אם אתם עוצרים מדי פעם את מרוץ המשימות ושואלים את עצמכם שאלות "גדולות" כמו: מהו הדבר החשוב ביותר בחיינו? מה מנבא האושר המשמעותי ביותר? לד"ר טל בן שחר, חוקר ומרצה לפסיכולוגיה חיובית מאוניברסיטת הרווארד, יש תשובה לשאלה הזאת. לדבריו, מחקרים רבים מוכיחים שוב ושוב שיחסים אנושיים הם קובעי ומנבאי האושר המשמעותיים ביותר בחיים, ויחסי הורים־ילדים נחשבים למורכבים ומשמעותיים במיוחד. מצד אחד, הורים צריכים לחנך את ילדיהם ולהיות "קשים" לעתים, ומצד שני הם אמורים לחזק אותם ולהיות "רכים". הקושי הגדול הוא לנווט בין שני הקצוות ולעשות את זה במינון הנכון.
יחסי הורים-ילדים הוא תחום שהשתנה באופן משמעותי ביותר ב-20 השנים האחרונות, בין השאר בעקבות מחקרים רבים שהוכיחו שוב ושוב שגישות לגידול ילדים, שרווחו במשך שנים וכללו הנחתת הוראות, נזיפות ואפילו מכות, לא יעילות לאורך זמן ואף מזיקות ופוגעות בביטחון העצמי של הילד. הגישה כיום היא להגיע עם הילדים לדיאלוג מתוך יחס שוויוני, כאילו הם מבוגרים. מצד אחד אנחנו אומרים להם מה לעשות, ומצד שני אנחנו מתייעצים איתם, מנסים להבין אותם, ואפילו שואלים אותם: מה הייתם עושים במקומי? איריס סער ממכון תובנות - הדרכת הורים וטיפול רגשי, מונה עשר תובנות לבניית יחסים בריאים עם הילדים שלנו.
1. המשימה הכי חשובה בהורות: לגדל ילד בעל דימוי עצמי חיובי
כל הורה יודע שהורות זה הרבה מאוד משימות ואחריות. התפקידים ההוריים מלווים כל הורה מהרגע שהוא פוקח את עיניו בבוקר ועד שהוא הולך לישון. אבל אם נסתכל על ההורות במקרו, כלומר על "משימת המשימות", התפקיד הגדול מכולם יהיה הקניית דימוי עצמי חיובי לילד. אם הילד שלכם מתחיל את חייו עם דימוי עצמי חיובי על עצמו – הצלחתם. הוא מתחיל את חייו ברגל ימין, יש לו סיכוי גבוה לממש את עצמו ולהצליח בחייו.
הדימוי העצמי של הילד נקבע במידה רבה מהאופן שבו הוריו רואים אותו. זו מתנה חשובה שכל הורה צריך לשאוף בכל לבו להעניק לילדיו - ההרגשה שמישהו בעולם רואה אותי באופן חיובי, מישהו בעולם מתפעל ממני, מהחוזקות שלי, מכמה שאני מוצלח. תפקיד ההורים הוא לא להציב מראה "אובייקטיבית" מול הילד שלהם ולומר לו: "אתה לא חרוץ, אתה לא משקיע, האף שלך לא ישר". אל דאגה, יהיה מי שיגיד לו דברי ביקורת בחייו. הוא יתוודע היטב לכל חיסרון או חולשה שלו. יהיה גם מי שינסה להוריד לו את הביטחון העצמי, וייתכן אפילו שהילד שלכם יהיה ביקורתי מספיק כדי לעשות זאת בעצמו נגד עצמו. עם זאת, לא כדאי לשקר לילד ולומר שהוא "נסיך" או "מלך" או שהוא חברותי כשהוא לא כזה. מחמאות כאלה לא אמינות.
מה כדאי לעשות: דברו עם הילד על התכונות הטובות ועל החוזקות שלו. אם הוא קיבל תעודה גרועה בבית הספר, זה לא הזמן לומר לו שהוא חלש ועצלן, הוא כבר יודע את זה. זה הזמן לומר לו במה הוא טוב. ילד שיודע שהוריו רואים אותו באופן חיובי, יראה את עצמו באופן חיובי, ויהיה לו קל יותר למצוא את דרכו בעולם. הדימוי העצמי החיובי יהווה כוח ומנוע פנימי שיעזור לו להתגבר על קשיים ועל אכזבות בחיים.
