בדואי זקן הולך עם בנו במדבר. שואל הבן את אביו: אבא, איך זה שאנחנו בתחילת פברואר וכמעט לא ירד גשם? וואלה איבני, לא יודע. בהמשך ההליכה שואל שוב הבן: אבא, איך זה שמחירי הקמח עלו כל כך והמשכורת שלי לא משתנה? וואלה איבני, לא יודע. אחרי שטיפסו על אחת הגבעות, ממנה רואים את עיר המחוז, שאל הבן: אבא, איך זה שלמרות שהפרסומות של קופות החולים בכפר זהות לאלה שבעיר, עדיין תוחלת החיים שלנו נמוכה מזו של תושבי העיר? וואלה איבני, לא יודע. אחרי כמה דקות של שתיקה שאל הבן את אביו, תגיד, מפריע לך שאני שואל כל כך הרבה שאלות? וואלה איבני, אם לא תשאל איך תדע?
אז ככה אני מרגיש בשנה האחרונה. אחרי כל כך הרבה שנות לימוד וניסיון בעבודה קלינית, הגיעה שנת 2020 ורוב הזמן אני נאלץ להסביר שאני לא יודע. זה לקח זמן. בהתחלה עוד הייתי מצטט את ההנחיות הרפואיות בפסקנות. לאט לאט הבנתי שבקשה של מטופל שנשמעת כרגע מופרכת, עשויה להפוך תוך כמה שבועות להנחיה קלינית על פיה אנו פועלים.
עוד טורים של ד"ר עמוסי:
הרפואה מתקיימת ומתפתחת משחר ההיסטוריה האנושית. כבר מתחילת דרכה, עוד לפני השימוש בשיטות מחקר ברורות ובתצפיות מדעיות, בסיס הרפואה היה הניסיון. טיפולים שהצליחו הועברו לדור הבא שהמשיך אותם תוך ביצוע ניסיונות לטיפול בכלים חדשים ועל מחלות נוספות.
מספר תגליות היסטוריות ב-150 השנים האחרונות עיצבו את הבנתנו על חולי, ריפוי ובריאות כפי שהם נתפסים כיום. גילוי החיידקים (לואי פסטר) והקשר שלהם למחלות (רוברט קוך). גילוי חשיבות שטיפות ידיים להקטנת זיהומים (איגנץ זמלוויס), וטיפול בזיהומים בעזרת פניצילין (אלכסנדר פלמינג). גילוי קרני הרנטגן (וילהלם רנטגן) וההרדמה (ויליאם תומאס מורטון) אפשרו את מרבית הפרקטיקות בהן אנו משתמשים עד היום. הידע הרפואי מצטבר אט אט, נדבך על גבי נדבך, תוך הקפדה על אתיקה מקצועית ובטיחותו של המטופל.
במחלות זיהומיות יש לנו ידע, ניסיון והצלחות לא מבוטלות. מחלות כמו דלקת ריאות, דלקת קרום המוח או עגבת, שעד לפני כמה עשרות שנים נחשבו קטלניות, מטופלת היום בעזרת אנטיביוטיקה שניתן לרכוש בכל בית מרקחת. במחלות רבות אנו יודעים מי המחולל, מה הטיפול המומלץ ומה המהלך הצפוי. דלקת פשוטה בדרכי השתן תגיב למנה בודדת של אנטיביוטיקה דרך הפה, ואילו זיהום של מסתם בלב יגיב רק לשישה שבועות בטיפול דרך הווריד. זיהום של העור, צלוליטיס, מגיב טוב לטיפול אנטיביוטי ואילו טיפול במורסה תת עורית מחייב לא פעם ניקוז כירורגי.
הנגיף שמערער את אשליית השליטה
ועל רקע תחושת השליטה הזו מופיע פתאום נגיף שמערער את אשליית השליטה וההיגיון של העוסקים ברפואה. האם מדובר בביולוגיה אחרת או שזה קצב ההתרחשויות שמבלבל אותנו? תוך פחות משנה זוהה ורוצף הנגיף, נמצא חיסון ומיליונים הספיקו להתחסן.
ועם כל ההתפעלות מקצב ההתפתחויות יש לא מעט דברים לא מובנים (סגר מקטין תחלואה או לא? יש בכלל תמותה עודפת?) הנחיות רשמיות שנראו נכונות מתגלות כלא רלבנטיות לאחר חודשים ספורים (אז מה נסגר בסוף, משתמשים במסכה? מחסנים נשים הרות?), והקשר הזה שבין רפואה, חברה ופוליטיקה הופך את ההתעסקות בנגיף הקורונה מורכבת ביותר, התעסקות היוצאת מחדר הרופא ומחלקות האשפוז אל בית המחוקקים, בית המשפט ואולפני החדשות.
אחרי עשרים שנה בהם ישבתי בנוחות וביטחה על כיסא הרופא במרפאה, כבעל מקצוע המכיר ביכולותיו ומודע למגבלותיו, פתאום מתחוללת כאן מהומה עולמית שקצת טורפת אבחנות פשוטות ומהלכים קליניים שהכרתי, וגורמת לי לומר יותר מדי פעמים למטופליי - וואלה, אני לא יודע. בדיקה סרולוגית לקורונה קובעת אם אני מחוסן? היא אומרת אם חליתי בעבר? ומה לגבי בדיקה סרולוגית להפטיטיס או חצבת? מי שמחוסן כנגד קורונה מוגן מהמחלה? הוא ממשיך להיות מדבק? אדם צעיר ובריא, שלא נמצא בקבוצת סיכון לסיבוכי קורונה, שווה לחשוף אותו לחיסון החדש, שלמרות שהוא נראה בטוח, לא נבדק מספיק? לא מדובר פה בניסוי רפואי? ניסוי רפואי זו לא מילה גסה, אבל האם מוצדק לערוך ניסוי רפואי על אנשים בריאים שאינם בסיכון לסיבוכי קורונה? האם אנו כחברה יכולים להפעיל לחץ ישיר או עקיף על אותם צעירים ללכת ולהתחסן? ורשימת השאלות של מטפלים ומטופלים, רשימת שאלות במדעי החיים ומדעי החברה, הולכת ומתארכת בכל יום.
ימים לא פשוטים עוברים עלי. שטף מידע, אמיתי ומדומיין, רפואי וחברתי, רפואי ופוליטי, פוליטי עם מסווה רפואי, מציף אותי כמו את כל אוכלוסיית העולם. סוגיות חברתיות ופוליטיות שזורות ביחד עם הסוגיות הביולוגיות והאפידמיולוגיות במה שנראה כמערבולת. מערבולת שמשנה את מקום העבודה שלי ממקום יציב וברור, "יודע כל", למקום של תהייה ושאלת שאלות, מקום של אי ודאות.
- ד"ר דורון עמוסי הוא רופא משפחה. ספר הביכורים שלו "רופא משפחה. יומן" ראה אור בשנת 2019 בהוצאת עולם חדש
פורסם לראשונה: 08:57, 10.02.21
