללבנו, אנחנו לומדים לחיות עם הצער, וכל שמחה מהולה בקצת עצב ובזיכרונות. למרות שההיגיון מבין שהאובדן הוא חלק בלתי נפרד מחיי העולם הזה, הרגש מסרב לקבל, ולכן ברגעים החשוכים של חיינו אנחנו צריכים לזכור שאת החושך נוכל לגרש רק בזכות האור.
זה בסדר לבכות, להתגעגע, לזכור ולהתפרק, כל עוד אנחנו אוספים את עצמנו מחדש אחר כך ומתחזקים. אז גם אם אתם שם מתמודדים עם אובדן, תעצמו עיניים, דמיינו כמה אהב אתכם אותו אדם שאיננו וכמה הוא רצה רק בטובתכם. הרימו את הראש בגאווה, המשיכו את הדרך ותהיו אנשים טובים - הוא עדיין רואה הכל מלמעלה.