2. להגיד לילד "לא קרה כלום" כשקרה, משמעו לא לכבד את הרגשות שלו
אחד הקשיים הגדולים בהורות הוא לצפות בילד שלנו סובל. אבל סבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. חלק מהסבל אנחנו יכולים למנוע, אבל חלק גדול לא. הסבל בחיי הילד יכין אותו לחיים. סביר להניח שתהיה לו אהבה נכזבת, שיהיה לו קשה בצבא, ושהוא ייאלץ להתמודד עם מצבים מורכבים ולא הוגנים. הוריו לא יכולים להגן עליו מפני כל אלה. האינסטינקט ההורי הוא לרצות להפסיק את הסבל של הילד, ולכן הורים רבים אומרים לילד שנפל: "אל תבכה" או "לא קרה כלום". אבל מבחינת הילד מדובר במילים חסרות משמעות, כי מבחינתו מדובר בכאב גדול.
מה כדאי לעשות: המטרה שלכם כהורים היא לא לנסות להפסיק את הסימן החיצוני של הסבל של הילד – הבכי – אלא לנסות להזדהות עם הכאב שלו, להבין אותו וללמד אותו להתמודד עם הכאב. להסביר לו שהחיים לפעמים כואבים, אבל הכאב יחלוף, והוא יודע להתמודד איתו ויתגבר עליו. ביטול או זלזול בכאב של הילד עלולים לגרום לו לא לשתף אותנו בקשיים שלו בעתיד. גם אם אנחנו ההורים יודעים שסיבת הבכי או הכאב של הילד היא שולית ולא חשובה, כדאי להתנתק מתפיסת חיינו כמבוגרים ולפתח אמפתיה לדרך שבה הילד רואה את הדברים, שבטוח שזה סוף העולם כשהחבר שלו בגן בחר לשחק עם ילד אחר. במצבים כאלה כדאי להקשיב לילד ולהציע לו דרכי הסתכלות שונות על הסיטואציה ובדרך הזאת להתגבר על הכאב.
3. ילדים לא אמורים לשמש מקור ל"גאווה" או ל"אכזבה" של הורים
טבעי מאוד לרצות שהילדים שלנו יהיו גרסה משופרת שלנו, שהם יהיו תלמידים מצטיינים, מנומסים ונעימים, שהחברים שלהם יהיו תלמידים מצטיינים, שהם יקראו ספרים וידעו לנגן. בפועל זה לא יקרה, וגם אם נדמה לנו שלאחרים יש ילדים מושלמים כאלה, אנחנו לא באמת יודעים מה קורה בבתים אחרים, וטוב שכך. כיום אנשים רבים מציגים חזות מושלמת, שהיא לא אמיתית, ובכל מקרה השוואות בלתי פוסקות לא יקדמו אותנו לשום מקום. ברגע שילד נולד, יש לו אישיות משל עצמו. הוא לא צריך לרצות או למלא ציפיות של אף אחד. הוא צריך להיות הוא עצמו. יכול להיות שהוא לא יהיה תלמיד טוב או שהוא לא יאהב לקרוא ספרים, אבל אנחנו צריכים לקבל אותו ולאהוב אותו כמו שהוא.
מה כדאי לעשות: למצוא את החוזקות של הילד ולהתמקד בהן. ילד שמרגיש שההורים שלו לא מרוצים ממנו באופן קבוע, לא "גאים" בו, ירגיש חוסר ביטחון בעצמו. גם השוואות בין אחים והדבקת תוויות של אח "מוצלח" או "חכם" והשני פחות – פוגעות בילדים. גם אם הילד לא מצטיין בלימודים עכשיו, אפשר לתקן זאת בהמשך הדרך. אפשר להשלים בגרויות ואפשר ללמוד במכינה. היחסים בין ההורים לילדים או הדימוי העצמי של הילדים קשים בהרבה לתיקון.
