רז פרוגל
בן 26 מתל אביב, מנכ"ל עמותת סחר הוגן ישראל
לפני כעשר שנים, כשהיה נער בן 13 מרמת השרון, בעקבות שיעור ביולוגיה שעסק בנושא הסביבה, החליט רז פרוגל לוותר על שימוש בשקיות ניילון והודיע להוריו שמהיום הוא ייקח את הכריך ללימודים בקופסה רב־פעמית בלבד. "כמו בעוד הרבה דברים שעשיתי, הם זרמו איתי", הוא מספר. "הם רק אמרו שאני אצטרך לאכול הרבה גלידות כדי שיהיו קופסאות. אבא שלי פרופסור לפילוסופיה ואמא שלי פעילה ב'נשים עושות שלום'. הם אנשים אידיאולוגים בעצמם".
הוויתור על שימוש בשקיות היה רק ההתחלה. פרוגל התחיל לחקור את הנושאים הסביבתיים ואת תרבות הצריכה, וקרא ספרים כמו No Logo של נעמי קליין, שעוסק במחיר שמשלמים פועלים בעולם השלישי בתהליך ייצור מותגי־על, ואת "שיבוש תרבות" של קאלה לאסן, שקורא לפירוק התרבות הפוסט מודרנית ותרבות הצריכה שמובילות לזיהום הנפש. "הזדהיתי עם הרעיון שלפיו תרבות הצריכה היא שורש הרע בעולם, שהורסת את העולם והורסת את הנפש, והחלטתי להתנתק מהתרבות הזאת ופשוט להפסיק לקנות ככל האפשר", הוא מסביר. "אמא שלי הייתה משתגעת מזה שהשתמשתי בגרביים עם חורים כי סירבתי לקנות גרביים חדשים. היא קנתה גרביים ושמה לי אותם בארון, אבל אני לא הייתי מוכן להשתמש במוצר חדש".
קראו עוד:
מה עם בגדים? הרי מדובר בגיל שבו גדלים והמידות משתנות.
"הייתי הולך עם מה שיש. זה היה סימן ההיכר שלי. כשהוציאו לכל השכבה חולצה מודפסת לטיול השנתי, אני הבאתי חולצה ישנה שידפיסו לי עליה. לקחתי מאבא שלי בגדים. עד היום אני לוקח ממנו את כל הזבל שלו. השקעתי המון מחשבה ומאמץ בעניין הזה מתוך החלטה לא להיות חלק בעולם הניצול".
כשפרוגל הבין שמיליוני ילדים בחוף השנהב ובגאנה עובדים במטעי הקקאו בתנאים קשים, הוא החליט להפסיק לאכול שוקולד באופן גורף כאות מחאה. עד היום הוא אוכל רק שוקולד שמיוצר בתנאי סחר הוגן. לאחר השחרור למד כלכלה ויחסים בינלאומיים (כיום הוא עובד גם ככלכלן במגזר הציבורי). במקביל ללימודים הוא החליט להתמסר להקמת ארגון לקידום המטרות שהוא מאמין בהן, ובגיל 22 כבר היה המנכ"ל של סחר הוגן ישראל, שבשנה האחרונה הפכה לעמותה.
"לא הגיוני בעיניי שאני אחיה בשפע יחסי, ובקצה השני של העולם מבוגרים וילדים ייפגעו בשביל השפע הזה. לא סביר בעיניי שילדים ימותו כדי שאני אוכל שוקולד"
איזו פעילות אתה מקדם באמצעות הארגון?
"התחלתי לארגן הרצאות בברים בחיפה, שבה גרתי. הצטרפו אליי עוד אנשים, והתחלנו גם לגבש קואליציה של ארגונים שתקדם סחר הוגן, שכללה ארגוני סביבה וארגוני זכויות אדם ועובדים, כמו 'אחותי' (ארגון לקידום יזמיות, לרוב מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל) ו"סינדיאנת הגליל" (עמותה שמחברת נשים ערביות ויהודיות המייצרות יחד שמן זית). אנחנו מקדמים פעולות חינוך, למשל באמצעות תשעה תאי סטודנטים בקמפוסים שונים שיוצרים תנועה של צעירים לקידום נושאים ברוח סחר הוגן. במקביל אנחנו עובדים מול חברות ומנסים לקדם מולן תהליך לקבלת תו 'סחר הוגן', המבטיח שתהליך הייצור נעשה בצורה הוגנת לאדם ולסביבה".
