נגה ניר נאמן (44) היא עורכת הצרכנות, התיירות והתעופה ומגישה בחדשות 13. נשואה לאורן נאמן, מנכ"ל חברת סטארט־אפ בתחום האסתטיקה, אמא לנעם (בן 17) ואלה (10), גרים בתל אביב.
אני טיפוס טוטאלי אבל לא מצפה שהכל יהיה מושלם
"אני חושבת שאפשר לצלוח בשפיות את עומס המטלות בחיים רק כשמבינים שלא יהיה מושלם. אין דבר כזה לעשות הכל הכי מושלם שיש. הגם וגם וגם - זה לא אנושי. אני כן משתדלת לעשות כמיטב יכולתי ולהיות מרוכזת בדבר המסוים שאני עושה באותו רגע ובאמת לתת את הכי טוב שלי, ואני כן טיפוס טוטאלי, אבל אני לא מצפה מעצמי ליותר ממה שאפשרי ברגע הנתון. צריך לדעת לקבל את זה - זה בעיניי היסוד של כל האופרציה הזאת שנקראת שילוב בין בית לקריירה".
ולכן אני נעזרת בכל מי שאפשר
"יש דברים שאני עושה בעצמי ויש הרבה דברים שבהם אני נעזרת במי שאפשר. היום שלי מתחיל מוקדם מאוד. אני מבשלת בבקרים לבת שלי אוכל טרי וחם אבל לא כל בוקר. לאחר מכן אני מארגנת את הבית. אני אוהבת מאוד סדר וניקיון, ומעבר לכך שיש מנקה פעמיים בשבוע, אני מנקה גם בעצמי, בעיקר בימי שישי, לצלילי מוזיקה בעוצמות גבוהות. יש גם מטפלת צעירה ומגניבה שמגיעה כל יום ונמצאת עם הבת שלי ועושה איתה יצירות ושיעורי בית כי אני מגיעה הביתה בלילה. בעלי נמצא בערבים בבית, והוא זה שמכין את החביתות והסלט. פעם בשבוע ההורים שלי מגיעים מעפולה, וגם הם עוזרים מאוד".
4 צפייה בגלריה
כן, ככה היא נראית באמת. בצילומים אלה לא נעשה שימוש בפוטושופ לצורך הצרת היקפים
(צילום: אלון שפרנסקי, סגנון: ראובן כהן)
אין לי הרבה זמן עם הילדים, אז אני מתמקדת בזמן איכות
"הילדים שלי (נעם, בן 17, ואלה, בת 10 - מב"ל) יודעים שכשאני בעבודה לרוב אני לא זמינה ומבינים את זה, ובעבודה תובענית ולחוצה כמו שלי יש לא מעט רגעי משבר. אבל אני יודעת למצוא גם את הרגעים איתם, ואם זה בא על חשבון משהו אחר - זה בסדר. למשל, יום שישי אחד התחשק לי להכין פחזניות שפעם הצליחו לי, אבל רציתי גם לצאת לסיבוב בעיר עם הבת שלי, אז שמתי את האפשרויות על המאזניים וברור שהעדפתי את זמן האיכות איתה. כשהם היו יותר קטנים, האתגר היה גדול יותר, אבל גם היום אפשר לומר שכל יום הוא מלחמה, או כמו שאמא שלי אומרת: 'ילדים קטנים - צרות קטנות, ילדים גדולים - צרות גדולות'".
"הדרייב הטבעי שלי הוא לקום מוקדם כי יש מעט מדי שעות ביממה וחבל סתם לישון. מה שכן, לפעמים אני חוזרת לישון בסביבות השעה 9:00 בבוקר, לרבע שעה ששווה זהב"
אני ישנה בסטרס ואפילו החלומות שלי בלחץ
"זה לא שינה מה שיש לי. היא מאוד שטחית, כל דבר מעיר אותי, ואני דרוכה אפילו בלילה. אני ישנה בסטרס, ואפילו החלומות שלי בלחץ. הדרייב הטבעי שלי הוא לקום מוקדם כי יש מעט מדי שעות ביממה וחבל סתם לישון. מה שכן, יש לי סוד: לפעמים, כשהלו"ז מאפשר, אני חוזרת לישון בסביבות השעה 9:00 בבוקר, לרבע שעה ששווה זהב. זה מטעין אותי לכל היום. בשבת אני לא מוותרת על שנ"צ. בכלל, השבת היא זמן המנוחה הטוטאלי והיא ההצלה של כל השבוע מכל בחינה שהיא, בעיקר משפחתית".
לא עשיתי כושר, עד שגיליתי את הריצה
"שנים לא עשיתי שום דבר. אבל כלום. עשיתי פה ושם פילאטיס, אבל זה יותר לנשמה - לא משהו שמעלה את הדופק. לקראת גיל 40 גיליתי את הריצה ואז הרגשתי שהחיים שלי השתנו. אמנם לא הצלחתי לרוץ מעבר ל־5־7 קילומטרים, אבל זה היה חלום. הייתי מתעוררת בחמש בבוקר פעמיים בשבוע ופשוט רצה. במקביל, עשיתי קורס שחייה בשיטת TI. אני מטורפת על שחייה. אם לא היה לי חבל על הפן בשיער, הייתי שוחה כל יום. בשלב הזה הייתי מאושרת שמצאתי תחומי ספורט שאני ממש נהנית מהם".
