ביום שישי ה־6 באוקטובר, יום לפני השבת השחורה, מושיק גלאמין רץ בפעם הראשונה 36 ק"מ כחלק מההכנות למרתון ניו יורק שהתקיים בנובמבר האחרון. "ההכנות למרוץ היו הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים", הוא אומר. "חצי שנה של אימונים אינטנסיביים, שהשיא שלהם היה הריצה הזאת". יום למחרת הכול השתנה. הנבחרת ביטלה את השתתפותה במרוץ, וגלאמין התחיל להשקיע את כל האנרגיה שלו בעזרה ובסיוע לכל מי שצריך בכל דרך שהוא יכול.
מתוך סלון הבית שלו ביפו, דרך שני חלונות מקושתים שהים סוער ממש לרגליהם, נשקף שובר גלים שעל אבניו נתלו כרזות כחולות של הכיתוב Bring Them Home. פתאום גלאמין קולט שהרוח החזקה סחפה איתה את המילה הראשונה במשפט, Bring, ואומר בזעזוע שהוא יודיע למישהו שיטפל בזה. בימים אלה הוא בעיקר מסיע ציוד ואוכל לחיילים. "חבל לי שהייתי בלהקה צבאית ואני לא יכול לעשות יותר", הוא אומר. "אם הייתי יכול - הייתי שמח לעלות על מדים ולצאת לעזה".
הפכתי לחברת הפקה לחיילים
גלאמין מתנדב בשני חמ"לים של הסעות ומעביר אוכל וציוד ברחבי הארץ. "איכשהו יצא שנהייתי גם עוזר הפקה. מבקשים ממני לארגן אוכל לחיילים, ודרך קשרים שיש לי אני מגייס ארוחות. יום אחד הגעתי למכללת ספיר להביא ארוחות ונתקלנו בארבעה נגמ"שים עם לוחמים אחרים שלא נשאר לנו מה לתת להם. שאלנו אותם אם הם רוצים משהו, ואחד מהם אמר לי שמזמן לא הייתה להם ארוחה בשרית טובה. למחרת התחלתי לארגן את הכול. בדרך הייתי קצת בחרדות שאצטרך גם להפעיל את המנגל, אבל זה היה בסדר. חלק מהלוחמים עשו את זה. היינו איתם ארבע שעות וכל כך נהניתי מהנתינה".
לדבריו, מאז אותה שבת הוא מוצא את עצמו נאנח בלי לשים לב. "אי אפשר להצליח להתנתק ממה שקרה", הוא אומר. "המצב כל כך מורכב וכואב". דודה של גלאמין, בת כ־70, גרה בקיבוץ ניר עוז והייתה בממ"ד באותה שבת. "מהבוקר היא אמרה לנו לא להתקשר כי היא לא ידעה איך להעביר את הטלפון למצב שקט", הוא מספר. "אבל כשמחבלים נכנסו אליה הביתה והתחילו לבזוז לה את הבית היא לא שמרה על שקט בעצמה. היא יצאה מהממ"ד, התחילה לריב איתם וגם ספגה מכה חזקה בראש. כשהם יצאו מהבית עם מה שגנבו, כולל הקלנועית שלה, במקום לשחק אותה מתה היא רצה אחריהם וצעקה עליהם. למזלה, שכנים שראו את מה שקורה, קראו לה והצילו אותה".