איך אתה מתנהל היום מבחינת הצריכה הפרטית שלך?
"אני עדיין לא אוכל שוקולד ואני עדיין לא קונה בגדים, אלא אם זה מיד שנייה או בייצור של סחר הוגן. אני צמחוני מטעמים אקולוגיים. עד לפני ארבעה חודשים גרתי בקומונה של דרור ישראל, כך שחייתי בכלכלה שיתופית. כיום אני גר לבד אבל מתכנן לחזור בהמשך למשהו דומה. אני נוסע כמעט רק בתחבורה ציבורית. ברגע שתפיסת החיים שלי כל כך ברורה, היא משפיעה על כל היבט בחיים".
רוב האנשים מודעים באיזשהו מקום לבעייתיות של תהליכי הייצור שאתה מדבר עליהם. מה גרם דווקא לך להתמסר לנושא?
"הסיפור שלי לוגי מאוד. זה לא משהו רגשי. פשוט לא הגיוני בעיניי שאני אחיה בשפע יחסי, ובקצה השני של העולם מבוגרים וילדים ייפגעו בשביל השפע הזה. זה לא סביר בעיניי שילדים ימותו כדי שאני אוכל שוקולד. זה קצת מוזר כי אני אדם די אדיש וציני, אבל בנקודה הזאת אני מרגיש שאני מול דבר שחייבים לתקן. אני לא יכול להתעלם מזה ולחיות את חיי כרגיל. אני מרגיש שאני חייב להשקיע את כל העוצמות שיש לי כדי לתרום לתיקון".
* * *
מיטל פלג־מזרחי
בת 34 מיפו, דוקטורנטית למדיניות ציבורית, מנהלת תנועת "מתלבשות" לקידום אופנה הוגנת ומקיימת בישראל ומנהלת תחום תעסוקה ירוקה ב"חיים וסביבה" (תנועת הגג של ארגוני הסביבה בישראל)
כחובבת אופנה אחד התחביבים של מיטל פלג־מזרחי היה קניות של בגדים, ברשת וגם בקניון. אבל קורס שלקחה במקרה, ובו למדה מה קורה בעולם השלישי שמאפשר לה ליהנות מאופנה מהירה וזולה, שינה לחלוטין את אורח החיים שלה, את ההתמקדות המקצועית שלה ואת היחס שלה לקניית בגדים. לפני כשש שנים, במסגרת לימודי התואר השני במדיניות ציבורית, היא קיבלה משימה - להרצות על יום מהפכת האופנה שחל ב־24 באפריל.
"היום הזה מציין את אסון ראנה פלאזה בבנגלדש ב־2013, שבו נהרגו אלפי אנשים מתעשיית הביגוד והאופנה בקריסת הבניין שבו עבדו", היא מספרת. "התחלתי לקרוא על כך וחשכו עיניי. התגובה הראשונית שלי הייתה לסגור את המחשב. לא רציתי לדעת. אבל זה לא היה באמת אפשרי. פתאום הבנתי שאני, זו שמשלמת, משתתפת בזה. בעבר גם עבדתי באחת החברות שייצרה שם בגדים כמנהלת לוגיסטיקה. לא יכולתי שלא לראות את הקשר בין האסון הזה אליי. התחלתי לקרוא כל מה שאני יכולה על מה שקרה שם ועל מאחורי הקלעים של תעשיית האופנה".
