לקראת 7 באוקטובר הייתי מאוד נרגשת כי חברה אמרה לי פעם שהחופש הגדול מתחיל ביוני ונגמר באוקטובר, אחרי החגים והחופשים, ואז אפשר להתחיל לעשות דברים", מספרת השחקנית אלמה דישי. "זה נכנס לי לראש וחיכיתי לתאריך הזה, שבו יסמין בת השלוש תיכנס לשגרה בגן". אחרי החגים הייתה דישי אמורה להתחיל כמה פרויקטים. אחד מהם, בימוי של הפקה בבית צבי, ממש ב־8 באוקטובר. דישי, בת 36, שנשואה לבמאי התיאטרון איתי פלאוט, גדלה בתל אביב ובהמשך בסביון בבית ספוג אמנות. אביה, שאול, הוא קולנוען, ואמה, אילנה, עורכת דין שגם כתבה בעבר בעיתונות על קולנוע. לאחר שירותה הצבאי כמפקדת טירונים של נערי רפול למדה דישי משחק בסמינר הקיבוצים ושיחקה בשלל הצגות וסרטים, ובהם בסדרה "איש חשוב מאוד" לצד יהודה לוי, תפקיד שעליו קיבלה את פרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה. בימים אלה היו אמורים לצאת בהשתתפותה גם סרט קולנוע "המשלחת" וסדרה בתאגיד "בהסתורה", על העולם החרדי. אבל הכול נעצר.
"באותה שבת יסמין התעוררה מוקדם, עוד לפני שש, וכשהתחילו האזעקות כבר היינו ערות", היא מספרת. "לא הבנו מה קורה אבל הגוף ידע לפעול. אני תפסתי את יסמין, בעלי תפס את הכלב, ורצנו לממ"ד הקומתי. במשך היום, כמו כולם, הבנו שקורה כאן משהו אחר. הטירוף התחיל ומאז כולנו למדנו לחיות באיזה בור שחור. יש משהו בהישרדות של אנשים בתוך המצב הזה שהוא מתגלגל. אנחנו כאילו מבינים כל פעם עוד משהו נורא ובכל זאת אנחנו בשגרה עם הילדים, בעבודה, להסתדר עם יוקר המחיה, עם ההורות, עם הזוגיות. אנשים רוצים לעבור איכשהו את היום ולראות בערב 'הכוכב הבא', כי קשה להכיל את המציאות בלי להתמוטט. צריך לשרוד איתה. אני לא אומרת את זה בשיפוטיות כי גם אני בתוך זה, אבל כן חשוב לי לא להדחיק ואני מנסה לדבר על הדברים כמה שאני יכולה, לכתוב, להופיע מול מפונים, להשאיר את החטופים במודעוּת. זה קצת מזכיר לי את התחושות שלי לגבי עולם ההורות. מין משהו עצום שקורה ולא מספיק מדברים עליו".
בסוף את לבד עם תינוקת.
אחרי הלידה, לדבריה, היא נכנסה להלם. "המצב הקיומי שבו אני מגדלת ילדה היה צורת חיים חדשה שלא הבנתי. הסתכלתי על זוגות ברחוב ואמרתי לעצמי: מה, גם אתם עשיתם את זה? ההערכה שלי כלפי בני אדם נסקה לשחקים. לא תפסתי איך בעצם כולם ממשיכים לתפקד בשלב הזה של ההורות. נחשפתי לאיזה כוח המשך שמניע את כולם ולי היה קשה להכיל אותו".
מה למשל היה לך קשה?
"בעיקר הלבד. לא יודעת אם זה קשור לחיים בעיר, אבל את לבד. ההורים שלי ושל בעלי עזרו ועטפו, אבל בסוף את לבד עם תינוקת. הקונספט המודרני מאוד בודד. יש לי חברות עם ילדים, אבל מספיק שהן גרות באזור אחר או שהילדים שלהן בגילים אחרים, וזה כבר שונה. אני חושבת שהייתה חסרה לי קהילה. בלילה הראשון אחרי הלידה, כשהכול עוד טרי וחדש, מצאתי את עצמי גורפת את המים במקלחת. זה דבר קטן, אבל חשבתי על זה שבשבט של פעם היו מטפלים בי, מאכילים אותי, חובשים אותי, עוזרים לי. יש פה דיסוננס מבחינתי. גם כשחוזרים הביתה הכול מתהפך אבל את אמורה להמשיך איכשהו כרגיל. זה היה שוק בשבילי, כי במרוץ הזה של החיים אין זמן ואין מספיק דיבור על החרדות והעייפות והקושי והגוף והמחסור בשינה. אפילו על חוסר הידע. פשוט אין לך מושג מה עושים".
את עדיין מרגישה ככה?