אני לא חושש להגיד מה שאני חושב
גם עם עילי ברעם וליאם שרם, שני צעירים שנרצחו במסיבה ברעים, הייתה לגלאמין היכרות אישית. ליאם הוא בנה של מפיקת האירועים סימונה שרם, ועילי הוא בן אחותו של גיא זוארץ, שהוא ויעל אשתו חברים קרובים של גלאמין. "את עילי הכרתי מקרוב", הוא מספר. "הוא היה ילד מדהים. הוא למד את שיטת אמבטיות הקרח של וים הוף ועשה סדנאות מיוחדות. כמה שבועות לפני ה־7 באוקטובר הייתי אצלו בסדנה אחרי אימון ריצה וזו הייתה חוויה מיוחדת. משהו בטראומה הזאת של הקור פשוט משחרר את כל הגוף מהעומסים והכאבים של הריצה. היה לעילי סימן היכר מיוחד: ברגע שהכנסת את הגוף לקור המטורף של האמבטיה הוא היה זורק עליך ברווז מגומי, וזה היה מקליל את הקושי". ברווז גומי כתום כזה מונח אצל גלאמין בסלון, על שולחן עץ עגול. "אני מרגיש הכרת תודה שזכיתי ליהנות מהאור המיוחד שלו", הוא אומר.
אתה מצליח להרגיע את עצמך איכשהו בתקופה הזאת?
"אי אפשר להצליח בזה לגמרי. אני מנסה לנשום. אני מסתכל הרבה על הים ויורד קצת לחוף. אני משתדל להיות מוקף באנשים שאני אוהב, אבל הסיפורים והזוועות והמחשבה על החטופים לא באמת עוזבים. אני מנסה לצמצם את החשיפה שלי לחדשות ולתוכן שמציף אותנו במסכים. כשאני נכנס לבית שיש בו טלוויזיה דלוקה אני מיד מרגיש לא טוב ומתחיל להתנשם".
גלאמין בעצמו לא מהסס להעלות סרטונים לאינסטגרם שלו. גם בתקופת ההפגנות לא הסתתר והעלה סרטונים מהמחאה, וגם כיום הוא מעלה סרטונים בעברית ובאנגלית - גם כדי להשתתף בהסברה הישראלית וגם כדי להביע את דעתו על הצבת החטופים במקום הראשון. "הרבה מהסרטונים שהעליתי באנגלית נמחקו מהר מאוד", הוא מספר, "יש המון תומכי טרור והם דיווחו עליהם".
באחד הסרטונים שלך כעסת על חברות שפונות אליך כי אתה גיי וזה אופנתי, ואמרת "אל תשלחו לי מתנות. עדיף שתיקחו גייז לקמפיינים". אתה לא חושש לפעמים להביע דעות כאלה ברשת?
"חברה אמרה לי לפני כמה זמן: אתה צריך לשים דגש על מה לא להעלות לרשת יותר מאשר על מה כן. אני מסתבך המון, אני אימפולסיבי ולפעמים יורה החוצה בלי לסנן. לפעמים נפלטים לי דברים שלא התכוונתי אליהם. עם השנים התמתנתי ונהייתי יותר רגיש ואכפתי, אבל אני עדיין טועה לפעמים ואין לי בעיה להתנצל. אני חי עם עצמי בשלום כי אני יודע שהכוונות שלי טובות ואני הולך לישון עם מצפון נקי. אני באמת לא פוחד שלא ישלחו לי מתנות או לא יזמינו אותי לאירועים".
"כל מצב בחיים קשור אצלי לאוכל. אני מאוהב, חולה, מצליח, מובס, מאושר, או בדיכאון – התשובה היא אוכל"
לא דמיינתי שלרוץ יהיה כל כך קשה
למטרות כמו המרוץ של עמותת שלווה, שמטפלת בילדים עם מוגבלויות, לעומת זאת, לא הייתה לגלאמין בעיה להתחבר והוא גם מקווה להשתתף במרוץ בשנה הבאה. "הכול התחיל מתמונה", הוא מספר. "חברת סאקוני תכננה לשלוח למרוץ נבחרת של 120 רצים שירוצו למען ילדי שלווה. הציעו לי להצטרף לאימונים ושלחו לי תמונת פרסומת לריצה עם מישהו שמאוד הזכיר להם אותי. זה היה מצחיק כי זה באמת הייתי אני בתמונה, ואני הרגשתי שזה סימן שאני צריך לעשות את זה. הערך המוסף של עבודה עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים מדבר אלי מאוד. עד היום אני בקשר הדוק עם 'הבית של רונית', מרכז חברתי לאנשים בעלי צרכים מיוחדים, עוזר להם לגייס כספים ומנחה את כל האירועים שלהם".