4. הקשבה לילדים (אבל באמת) היא המפתח לכינון דיאלוג
בדרך כלל אנחנו עושים את עצמנו מקשיבים לילדים, כי בשגרת היום, העבודה, המטלות ועשרות קריאות "אמא" ביום, אנחנו מייצרים תגובות אוטומטיות כמו: "נהדר", "איזה יופי", "כל הכבוד". אבל אז, כשקורה משהו פחות טוב בחיים, כשהילדים עושים משהו שאנחנו לא רוצים, אנחנו מתחילים לנאום ולהטיף מוסר במשך שעות. אלא שאז מתעוררת בעיה: הם לא מקשיבים לנו. וכך עלולה להיווצר דינמיקה של אי הקשבה הדדית והפיכת ההורה ללא רלוונטי בחיי הילד שלו.
הקשבה מצריכה מאמץ להתעניינות אמיתית בעולם של הילדים, שהוא לא תמיד מעניין והוא בדרך כלל עוסק במשחק מחשב חדש או באפליקציה חדשה או בסדרה שהוא מרותק אליה. אבל שווה לקחת הפסקה ולהיות איתם שם - להבין מה מרתק אותם כל כך. שיחות כאלה, בלי שיפוטיות או הבעת דעה של ההורה, חשובות מאוד ליחסים. כל מה שצריך לעשות בהן הוא להקשיב, אבל באמת, בלי לחשוב על דברים אחרים ובלי להיות עסוקים בעניינים אחרים.
מה כדאי לעשות: המטרה היא לא לחלץ מידע על חיי הילד אלא להתעניין בעולם שלו, בלי ביקורת ובלי הטפות מוסר. אם קשה ליצור שיחה עם הילד או עם המתבגר, נסו לספר לו על החיים שלכם, על בעיה שלכם בעבודה, על ויכוח עם בת משפחה, שאלו אותם לדעתם, ואחרי שהשיחה הסתיימה אל תשכחו לומר להם שהיה לכם כיף לדבר איתם.
5. התקפי זעם וכעס על ההורים הם נורמליים לגמרי, וזה לא נגדכם
לא קל לספוג התקפי זעם וכעס של ילדים, אבל הכעס שלהם הוא חלק מתהליך ההיפרדות שלהם מכם ובניית אישיות עצמאית. מדובר בתהליך התבגרות חיובי ותקין שמתחיל בגיל שנתיים ("גיל שנתיים הנורא") שבו הילד החמוד שלכם מתחיל למרוד ומסרב לעשות את מה שאתם מבקשים ממנו לעשות. כשהילד כועס וזועם הוא מבטא את רצונו בהיפרדות מהוריו, וזה בריא וטוב (תארו לעצמכם מה היה קורה אם הוא לא היה רוצה להיפרד מהוריו לעולם?). התקפי הכעס והזעם לא נעשים נגד ההורים או במטרה להעליב אותם. למרות הקושי, התגובה שלכם צריכה להיות הבנה והפנמה שזה בסדר.
מה כדאי לעשות:
- להגיב בהבנה. אפשר לומר לילד: "אני מבין שאתה כועס/ מאוכזב/ לא מרוצה, בוא נראה איך אפשר להקל עליך. לא מומלץ להיגרר למלחמות כוח, למריבות אינסופיות או להחזיר לו בכעס נגדי.
- להסביר שגם אתם אנושיים. מכיוון שקשה מאוד לספוג כעס של ילדים, בייחוד כשהוא מתמשך, כל הורה עלול לאבד את קור הרוח שלו ו"להחזיר" לילד שלו בכעס. אפשר לנצל את ההזדמנות להתנצל לאחר מכן כדי להבהיר לילד שגם אנחנו לא מושלמים ועלולים לכעוס. חשוב להבהיר לו שאתם לא קדושים ולפעמים גם עליכם עוברים ימים קשים שבהם אתם עלולים "לאבד את זה".
- לשים גבולות. עם זאת הכעס והזעם הם לא אמצעי להשגת "הטבות" שלא התכוונתם לתת, כמו כסף או מתנות. אם נניח הילד רוצה עוד כסף ואנחנו חושבים שזה מוגזם, אפשר לתת לו לבחור משהו אחר שהוא אוהב כדי לספק לו אלטרנטיבה ולהראות לו שאתם מקשיבים לו ורוצים לסייע לו.
