עמית נ', בת 20, מועמדת לשירות צבאי. ברקע מחלת קרוהן, עם טיפול ביולוגי ושליטה מצוינת במחלה. היא פנתה למרפאה בשל כאב גרון קשה שהחל לפני יומיים. בבדיקה לא היה ממצא חריג, למעט שקד שמאל מוגדל. ללא עליית חם, ללא בלוטות לימפה מוגדלות. משטח גרון מהיר שלילי. שלחתי את עמית לדרכה באמירות המוכרות על מחלה ויראלית, הגוף שיתגבר וסבלנות וכו'. לאחר חמישה ימים חלה החמרה במצבה, ותוך כמה שעות הפכה לחולה מאוד. עדיין ללא חום או הגדלת בלוטות, אבל תיארה קושי לפתוח את הפה ולאכול. התחלתי טיפול אנטיביוטי באוגמנטין והזמנתי אותה לביקורת למחרת. לאחר יום וחצי עם אנטיביוטיקה, כשאין כל שיפור וגם לא החמרה, חשדתי שהיא מפתחת אבצס פרי טונסילארי, ושלחתי אותה לבדיקת רופא אף-אוזן-גרון בחדר המיון.
קראו עוד:
שי א', בן 37, נשוי ואב לשני ילדים (הקטן תינוק בן שנה), מתמחה במחלקת אף-אוזן-גרון בבית חולים גדול, לקראת תורנות שישית מתוך שבע החודש. יום שבת, שמונה בבוקר. הוא מעיר את אשתו המותשת, לאחר ששוטט עם בנו התינוק בשכונה במטרה לתת לה לנוח לקראת התורנות שלו. בשעה תשע הוא מגיע למחלקה, שם יעשה ביקור בוקר ל-30 המטופלים במחלקה, יכתוב הוראות לאחיות ויבדוק את הפונים למיון אף-אוזן-גרון. באמצע ביקור הבוקר הוא נקרא לחדר ניתוח לבצע פתיחת קנה, טרכאוסטומיה דחופה, לחולה אונקולוגי שהולך ונחנק בשל גידול בצוואר. בשעתיים שבהן היה בחדר הניתוח עלו חמישה חולים מהמיון. חולי המחלקה המתינו במיטות להשלמת ביקור הבוקר.
כאובה ומסוחררת עמית ממתינה, עם עוד ארבעה נוספים, ליד חדר הבדיקה של מחלקת אף-אוזן-גרון במגדל האשפוז. שקט ונעים כאן יותר מחדר המיון הרועש והתזזיתי. התור לא זז. לא נראה שיש כאן רופא. האחיות מספרות שהרופא בחדר ניתוח ואין לדעת מתי יגיע. לאחר המתנה לא ארוכה מגיח רופא חייכן ונמרץ, ומזמין את עמית לחדר הבדיקה. ניתן לראות את סימני כיסוי הראש על מצחו ושאריות טלק על כפות ידיו.
הוא שואל בעניין על מהלך מחלתה, על התרופות שהיא נוטלת ואיך היא מרגישה עכשיו. הוא מסביר לה בסבלנות שנשמע שיש לה מורסה מתחת לשקד וכי הוא ירצה לבדוק אותה תחת אלחוש מקומי. עמית מגרגרת, יורקת ובוכה. שי נותן לה הסבר נוסף ואז משלים את האלחוש. לאחר מכן הוא דוקר, שואב, מסביר שוב, דוקר בשנית, הפעם עם אזמל, מרחיב את החתך עם פאן ומסכם: ניקזתי לך מורסה, כיס מוגלה, שגרם לך להיות כל כך חולה. תתאשפזי אצלנו לשלושה ימים לקבלת אנטיביוטיקה, ואני מניח שמחר תרגישי טוב יותר.
רגע פלאי בין שני בני אדם. מטפל ומטופל
ניקוז מורסה הוא פעולה כירורגית פשוטה המבוצעת בחדר הטיפולים תחת הרדמה מקומית. לא תמיד זה קל. שיתוף הפעולה עם המטופל הוא קריטי. שי מתמחה כבר חמש שנים וניקז לא מעט מורסות כאלה. במיומנות גדולה הוא גייס את המטופלת לעזרתו ותוך 20 דקות השלים אבחון קליני וטיפול כירורגי באשה צעירה, מאוד חולה. מניסיונו מחר בבוקר היא תשתפר מאוד, כמו קסם. אין הרבה מחלות שניתן לתקן עם דקירה מדויקת של אזמל מנתחים. הוא שמח שיש לו את המיומנות הזו, את היכולת לרפא, להקל, להיטיב עם המטופלים שלו.
עמית עלתה למחלקה והחלה מקבלת טיפול אנטיביוטי לווריד. בחצות הציץ שי לחדרה, שאל לשלומה וסיפר שוב על מה שצפוי לה בימים הקרובים. באמצע השיחה הוא החל נותן הנחיות טיפוליות בטלפון, נופף לשלום ונעלם בחשכת המסדרון. בעשר בבוקר, לאחר שעמית כבר אכלה ארוחת בוקר, שי הופיע שוב והציג את עמית לעמיתיו הרופאים בביקור הבוקר. עייף, כבוי ומקומט - הוא נראה מרוקן לחלוטין. אדם מותש הזקוק למנוחה.
בימים אלה, עם תחילת שנת הלימודים האוניברסיטאית אני חושב על הדרך הארוכה שעושים הסטודנטים לרפואה, כמו שי וחבריו הנמצאים במסלול ההתמחות. אני תוהה האם להמליץ לאנשים צעירים ללכת וללמוד את המקצוע המופלא והמסתורי הזה. האם רגעי החסד האלה של עזרה לאדם חולה שווים את המסע הארוך והקשה? האם הסיפוק מהנתינה נשמר לאורך זמן? האם אותו סיפוק שווה את הקשיים הנלווים, את המתח המתמיד, את הלימוד האינסופי?
איך ללמד את שי וחבריו, רופאים נפלאים בתחילת דרכם, לשמור על החדווה, הסקרנות ואיכות חייהם. איך ללמד את עצמי ואת חברי הרופאים הוותיקים את אותם הדברים בדיוק. אבקש להחזיר את כולנו, את הצעירים והוותיקים, השחוקים והרעננים, לחדר הטיפולים של שי. לאותו רגע פלאי בין שני בני אדם. מטפל ומטופל. רגע פלאי שלא פעם נשכח בהמולת החיים וטירוף המערכות.
פורסם לראשונה: 09:59, 03.11.22