"ככל שהזמן עובר את לומדת. אבל היה לי קשה המון זמן. אני זוכרת שכמה שבועות אחרי הלידה חיכיתי בכיכר רבין לחיסון קורונה והתחלתי לבכות. יוסי מרשק עבר שם ואמר לי: 'אל תדאגי, בגיל שלושה חודשים את תראי שיהיה בסדר'. והגיע גיל שלושה חודשים ועדיין לא הייתי בסדר. אחר כך אמרו לי: 'בגיל חצי שנה את תרגישי אחרת'. וגם זה לא קרה. רק כשיסמין הגיעה לגיל שנתיים התחלתי להסתדר. פתאום הייתה לי מין תובנה שכולם פשוט מגלגלים את זה. לכולם קשה, כולם עייפים, אנשים מתמודדים עם חרדה ודיכאון, ופשוט חיים עם זה ואיכשהו מדביקים את הקצב. גם אני".
איך את מגדירה את עצמך כאמא?
"אף פעם לא הייתי בן אדם של ילדים. פחדתי להחזיק תינוקות ולא ממש ידעתי איך לתקשר עם ילדים. גם כילדה לא אהבתי את שולחן הילדים בארוחות. רציתי להיות עם מבוגרים. לשמחתי, החיבור עם יסמין דווקא קרה בקלות. היה לי קשה עם העולם אבל טבעי איתה. אתמול היא האירה לי צד בהורות שלי כשהיא שיחקה כאילו היא אמא ואמרה: 'עכשיו אני אמא. אני עסוקה. אני מסדרת'".
את באמת עסוקה הרבה בסידור וארגון?
"אני מסדרת הרבה. אני לא יכולה להתנהל כשיש כלים בכיור או כשיש בלגן במקרר. בערב אני תמיד אסדר את הצעצועים ואת הכרבולית על הספה, אעמעם את האורות, אדליק נר. זה משפיע על הסדר הפנימי שלי. גם כילדה הייתי מאורגנת. ילדה כזאת שתמיד דואגת להכין את הילקוט בערב".
ידעת כילדה שאת רוצה להיות שחקנית?
"גדלתי בפסטיבלי סרטים בעולם כי אבא שלי לקח אותי איתו. הייתי בחוגי תיאטרון ולמדתי בתלמה ילין. אבל לא היה רגע שאני זוכרת שבו אמרתי לעצמי 'אני רוצה להיות שחקנית'. זה פשוט קרה. אפילו לא הבנתי שאני הולכת אחרי החיידק של אבא שלי כי הוא עסק בקולנוע ואני למדתי תיאטרון ואלה נראו לי עולמות שונים. הבמה הייתה לי הכי נוחה בעולם, מקום של עוצמה שפשוט זרמתי לתוכו. כילדה הייתי מופנמת וביישנית. חששתי לבוא לבית הספר אחרי תספורת חדשה, למשל, אבל על הבמה יכולתי לעשות הכול. הבמה נותנת לי רשות להרבה דברים".
הקונספט המודרני מאוד בודד. בסוף את לבד עם תינוקת. אני חושבת שהייתה חסרה לי קהילה. בשבט של פעם היו מטפלים בי, מאכילים אותי, חובשים אותי, עוזרים לי"
למדתי לעבור דרך הפחדים
אחרי הצבא ניסתה דישי להתקבל לבתי ספר למשחק ולא הצליחה. אמרו לה שהיא סגורה מדי ובוסרית, והיא קיבלה את הדין וניסתה לבחור דרך אחרת. יום אחד במקרה, כשהלכה לראות הצגה, היא פגשה את איציק ויינגרטן. הוא זכר אותה מהאודישן בסמינר הקיבוצים ושאל אותה איפה היא הולכת ללמוד. כשהיא אמרה לו שלא התקבלה לאף מקום הוא הזמין אותה ללמוד בסמינר. "נהניתי מהלימודים, קיבלתי תמיד תפקידים ראשיים, והכול זרם מצוין", היא מספרת, "עד לחזרה הגנרלית של ההצגה האחרונה בבית הספר למשחק שבה קיבלתי התקף חרדה. אמרתי לעצמי: אני לא עולה יותר על הבמה. זה פחד אלוהים. מה זה הדבר הזה? כל כך הרבה אנשים באים לראות אותי, מה יהיה אם אשכח את הטקסט? המשכתי להופיע אבל נכנסתי לאובססיה של שינון טקסטים. הייתי עומדת על הבמה ומרגישה שיש לי סד על הפה. זו הייתה תקופה של סבל".
ולא חווית את זה אף פעם קודם לכן?
"ממש לא. בתקופת הלימודים הבמאית נולה צ'לטון אמרה לי, 'שום דבר לא קשה לך על הבמה', וזה היה נכון. היום אני מבינה שההצגה הזאת סימלה את הבחירה הסופית שלי במקצוע. עד אז הייתי בחוגים או בלימודים, פתאום, בגיל 23, הבנתי שהחיים מתחילים והייתי צריכה ממש לבחור. בעצם הייתי במקום שבו התחברתי לחלום חיי והבנתי מה זה פחד מהצלחה. פחדתי שלא יהיה לי זמן להשקיע באימהות בעתיד, פחדתי שאני אצליח ויקנאו בי ולא יהיו לי חברים, פחדתי שאני אצליח ואז לא אצליח לשחזר את ההצלחה, פחדתי שאני אתמכר למשהו כי אני נכנסת לעולם השואו ביזנס. המון פחדים. עם הזמן והטיפול זה השתחרר. הבנתי שהרבה שחקנים מפחדים, ולכל אחד יש עקב אכילס אחר, הבנתי שכנראה גם במקצועות אחרים אנשים מתמודדים עם כל מיני פחדים, וזו דרך. זו תעלת לידה".