המחקר הזה הוביל לעבודת הדוקטורט שלה, שעסקה באופנה וצדק חברתי. במקביל השתנו גם החיים האישיים שלה. "עד אז הייתי רגילה", היא אומרת. "גדלתי בבית מיינסטרימי לגמרי ביישוב מתן. אמנם הייתי טבעונית, אבל זה בא ממקום של חמלה לבעלי חיים. לאופנה היה חלק משמעותי בחיים שלי. אהבתי לקנות בזול וזה היה תחביב לגיטימי בעיניי. אקטיביזם נראה לי משהו לאנשים פריבילגיים עם עודף זמן. היום אני חושבת שהפריבילגיה האמיתית היא לשבת בבית ולהזמין בגדים זולים בזמן שבקצה השני של העולם אנשים נהרגים בשביל זה. נפקחו לי העיניים. הבנתי שאני, באמצעות כרטיס האשראי שלי, מאפשרת התעללות בנשים וילדים. ובשביל מה? בשביל שקית שאני אעיף בעוד חודשיים כדי שאוכל לקנות חדש?".
מה שינית לאחר שנפקחו לך העיניים?
"במשך יותר משנה לא קניתי כלום. הרגשתי שעד שאני לא מבינה איך אני מתנהלת עם המידע החדש אני לא רוצה לקחת שום חלק בעולם הזה. במקביל התחלתי לצרוך כל מה שיכולתי על הנושא - מאמרים, כתבות, ספרים, פודקאסטים. כל מה שיכולתי לשים עליו יד".
5 צפייה בגלריה
יד שנייה. 85% מהבגדים שאנחנו קונים נזרקים בתוך פחות משנה ומייצרים 92.1 מיליון טון פסולת בכל שנה
(shutterstock)
ומה עשית עם האהבה שלך לאופנה?
"אני עדיין אוהבת אופנה - אבל לא קונה אופנה מהירה. אופנה זה דבר נהדר, זה כלי לביטוי עצמי שמאפשר לנו לספר את הסיפור שלנו ולחגוג את עצמנו. אני לא מקווה שכל חברות האופנה ייסגרו מחר בבוקר, אני כן רוצה שהן ייצרו בגדים בצורה הוגנת שלא פוגעת באף אחד ובסביבה. זה אפשרי. אופנה בת קיימא זה לא דבר כזה מסובך".
מה זו בעצם אופנה בת קיימא?
"למשל יד שנייה, בגדים שמיוצרים בסחר הוגן ומחומרים אלטרנטיביים כמו כותנה אורגנית, ובגדים ממוחדשים שמיוצרים מווילונות או משאריות טקסטיל. המשותף לכל אלה הוא הניסיון להציב אלטרנטיבה לאופנה המהירה שמזהמת ומנצלת. אני קונה מחנויות שיודעות לספר לי מי ייצר את הבגדים ובאילו תנאים, כמו ’לוקאלי’, ’סמפל’, ’קום איל פו’. הלבשה תחתונה אני קונה רק ב’ליליבלום’, שמייצרת מוצרים מכותנה אורגנית ובסחר הוגן. היום אנחנו מפתחות ב'מתלבשות' אינדקס שירכז את כל החנויות בארץ שאפשר לקנות בהן אופנה בת קיימא".
"אני מלבישה את הילדים שלי ביד שנייה, למשל בביגודיות של ויצו, וזו חוויית שופינג מטורפת בשבילם. אני גם משתמשת כמובן בחיתולים רב־פעמיים. אם קלישאה, אז עד הסוף"
זה לא יקר יותר?
"לא בהכרח. בגדי יד שנייה הם ממש לא יותר יקרים. ובכל מקרה, לפעמים יותר יקר זה לא רע. כי אין בגדים זולים, יש בגדים שמישהי אחרת כבר שילמה עליהם את המחיר. השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא לא למה בגד הוא כל כך יקר אלא למה בגד הוא כל כך זול. משהו מאפשר את זה. בנוסף, כשהבגדים שלנו עולים יותר, אנחנו מעריכים אותם יותר ולא זורקים אותם כל כך מהר וקונים חדשים. 85% מהבגדים שאנחנו קונים נזרקים בתוך פחות משנה ומייצרים 92.1 מיליון טון פסולת בכל שנה. הפסולת הזאת נטמנת באדמה או נשרפת ופוגעת בסביבה. אבל לא בזו של העולם המערבי, היא נשלחת בחזרה למדינות אפריקה ואמריקה הלטינית, פח האשפה שלנו, שמחויבות לרכוש אותה".