גלאמין התלהב והצטרף לנבחרת, אבל לא דמיין לעצמו למה הוא נכנס. "אני בכושר באופן כללי. רצתי שני חצאי מרתון ונפצעתי לא מעט גם כשהשתתפתי בעבר ב'הישרדות' וגם בתאונות. עברתי פריצת דיסק, פרקתי את שתי הכתפיים, עברתי פציעות ביד, ברגל ובראש ותמיד המשכתי להתאמן. אבל האימונים לקראת המרוץ היו משהו אחר. שלוש פעמים בשבוע, בקיץ, עם כל היתושים והלחות, הגענו לרוץ בארבע בבוקר עם המאמן שליו ברוש. היה שבוע שניסיתי להתאמן לבד אבל ראיתי שאני צריך את המחויבות של הקבוצה כי אחרת זה לא קורה. ההתחלה הייתה קשה מאוד, מצאתי את עצמי רץ ומקלל".
אבל לא נשברת.
"אחרי חודש חשבתי לוותר, אבל יש לי בן זוג שמסיים עכשיו התמחות ברפואה ומחויב למסלול הזה כבר 14 שנים. גם הוא כבר היה בתוך המחויבות, גם הוא הלך לישון איתי מוקדם והפסיק להזמין אוכל מאוחר בלילה. הבנתי שלהגיד 'לא בא לי' זו לא אופציה. ומזל שלא ויתרתי, כי באמת אחרי ארבעה חודשים הייתי במקום אחר. התחלתי ליהנות. פתאום היה לי קשה פחות להתעורר מוקדם בבוקר, הרגליים פחות כאבו לי. הכול נהיה יחסי. כשידעתי שיש לי ריצה ארוכה מאתגרת אחת במשך השבוע, הריצות האחרות של 12 או 20 קילומטרים כבר נהיו קלות יותר. הבנתי שכמו בדברים אחרים בחיים, התמדה מביאה להצלחה".
הצלחת ליהנות גם בזמן הריצה עצמה?
"ריצה היא פעולה מדיטטיבית. מתישהו אתה מתחבר לנשימות ולצעדים, המחשבות נעלמות ויש איזו התנתקות - זמן שבו אתה לא חושב על העולם, על העבודה או על מערכות יחסים. הייתי רץ ומרגיש אסיר תודה על הזכות הענקית שיש לי שאני חי פה, שאני בשיא השיאים, במקום המדהים הזה".
עיצוב הוא לא העיקר
הכרת התודה היא משהו שגלאמין מאמין בו עד כדי כך שקעקע את המילה "תודה" על זרוע שמאל שלו. "גם בתקופה הזאת אני אומר תודה על כך שאני חי ונושם ויכול לעזור לאחרים ולתת מעצמי. כל הפרופורציות שלי השתנו. פתאום אני מכיר תודה על כך שאבא שלי המתוק והאהוב מת בשלווה לפני פחות משנה, בגיל 84, מוקף במשפחה שלו. אני מבין שזו פריבילגיה. אני אומר תודה על כך שאני בצד הנותן, תודה שיש לי יכולת להשפיע ולחזק אחרים".
גלאמין החל את דרכו בעולם האופנה והסטיילינג והנחה תוכניות בטלוויזיה וברדיו. פרסומו הגדול הגיע עם תוכנית העיצוב "בא לחדש לכם". כיום הוא מגיש את תוכנית הטלוויזיה "טרנדים" ברשת 13. הבית שלו, כצפוי, מכיל פריטים מיוחדים, וחלק מהקירות נשארו עם הטיח המקורי. פה ושם מפוזרות בבית תמונות משפחתיות של אינסטבלוק, הפרויקט שלו להדפסת תמונות על בלוקים מעץ.
