קורונה, סגרים, בדידות, יוקר המחיה, פייק ניוז, אלימות שמשתוללת ברחובות, בכבישים ובבתי הספר – אלה רק חלק קטן מהאירועים שטלטלו את חיינו בתקופה האחרונה והפכו את העולם שלנו למקום שלא תמיד נעים לחיות בו. השאלה הגדולה היא: האם אפשר בכלל לשנות את המצב ולקוות שהשנה תפגיש אותנו עם מציאות רכה יותר וידידותית לאנושות? ד"ר מיכל ברנע־אסטרוג, סופרת וחוקרת פסיכואנליזה ובודהיזם, מאמינה שכן. "אם כל אחד ואחת מאיתנו יחקרו, אפילו במקצת, את הנפש שלהם ואת היחסים שלהם עם העולם, הם יוכלו לזהות את הדפוסים העיוורים שפוגעים בהם ובסביבה שלהם", היא מסבירה. "המודעות הזאת עשויה לעורר אצלם את המחויבות לנסות להשתחרר מאותם דפוסים מזיקים".
ברנע־אסטרוג היא ראש התוכנית התלת־שנתית לגישת האקומי (Hakomi) בישראל. האקומי היא גישה לפסיכותרפיה וליחסים בינאישיים, והיא דרך עדינה להכיר את ההרגלים האוטומטיים שגורמים לנו סבל מיותר ומונעים מאיתנו להיות נוכחים באמת עבור עצמנו ועבור הזולת. כבר יותר מ־20 שנה שהיא מתרגלת מדיטציית ויפאסאנה (בשיטתו של ס.נ. גואנקה), שהיא אחד הכלים המרכזיים בתורת הבודהה להתבוננות עצמית ולשחרור מהתניות מחוללות סבל. בימים אלה יוצא לאור ספרה הרביעי, "השנים הבאות" בהוצאת שְתּיִם.
ד"ר מיכל ברנע־אסטרוג: " אנחנו משליכים על ההווה את העבר ועל המציאות החיצונית את המציאות הפנימית שלנו - ואז הכל נהיה אישי ומערער. ככל שנהיה מודעים לדפוסים שמכוונים אותנו, יש לנו יותר מרחב בחירה ותמרון"
בספריה, בין אם אלה ספרי עיון ובין אם אלה פרוזה, נבחנות פעם אחר פעם שאלות כמו: כיצד נקודת המבט שלנו מעצבת את החוויה היומיומית ואת דרכי התגובה שלנו, ואיזו השפעה יש לכך על הסובבים אותנו? כשהיא חוקרת את השאלות האלה ואחרות נשענת ברנע־אסטרוג על תובנות מתורת הבודהה ומשדה הפסיכואנליזה, על תרגול הוויפאסאנה היומיומי שלה, על ההתבוננות בעולם של ימינו, על הדמיון החופשי ועל עולם הספרות.
אז קחו לעצמכם כמה רגעים, התנתקו מכל הרעש שמסביב, צללו פנימה, לעומק הנפש, ונסו להשיב על השאלות שלפניכם. קחו לתשומת לבכם שאולי לא תהיה לכם תשובה לכל שאלה, אבל אל דאגה, המשיכו לשאול ולהרהר. לדברי ברנע־אסטרוג, עם הזמן אתם עשויים לגלות שעצם הפניית הקשב תפנה בתוככם מקום לאפשרות חדשה.
1. באילו פילטרים אנחנו משתמשים כדי לראות את העולם?
אנחנו נוטים לפרש מצבים ולהגיב אליהם בהתאם לניסיון העבר שלנו. נקודת המבט שלנו אינה רעננה אלא מושפעת ממשקעים שהותירו בנו חוויות קודמות ושהמצב בהווה כאילו מעורר לחיים. אנחנו רואים את המציאות כמו מבעד לקטרקט, ולכן לעתים קרובות התגובות שלנו עיוורות ואוטומטיות. אנחנו לא בוחרים בהן, והן עלולות להיות מזיקות. הן יכולות לדחוף אותנו למשל להתפרץ בלי שליטה, לקפוא בחוסר אונים, להתייסר בחרטה, לדאוג לשווא, להיאטם או לשקוע בחרדה או בייאוש.