החוויה של הקניון או קנייה באונליין לא חסרה לך?
"אני מכירה מקרוב את התגמול הרגשי של הקניון, אבל למדתי למצוא לו תחליפים שגם עושים טוב לנפש, כמו לראות סרט מעניין על אופנה, לבקר בתערוכה, לקרוא. אפשר ליהנות מאופנה בלי לעשות שופינג".
הארון שלך עמוס פחות היום?
"אני לא מינימליסטית. יש לי הרבה בגדים, אבל הארון שלי פחות עמוס מפעם, ואני גם מכירה כל בגד באופן אישי. אין לי יותר בגדים עם אטיקט שאני לא זוכרת מאיפה הגיעו אליי".
ואיך את מתנהלת במה שקשור לבגדים של הילדים?
"למזלי הם עוד בגיל שבו הם מקשיבים לי (6 ו־3). אני מלבישה אותם ביד שנייה, למשל בביגודיות של ויצו, וזו חוויית שופינג מטורפת בשבילם. אני גם מסבירה להם מגיל קטן שלא קונים סתם, שכל מה שאנחנו קונים ואז זורקים לפח מגיע לאיזשהו מקום בעולם - הוא לא נעלם. אני משתמשת כמובן גם בחיתולים רב־פעמיים. אם קלישאה, אז עד הסוף".
* * *
קארין לחיאני
בת 31 מתל אביב, בעלת בלוג וסדנאות לקידום ערכים של קיימות והתפתחות אישית
עד גיל 26, קארין לחיאני, שגדלה בקריית גת, חיה חיים אינטנסיביים מלאי סטרס. אחרי שירות בממר"ם וסיום תואר במדעי המחשב היא עבדה כמתכנתת. בחייה האישיים היא התעסקה בעיקר במראה שלה ובאוכל - רצה עשרות קילומטרים בחודש ואכלה בעיקר חלבונים. "רציתי להיות רזה ולהיראות טוב", היא מספרת. "היה לי דימוי גוף נמוך, ועניין האוכל ניהל אותי וגרם לי לבעיות חברתיות ורגשיות. הייתי ספורטאית אבל לא הרגשתי טוב. היו לי כאבי בטן והייתי חלשה, ועדיין חשבתי שאני פועלת נכון. לא הבנתי שאני סובלת מהפרעת אכילה ושאני ממש לא עושה לעצמי טוב".
סרטן בלוטת התריס שהתגלה אצלה שינה הכול. "הבנתי שמשהו בחיים שלי לא נכון", היא מסבירה. "התחלתי ללמוד על הנושא והפכתי להיות הוליסטית יותר. הבנתי שהסרטן קשור בכל מה שמייצר רעל - גם רגשי, גם תזונתי, גם אקולוגי, גם אנרגטי. התחלתי לדבר אל עצמי בשפה אחרת. לבדוק מה אני מכניסה לגוף, במה אני מזינה את עצמי מכל הבחינות. בלוטת התריס קשורה בחוסר איזון הורמונלי, והבנתי אז שהחיים שלי לא מאוזנים. הספורט שעשיתי היה מאוד הישגי ותחרותי, האנרגיה שלי הייתה מאוד חדה וישירה, ולכן התחלתי להכניס דברים יותר עגולים לחיים שלי - נשימות, יוגה, דברים שלא הכרתי בכלל קודם. התחלתי לחוות חוויה של תיקון. הרגשתי ערנית יותר, קלה יותר, נינוחה יותר".
אילו שינויים עשית בשגרת החיים שלך?