אמרו לי שהמראה שלי לא במודל הנכון
היום, שנים אחרי הלידה הזאת, דישי כבר מספיק בטוחה בעצמה כדי ללמד שחקנים משחק מול מצלמה וכדי להחליט לביים. "נשים פחות מעיזות באופן כללי", היא אומרת. "יש למשל המון שחקנים שמשחקים ומביימים באותו פרויקט ואין כל כך הרבה נשים שעושות את זה. אני מאמינה שנשים צריכות להאמין בעצמן יותר גם אם הן לא מקבלות גיבוי. אמרו לי שאני לא מתאימה, שאני לא מספיק מרפקנית, שהמראה שלי הוא לא במודל הנכון, ובאמת כמעט ויתרתי. ועובדה שבסופו של דבר אני ממש הדבר הזה שנקרא שחקנית".
לפני כעשור, לאחר שנבחרה להוביל קמפיין לחברת ההלבשה התחתונה טריומף, הופיעו ברשתות החברתיות לא מעט תגובות שהרימו גבה על הבחירה בדישי שלא עונה על מודל הרזון המקובל. באחת הכתבות שעסקו בדישי אף נטען שהיא מכוערת. כבר אז דישי הגיבה בשלווה. "היו שנים שבהן הייתי מוטרדת מהמראה ומהמשקל", היא מודה, "וניסיתי להתאים את עצמי. הרגשתי גבוהה מדי, מלאה מדי, עם גבות עבות מדי. בעשור האחרון זה נעלם ואני מאוד שלמה עם עצמי. אני מסתכלת במראה ומרגישה מאוד יפה. אמרו לי בעבר שאני צריכה להיות יותר רזה, גם בהקשר המקצועי, אבל היום אני לא מתעסקת בזה. אני מאמינה שאם אני שמחה ומשוחררת, הגוף מצטרף לזה ואני נראית טוב. מראה הוא תוצר לוואי של שלמות עם עצמך לדעתי, והפוקוס שלי הוא על עשייה ואכילה של מה שאני אוהבת".
מה את אוהבת לאכול?
"אני אוהבת קמח לבן ומתוקים ואוכלת מה שאני אוהבת. אני כן מקפידה לאכול ירקות, פירות וחלבונים, אבל מרשה לעצמי לאכול גם לחמנייה, פסטה או גלידה. באופן כללי אני אוהבת לאכול. אני לא מאלה שאומרות בצהריים 'אוי, שכחתי לאכול'. אוכל בשבילי זו אנרגיה. בבוקר תמיד תהיה בבית ארוחת בוקר, ובהצגות תמיד יש לי שקית עם תמרים או משהו דומה. אני בן אדם של אוכל ומשקיעה באוכל אבל לא מובלת על ידי שיטה מסוימת".
יש משהו שאת לא אוכלת?
"לפני כעשר שנים סבלתי מדלקות בדרכי השתן. הלכתי למדקרת והיא אמרה לי לוותר על מוצרי חלב. אז חוץ מגבינות שמנות, שאני מאוד אוהבת, אני לא נוגעת במוצרי חלב".
דישי נעזרה ברפואה המשלימה גם בהתמודדות עם פריצת דיסק שקרתה לה בעקבות אימון אינטנסיבי שעשתה. "הלכתי לאימונים פונקציונליים והתחיל לי כאב בגב", היא מספרת. "חשבתי שאם אמשיך להתאמן ולהתעלם מהכאב הוא יעבור, אבל טעיתי. נוצרה לי פריצת דיסק והשתקמתי ממנה באמצעות שיעור יוגה איינגר שבועי שאני עושה עד היום. פעם בשבוע אני הולכת גם לרקוד ריקוד חופשי בשיטת חמשת המקצבים. אני מקפידה על הפעילויות האלה מהמקום הבריאותי של שחרור עומס ולחץ. אני יודעת שכשאני לחוצה או מוטרדת ייתפס לי הגב או תתפוס אותי איזו מחלה. עד 7 באוקטובר הייתי עושה לעצמי מדיטציות, יושבת בשקט ועושה משהו מאוד אינטואיטיבי לבד על הספה. אבל היום אני מתקשה להגיע לרגיעה שתאפשר לי לעשות את זה".
מה כן עוזר לך לשמור על רוגע יחסי?
"אחד הדברים הכי חשובים בעיניי הוא שינה. סביב עשר בלילה אני כבר במיטה. אני חייבת את זה כדי לשמור על מצב רוח, ריכוז ויצירתיות. עוד דבר שמאוד חשוב לי זה הירוק. כל שבת אני משתדלת לצאת עם המשפחה לטבע, אפילו לשעה. זה מטעין".
פורסם לראשונה: 08:50, 12.03.24