"כשמישהו פוגע באחר – במבט, במילים או באלימות פיזית של ממש – זה קורה ברגעים שבהם הוא לא רואה אדם לפניו. אלה רגעים של ניתוק מהמגע עם השותפות האנושית". ד"ר מיכל ברנע־אסטרוג
הדבר נכון בעניינים פעוטים ודרמתיים כאחד. לדוגמה: הילדה מגיעה מבית הספר ומספרת שהיא קיבלה ציון נמוך במבחן. האֵם, למשל, יכולה שלא במודע לייחס את הציון הנמוך של הילדה לכישלון אישי שלה, וזה גורם לה לתחושה קשה שהיא "מחווטת" להגיב עליה בתוקפנות (למשל במשפט כמו: "יכולת לעשות מאמץ וללמוד קצת יותר במקום לשבת כל היום מול הטלוויזיה!"). היא כועסת על הבת ומפנה אליה כתף קרה לשארית היום. מבחינתה התגובה שלה אובייקטיבית ומוצדקת.
האב, לעומתה, יכול לפרש את אותו מצב בדיוק בצורה אחרת לגמרי. גם בו התעוררה תחושה לא נעימה בעקבות הבשורה של הבת, אבל הוא "מחווט" קצת אחרת, ובמקום לכעוס עליה הוא מייסר את עצמו ("זו אשמתי, אני עובד קשה מדי" או "היא קיבלה את זה ממני, גם אני אף פעם לא הייתי תלמיד טוב"). בתגובה לאשמה הוא מתחיל לפצות את הבת בדרכים שונות. בשני המקרים נוצרה תגובת שרשרת שלא בהכרח הובילה למקום טוב יותר. שני ההורים הגיבו לתחושות שלהם עצמם במקום לראות את הילדה ולתת לה מענה מתאים.
כל אחד מאיתנו בסיטואציות דומות יכול לתפוס את עצמו בזמן ולנהוג אחרת. למשל, לגלות אמפתיה כלפי תחושת הכישלון, להציע מילת עידוד וחיבוק – וגם עזרה מעשית בלימודים שאולי תשפר את הציון הבא ותביא לתחושת הישג.
נקודה למחשבה: אנחנו משליכים על ההווה את העבר ועל המציאות החיצונית את המציאות הפנימית שלנו, ואז הכל נהיה אישי ומערער. המטרה היא לא לפעול על אוטומט, וככל שנהיה מודעים לפילטרים שבהם אנחנו משתמשים ולדפוסים שמכוונים אותנו, יש לנו יותר מרחב בחירה ותמרון, וזווית ההסתכלות משתנה.
2. מה אנחנו עושים עם הידע שלנו?
לצד אי הידיעה יש לנו גם ידע רב הן מהתנסויות החיים והן מלימוד מכוון. כשאנחנו מרגישים שאנחנו מכירים או יודעים משהו, וכשאנחנו פוגשים מידע חדש, אולי כדאי לנו לברר עם עצמנו: מה הידע הזה בשבילי? האם הוא תורם לי או לוקח ממני משהו? האם הוא מתפקד עבורי כחוסם גילוי או דווקא מכוון אותי למקום שבו יש לי סיכוי לראות משהו, לגעת בחוויה או בזולת באמת בצורה עמוקה וקרובה יותר? האם אנחנו שואפים להשיג ידע מסוים כדי להשיג כוח ויתרון על פני מישהו אחר, או דווקא כדי להכיר אותו ולתמוך בו? כדי להשתפר כבן אדם או כבעלי מקצוע? כדי להרגיש שהדברים צפויים ולפיכך בשליטתנו, כביכול?
נקודה למחשבה: לפעמים עצם הבירור הזה יכול לשפוך אור על הדרך שבה אנחנו משתמשים במידע שמגיע אלינו. הוא יכול גם לעורר סקרנות ופתיחות או לגרום לנו להחליט שלדבר כלשהו אין מקום מיטיב בעולמנו.
3. האם אנחנו סומכים על התחושה הפנימית שלנו?
מהרגע שבו תינוק נולד היכולת שלו להיות קשוב לעצמו מתעצבת באופן שתלוי בתכונות שלו עצמו ובתנאים החיצוניים שבהם הוא גדל, והקשב ההורי הוא כנראה המרכזי שבהם. עד כמה ההורים או הדמויות המטפלות בו שמים לב למה שעובר עליו: האם הוא רעב או עייף? האם הוא רוצה להתנועע או להיות על הידיים? עד כמה הם רואים ומרגישים אותו, קולטים את האיתותים הלא מילוליים והמחוות הספונטניות שלו ונענים להם?