"הכול השתנה. ביום אחד הפסקתי לשתות קפה ולאכול בשר, גבינות ודגים, הוצאתי את הטלוויזיה מהבית כי היא דבר שבנוי על פיקים של אמוציות וסטרס, הפסקתי ללכת לישון כשהטלפון צמוד אליי. הרבה דברים התחברו לי, וההיבט הבריאותי התפתח גם להיבט אקולוגי, כי משהו שטוב לי אבל מזיק לסביבה לא יכול להיות באמת טוב. ברגע שנפתחתי לצריכה טבעונית ברמה הבריאותית, למשל, הבנתי שאני גם לא רוצה לפגוע בעולם ברמה ההומנית והאקולוגית. במקום מים מינרליים שמגיעים בבקבוקי פלסטיק, אני שותה מים באוסמוזה הפוכה ממתקן שמונח מתחת לכיור. אני כמעט לא מכניסה הביתה פלסטיק. מהר מאוד שיניתי את הסביבה שלי, את החברים שלי. נפרדתי מאנשים שלא תרמו לי. היום אני אחרי פרידה, אבל גם הדרך שבה אני בוחרת בני זוג השתנתה. פעם הייתי מסתכלת על מי הם בעולם, מה הם עושים ואיך הם נראים, והיום אני מסתכלת על איך הם גורמים לי להרגיש".
"הרבה דברים התחברו לי, וההיבט הבריאותי התפתח גם להיבט אקולוגי. כי משהו שטוב לי אבל מזיק לסביבה לא יכול להיות טוב באמת"
את כל השינוי הזה עשית במקביל לטיפול במחלה?
"הסרטן שהיה לי הוא מחלה איטית, כך שהיה לי זמן. לא רצתי לעשות ניתוח אלא עשיתי אותו רק אחרי שנתיים. החלטתי שאני לוקחת לי זמן לשנות את החיים. הסרטן היה בשבילי מין סטופר גדול מעל הראש שהוביל אותי לייצר את החיים הנכונים לי, מין מורה שדופק לי על הדלת. אני מאמינה שאם חליתי, משהו בתוכי ביקש את המחלה, כי זו הדרך של הגוף לומר לי שמשהו לא נכון".
שנה לאחר הניתוח הוסיפה לחיאני עוד שינוי לחיים ועזבה את ההייטק לטובת מקצוע שהתאים יותר לתפיסת העולם החדשה שלה. כיום היא מנחת סדנאות ותהליכים, בעיקר של נשים, להתפתחות והעצמה, ומנהלת קהילות אלטרנטיביות שמאפשרות לאנשים להתבונן על החיים שלהם וליצור שינוי בעצמם בתוך סביבה תומכת (karin_movement@). "הייתי מתכנתת שיושבת מול מחשב וחיה בסטרס ושיניתי את זה", היא אומרת.
ועכשיו, הכול נינוח?
"לא שהיום אין לי סטרס בכלל. אני גרה בתל אביב, אני חיה חיים אלטרנטיביים בתוך המיינסטרים, אני עדיין בתוך המטריקס, לא הפכתי לאיש מערות. אבל אני משלבת את החיים האלה עם עקרונות הוליסטיים ואקולוגיים. זה עניין של איזון. לא חושבת שאפשר להגיע לאוטופיה, אבל העיקר הוא שאני חושבת על כל הדברים. מאיפה האוכל שלי מגיע? מאיפה מגיעים הבגדים שאני לובשת? תהליך התפתחות הוא לא רק הבחירות שאנחנו עושים, אלא קודם כול השאלות שאנחנו שואלים".
ואילו בחירות את עושה?
"אני מכניסה היום הביתה רק מוצרים אקולוגיים, החל בסבון וכלה במשחת שיניים. אוכל אני כמעט לא קונה ברשתות אלא רק בחנויות קטנות שמייצרות בייצור מקומי ולא אורזות בשקיות פלסטיק. גם לסדנאות ולאירועים אני מביאה רק מוצרים אקולוגיים, והמקומות שבהם אני מקיימת אותם הם מקומות שמקפידים על ניהול אקולוגי, למשל עם שירותי קומפוסט ומטבח שמפריד פסולת. מה שמנחה אותי זה הרצון לעשות בחירות מיטיבות גם עבורי וגם עבור העולם, וזה הולך ביחד".