- למצוא חלופות. אם למשל אתם לא מסכימים שהילד יצא עם החברים לאכול המבורגר היום, כי הוא עושה את זה כל יום ואתם חושבים שזה לא בריא, הציעו לו להזמין את החברים אליכם הביתה לסרט ופופקורן. אם הוא מקבל את האלטרנטיבה שהצעתם (רצוי שתיים, כך שהוא יוכל לבחור ותהיה לו תחושת שליטה על חייו), שבחו אותו על כך. בדרך זו אתם מלמדים אותו להתפשר ולהסתגל למציאות.
6. ביקורת מחלישה ילדים (והאמת שגם מבוגרים)
רוצים לגדל ילד עמיד נפשית? נסו להמעיט ככל האפשר בביקורת. ילדים יוצאים כל יום לעולם עם דימוי עצמי שמתגבש לאט־לאט. בחוץ יקרו להם אירועים פחות טובים, ויהיה מי שינסה להמעיט בערכם. לא משנה אם הילד שלכם תלמיד גרוע או לא חברותי, התפקיד שלכם הוא לראות אותו בעיניים חיוביות, אוהדות, כמו שהייתם רוצים שיראו אתכם. אף אחד לא מושלם. זה לגמרי בסדר להיות חזק במשהו אחד וחלש במשהו אחר.
מה כדאי לעשות:
- להפוך ביקורת לשאלות. איך מחנכים בלי ביקורת? לומדים לדבר עם הילד ולשאול אותו שאלות מכוונות. אם יש לכם ביקורת על איך שהבת שלכם מתלבשת, אפשר לשאול אותה אם היא חושבת שזה מתאים. אם היא תגיד שכן, הניחו לה לעשות כרצונה. מחיר הביקורת שתטיחו בה על סגנון הלבוש שלה לא שווה את הפגיעה בדימוי העצמי שלה והאופן שבו היא רואה את עצמה בעולם.
- לאפשר בחירה, תוך הצבת גבולות. ילדים זקוקים לכמה שיותר חופש בחירה וכדאי לאפשר להם זאת, כל עוד אתם יכולים לחיות עם הבחירות שלהם בשלום. אם הילד רוצה בגד, נעליים או תיק שהוא אוהב, כדאי לאפשר לו לבחור כמה שיותר, לא משנה אם אתם ההורים חושבים שהתיק לא חזק מספיק או שהמכנסיים לא יפים. מצד שני, מובן שיש גבולות. אם הילד רוצה פירסינג או קעקוע או לנסוע לאילת לבד בגיל 14, אתם יכולים לסרב ולהסביר שהדברים האלה עלולים לפגוע בו בריאותית ופיזית, ולכן אתם לא יכולים לאשר זאת. הרעיון הוא לאפשר כמה שיותר חופש ולבחור את המלחמות ולמקד אותן רק בדברים שאתם לא יכולים להסכים איתם בשום פנים ואופן.
7. קרבות שליטה נועדו למפלה (של ההורים)
ותרו על שליטה. הילדים שלכם רוצים להיות גדולים, וזה בסדר. כשהילדים שלנו תינוקות, יש לנו שליטה מלאה על החיים שלהם - אנחנו בוחרים בעבורם מה הם יאכלו, ילבשו, איפה ומתי הם ישחקו ועם מי. אבל ככל שהם גדלים, וכבר בגיל הגן, הם מתחילים לפתח דעות משל עצמם. לאט־לאט הם רוצים יותר ויותר זכות בחירה ושליטה על החיים שלהם כי הם שונים מאיתנו, ההורים. אבל להורים קשה לשחרר את השליטה. הרבה פעמים זה נראה להם, בטעות, כאילו זה יגרום לכאוס מוחלט ולאובדן שליטה. אבל האמת היא שכדאי לשחרר, וכמה שיותר, כי הילדים מרגישים שאתם רוצים לשלוט בהם.