2 צפייה בגלריה
כיצד נקודת המבט שלנו מעצבת את החוויה היומיומית ואת דרכי התגובה שלנו, ואיזו השפעה יש לכך על הסובבים אותנו?
(צילום: shutterstock)
ככל שתשומת הלב וההיענות האלה מוצלחות ומותאמות יותר (אין מושלם, וגם לא צריך שיהיה מושלם!), מתבססת בתינוק היכולת להיות בקשר עם החוויה שלו ולסמוך עליה. כשהן מוצלחות פחות, התחושה הפנימית שלו עלולה להיעשות קהה יותר או שהחיבור אליה משתבש, והאמון שלו באחרים ובעצמו עלול להיפגע.
נקודה למחשבה: כשמישהו לא סומך על החוויה שלו ועל הדרך שבה הוא מפרש ומעריך את המתרחש סביבו ובתוכו, נוצרים אצלו קשיים שונים. למשל, הקושי לזהות מה טוב ומה מזיק לו ולקבל בהתאם לכך החלטות, אפילו יומיומיות מאוד.
4. האם אנחנו נעזרים בחשיבה ביקורתית?
חשיבה ביקורתית, במובנה הבסיסי ביותר, מאפשרת לנו להבחין בין מועיל למזיק, בין טוב לרע ובין נכון ללא נכון. אנשים יכולים להיות סוּפר אינטליגנטיים, ועם זאת מבולבלים וללא יכולת להבדיל בין אמת לשקר ובין מה שמתאים להם למה שלא.
אנחנו מוצפים בפייק ניוז, במידע לא מבוקר ולא בדוק ובדעות שחוזרות על עצמן שוב ושוב ועלולות להפוך בעינינו לאמיתות מוחלטות - למציאות. במילים פשוטות, אנחנו חיים בעידן שבו אנחנו כל הזמן צריכים לסנן, להחליט מה אנחנו מכניסים פנימה לעולם שלנו ומה אנחנו משאירים בחוץ.
נקודה למחשבה: יש פילטרים שמעוותים את המציאות ויש פילטרים שעוזרים לנו להתמודד איתה ולשמור על השפיות ועל הרווחה הנפשית שלנו. ככל שהחשיבה שלנו בהירה יותר, כך אנחנו יכולים להבחין בין אלה לאלה. אבל מה אם אנחנו לא ברורים לעצמנו? מה אם אנחנו חושדים שהאינטואיציה שלנו מטעה אותנו?
5. האם אנחנו יכולים לקחת פסק זמן מהזרם הבלתי פוסק של הסחות הדעת?
החושים שלנו גורמים לנו להיות חשופים בכל רגע נתון לגירויים, שלחלקם אפשר להתייחס כאל הסחות דעת, כמו למשל נביחה של כלב, הודעת ווטסאפ, התעטשות, נקישה בדלת, ריח הבושם של עוברת אורח או שיר שבוקע מהדירה של השכן. התגובה שלנו לאותם הגירויים היא בעצם ברירת מחדל.
נקודה למחשבה: לפי הבודהה, כל הצרות שלנו נובעות מאותה ברירת מחדל - מהתגובות לתחושות הגופניות שהמפגש עם העולם מעורר בנו בכל רגע נתון. אלה תגובות של דחייה ומשיכה לנעים ולבלתי נעים, והן מופיעות במנעד עצום: מהתחושה שבקושי אפשר להבחין בכך שהיא אינה נעימה ("אני לא מרגישה כלום", "משעמם לי") ועד לכאב נוראי וייסורי תופת, ומהסלידה והמשיכה הקלים ביותר ("אני בכלל לא מגיב", "אני לגמרי שלווה...") ועד לשנאה ולתיעוב או לתשוקה אדירה.
"הפגיעות שאנחנו סופגים יכולות להקשיח אותנו או להפוך אותנו לשבריריים. אבל הן גם יכולות לעורר בנו רגישות לכאב של העולם. טיפוח העדינות הוא משימה לכל החיים"
6. האם אנחנו מטפחים את העדינות שבנו?