תן איזה טיפ עיצובי לקוראים.
"הכנסתי לבית עקרונות שאני ממליץ עליהם, למשל שילוב צמחים בבית. שהות בטבע מביאה איתה תחושה טובה שנקראת ביופיליה, וגם כשאנחנו מכניסים את הטבע לתוך הקופסאות שאנחנו גרים בהן אנחנו יכולים לקבל קצת מהתחושה הזאת".
ולמי שממש לא מבין בעיצוב?
"כשבוחרים דברים שאוהבים זה תמיד מסתדר ומתחבר. עיצוב הוא לא תמיד העיקר. הופתעתי לגלות שאנשים מפחדים להזמין אותי אליהם הביתה. אנשים חושבים שאני איזה מבקר בתים וכשאני אגיע אני אגיד: על הספה הזאת אני לא מוכן לשתות קפה. אבל זה ממש לא מעניין אותי. מה שמשנה זה מי פותח לך את הדלת".
הכול אצלי קשור לאוכל
במקרר שלו יש בעיקר מוצרי מזון יבשים. "תמיד אכלתי הרבה", הוא אומר. "כל מצב בחיים קשור אצלי לאוכל. אני מאוהב, חולה, מצליח, מובס, מאושר, או בדיכאון – התשובה היא אוכל. לכן גם בתקופה האחרונה אני לא מפתיע את עצמי ועדיין מתנחם באוכל. כשאני יוצא לארוחה, אין מצב שאני לא אגמור את כל השאריות של כולם".
אז איך אתה מנהל בכל זאת את התזונה?
"אני מעדיף שלא יהיה בבית אוכל, כי אם יהיה אני אוכל אותו. כמה שהטעם שלי ספציפי בעיצוב, ככה הוא לא קיים באוכל. כשאני מכין בבית אוכל אני מכין אוכל בריא, עם ירקות. אבל אני אוכל בעיקר בחוץ או מזמין הביתה ושם אני פחות מקפיד. בתקופת האימונים למרוץ חגגתי, כי הגוף היה צריך את הפחמימות של הפיצות והפסטות".
איך נראית שגרת האימונים שלך?
"היום אני מתאמן פעמיים בשבוע אימוני כוח לחיזוק הגוף עם המאמן רון אוסמו, ופעם נוספת בשיטת ג'ימנספיט שפיתח מתן בלו, חבר נבחרת ישראל בהתעמלות מכשירים – אימוני משקל גוף בשילוב התעמלות מכשירים, אקרובטיקה וטרמפולינה. רצתי בכמה ריצות למען החטופים אבל ירדתי מאוד במספר הקילומטרים. הכול השתנה, כולל הדרייב שלי לרוץ. אני עסוק מאוד במה שקורה. לא ישן טוב, יש לי סיוטים בלילה".
מה עוזר לך להתמודד?
"לראות את ההתגייסות הגדולה של כולם ולהיות חלק ממנה. בכלל, אני חושב שהיו לי הרבה גלגולים ועשיתי הרבה דברים, אבל בסופו של דבר הסיפוק הכי גדול הוא בנתינה. בעבר, למשל, חשבתי על ילדים, אבל היום כבר פחות בא לי. גם כי אני מתבגר וגם בגלל המצב. אני מאוד חרדתי, ואם היו לי ילדים היה לי קשה. אבל יש לי חלום לאמץ ילד עם צרכים מיוחדים. אולי זה יתאים לי יותר. נתינה זה הדבר הכי אגואיסטי שיש כי זה עושה טוב. אם הייתי יכול, הייתי רוצה להיות פילנטרופ".
סטיילינג: מושיק גלאמין /// איפור ושיער: יאיר פוליקר ל"סולו" /// ייצוג מושיק גלאמין: סוכנות שרית & לורנס
פורסם לראשונה: 16:20, 04.12.23