מה כדאי לעשות: כשיש לכם ויכוח עם הילדים שאלו את עצמכם: זה באמת כל כך חשוב מה הוא לובש או אוכל? אף אחד לא אוהב ששולטים בו, ובדרך כלל ניסיון לשלוט לא מניב את התוצאה הרצויה. הילדים ינצחו בקרב הזה.
8. ילדים לא צריכים עוד חבר, הם צריכים הורה
הרצון להיות הורה טוב, מבין וקשוב לילדים עלול ליצור התנהגות חברית ולא הורית. יש הורים שאפילו גאים לומר שהם "חברים" של הילדים שלהם. אבל אין דבר כזה במציאות. הילדים שלכם לא זקוקים לעוד חברים, בוודאי שלא לחברים שהם הורים. ילדים זקוקים להורים, שמצד אחד יחזקו אותם ויתמכו בהם, ומצד שני יציבו בפניהם גבולות ויציידו אותם בכלים להתמודדות עם החיים.
מה כדאי לעשות: לזכור להיות הורים ולא חברים של הילדים שלכם. חבר טוב הוא במידה רבה ההפך מהורה. עם חברים חולקים חוויות דומות ולומדים על התמודדות עם החיים מנקודת מבט של ילד. תפקיד ההורה הוא שונה, וכך כדאי שיישאר.
9. הגנת יתר עלולה להפוך את הילד למבוגר שמתקשה להתמודד עם החיים האמיתיים
הרצון להגן על הילד, לשמור עליו מפני כל רע, הוא טבעי ומובן, אבל יש שלב שבו הורים הופכים ל"מגיני־על" של הילדים ומסייעים להם גם בגילאים מבוגרים כי הילד לא למד להתמודד. כך לדוגמה, אם לילד יש בעיות בבית הספר, ההורה יתערב בשבילו וינזוף במורים. אם יש בעיה בצבא, ההורה יתקשר למפקד. הורים יכולים להתערב בחיי הילדים שלהם אבל רק במצבים קיצוניים. ילדים צריכים לדעת להתמודד בעצמם עם בעיות. בחיים האמיתיים לא הכל יאיר להם פנים, והם צריכים להתאמן בלהסתדר בעצמם.
מה כדאי לעשות: פינוק יתר הוא מצב שבו אתם עושים בשביל הילד משהו שהוא אמור ויכול לעשות לבדו. אם תתקנו את הטעויות של הילד, למשל תמהרו להפקיד לו כסף בבנק כשהוא חורג מהמסגרת ומבזבז יותר מדי, הוא לא ידע להתמודד עם תקציב. אם לא מתחשק לילד לטפל בביורוקרטיה מסוימת ואתם תיקחו אותה על עצמכם, הוא יתבגר ויהפוך למבוגר שלא לוקח על עצמו אחריות ומתקשה להתמודד עם החיים האמיתיים.
10. הורים נוכחים בבית זה חשוב
רוב ההורים עובדים שעות ארוכות מחוץ לבית כדי לפרנס את המשפחה ונאלצים להעסיק מטפלות ובייביסיטר או בני משפחה שיסייעו בשמירה על הילדים וטיפול בהם. כל זה מובן מאוד, אבל כדאי לנסות להגביר את הנוכחות ההורית בבית כי היא חיונית וחשובה לביטחון של הילדים. גם אם אמא ואבא עובדים מהבית ולא יושבים עם הילדים שלהם כל הזמן, הנוכחות שלהם מעניקה ביטחון. גם מילה פה ומילה שם בין לבין או ארוחת צהריים משותפת תורמות לאווירה המשפחתית.
מה כדאי לעשות: אם אתם לא יכולים לעבוד מהבית גם בחלק מהזמן, אפשר לנסות שהזמן המועט שלכם בבית עם הילדים יהיה זמן נטול הסחות דעת מהעבודה, ועם פעילות משותפת שיכולה להיות פשוטה, כמו הכנת ארוחת ערב ביחד, הכנת רשימת קניות לסופרמרקט או אפילו יציאה לסיבוב קניות אונליין ביחד במחשב הביתי.
ייעוץ מקצועי: איריס סער ממכון תובנות - הדרכת הורים וטיפול רגשי
פורסם לראשונה: 16:15, 14.01.21