"עדינות" היא מושג חשוב בנקודת המבט של ברנע־אסטרוג, שאף כתבה ספר בשם "אנשים עדינים" (רסלינג, 2018). כשהיא מדברת על "עדינות", היא מתכוונת לשילוב בין רגישות לרתיעה מאלימות. הרגישות היא תכונה שאפשר גם לפתח – אבל היא לבדה אינה עדינות. היא הופכת לערך כאשר האדם נעזר ברגישות שלו כדי לחוש את הרגישות של עצמו ושל האחר – ולהיענות לה.
נקודה למחשבה: הפגיעוֹת שאנחנו סופגים במהלך חיינו יכולות להקשיח ולאטום אותנו או להפוך אותנו לשבריריים. אבל הן גם יכולות לעורר בנו רגישות לכאב של העולם. בכולנו יש אלימות, והיא פוגעת בנו. טיפוח העדינות היא משימה לכל החיים, ויש לה משמעות רבה בהפיכה של הסביבה שלנו לנעימה הרבה יותר ולאלימה הרבה פחות.
7. איך אנחנו מתייחסים לסביבה שלנו?
הסביבה היא אזור המחיה שלנו. אנחנו שואפים אותה, אוכלים אותה, סופגים אותה ומכניסים אותה לביתנו ולגוף שלנו. הסביבה שותפה בהתהוות שלנו, ומצד שני אנחנו שותפים ביצירה שלה. אם, למשל, אנחנו מזהמים את המים ואחר כך שותים אותם – מובן שנסבול בגופנו מהזיהום. אם נפיץ כעס וטינה ואווירה רעה בבית או במשרד – נחיה גם אנחנו בסביבה רוויה בכעס ובטינה, שקרוב לוודאי תוביל לתגובות שליליות נוספות מהאחרים ששוהים בה, מה שעלול להחמיר את העניין עוד יותר.
נקודה למחשבה: כדי לפגוע בכוונה ביצור חי צריך להתעלם, לפחות זמנית, מהעובדה שהוא יצור חי ומרגיש. כדי לפגוע בסביבה – האנושית והפיזית – צריך להתעלם מהעובדה שאנחנו תלויים זה בזה ובכל מה שסביבנו.
8. האם אנחנו מזהים את האדם שבאדם שנמצא מולנו?
כשאנחנו מביטים במישהו אחר, האם אנחנו רואים דרכו את הפחדים שלנו, את הצרכים שלנו, את האג'נדה שלנו, או את הכאב ואת הצורך שלו? האם אנחנו רואים את הליקוי (שיש לתקן) או את היופי ואת הכוח שבו? האם אנחנו רואים אותו כתווית או משייכים אותו לקטגוריה או שאנחנו רואים בו אדם שלם? במילים אחרות, האם אנחנו רואים את ההשלכות שלנו או את האדם שמולנו?
הסופר הצרפתי רומן גארי כתב בספרו, "המלתחה הגדולה" (מעריב, 1988), שהסכנה הגדולה ביותר שלנו קשורה בקושי שלנו לזהות את האדם שבאדם. יש בעולם כל כך הרבה בדידות, ניתוק, אלימות ואכזריות, ויש בו כל כך הרבה אהבה ונחמה. לפעמים לא צריך הרבה כדי לנחם או לפגוע - די במבט כדי שהצד השני יקלוט את מה שאתם רוצים להעביר.
נקודה למחשבה: כשמישהו פוגע באחר – במבט, במילים או באלימות פיזית של ממש – זה קורה ברגעים שבהם הוא לא רואה אדם לפניו. אלה רגעים של ניתוק מהמגע עם השותפות האנושית. או כפי שכבר אמרו חכמים: עלינו להרים את המבט, להסתכל ולראות.
רומן עם האנושי
מיכל ברנע־אסטרוג "השנים הבאות" בימים אלה יוצא לאור ספרה החדש, והרביעי במספר, של מיכל ברנע־אסטרוג, "השנים הבאות" (הוצאת שְתּיִם). זהו רומן המלווה חמישה סיפורי חיים הזולגים זה אל זה, משלהי המאה ה־15 ועד לעתיד הלא רחוק. הספר נפתח בצעירה כפרית שמסתלקת מנתיב החיים המוכתב מראש ומסתיים באישה שמתאמצת לשרוד מגפה מסתורית. ברנע־אסטרוג משרטטת בספר דיוקן של אנושיות ושל האפשרויות האינסופיות לסבל ולחסד. את הספר ניתן לרכוש באתר של ברנע־אסטרוג, ב"עברית", בחנויות העצמאיות ובאונליין.