4 צפייה בגלריה
"אני מטורפת על שחייה. אם לא היה לי חבל על הפן בשיער, בטוח הייתי שוחה כל יום"
(צילום: אלון שפרנסקי, סגנון: ראובן כהן)
אבל אז נפצעתי ואסור היה לי לזוז סנטימטר
"לפני כשנה הייתה לי תאונה, שברתי חוליה בגב במהלך צילומים. לאחר הפציעה הורו לי לשכב בתוך סד במשך חודשיים וחצי - והיה אסור לי לזוז אפילו סנטימטר. הדבר היחיד שהיה מותר לי לעשות זה ללכת לשירותים ולחזור. פרופ' צבי לידר (מנהל היחידה לניתוח עמוד שדרה באיכילוב - מב"ל) אמר לי שאם אני רוצה לצאת מזה ללא ניתוח, אסור לי לזוז, וציין שזה נראה כמו משהו שבלתי אפשרי שיקרה אצלי. אבל זה מה שהחזיק אותי - השאיפה להבריא ולהימנע מניתוח. אחרת, תזזיתית כמוני לא הייתה שורדת את זה. לא צפיתי בנטפליקס, אפילו לאכול לא יכולתי, ובחודש הראשון הייתי עם משככי כאבים חזקים ופשוט לא עשיתי כלום. שכבתי".
"פעם חשבתי שאנשים שאומרים שהם מכורים לכושר הם הזויים, אבל היום אני מבינה אותם. אין כמו התחושה הזאת של החוזק, של השליטה בגוף, זה שהוא מעוצב וגם מה שזה מחולל בנפש"
אני מתעלמת מהגדרת הנכות שלי
"הוכרתי בביטוח הלאומי כנכה, ועם הזמן אחוזי הנכות ירדו ואני לא מתייחסת לזה. מנסה להתעלם כמה שיותר מהעובדה הזאת ולא להתעסק בזה - מבחינתי החוליה החלימה. מצד שני, אני משקיעה ממש בהחלמה. יש לי פיזיותרפיסט בשם אוסקר שאני משתדלת לפגוש פעמיים בשבוע והוא דורש ממני המון. בהתחלה הוא הגיע הביתה ובהמשך התחלתי לנסוע אליו".
חזרתי להתאמן אחרי הפציעה, וזה ממכר
"מאז הפציעה אני די מפחדת לרוץ, חוששת להכביד על הגב, אבל השחייה היא הדבר האידיאלי במצבי, וכל חלון שיש לי - בבוקר, אחר הצהריים או בערב - מוקדש לה. יוצא שבימים אלה אני משקיעה בכושר, גם בשחייה וגם באימונים אצל אוסקר. אני עושה אצלו אימוני כוח והוא לא מוותר לי. יש לו מכשירי אימון מטורפים ותובעניים, ובזכותו אני מחזקת את שרירי הליבה. פעם חשבתי שאנשים שאומרים שהם מכורים לכושר הם הזויים, אבל היום אני מבינה אותם. אין כמו התחושה הזאת של החוזק, של השליטה בגוף, זה שהוא מעוצב וגם מה שזה מחולל בנפש - זה ממכר ממש. יש לי מינוי גם למכון כושר, שם אני גם שוחה, וגם מוסיפה אימוני קרוס טריינר (אליפטיקל). אגב, אני סוחבת המון ציוד של צילומים ונפצעת לא מעט. בעלי אומר שלמח"ט גולני אין תיק רפואי כמו שלי".
בשביל להירגע אני צריכה לנסוע רחוק
"לא תמצאו אותי בספא. זה מחרפן אותי. אם אשב עם עצמי במדיטציה - אוכל לעצמי את הראש. כדי להגיע לרגיעה מוחלטת אני צריכה להיות מאוד מאוד רחוקה. גיחה ליוון לא תעשה את זה. אני צריכה לנסוע רחוק, להרבה זמן, ולהרגיש הכי מנותקת ושכרגע אפשר בלעדיי. יהיו צילומים בלעדיי, תהיינה כתבות בלעדיי, אני לגמרי יודעת לשחרר. אני שמחה שאני יודעת לעשות נפלא את הניתוק הזה, ואין יותר מרגיע מזה. רק נסיעות של 7־10 ימים לפחות, שמאפשרות לאדרנלין ולסטרס להשתחרר מהגוף, יעשו את העבודה".
4 צפייה בגלריה
"פעם חשבתי שאנשים שאומרים שהם מכורים לכושר הם הזויים, אבל היום אני מבינה אותם"
(צילום: אלון שפרנסקי, סגנון: ראובן כהן)
או לשחות כדי להתנתק
"צריך להבין, אני בן אדם שהולך למקלחת עם הטלפון ומחוברת כל הזמן - לעדכונים, לחדשות ולמיליון הודעות בווטסאפ. אבל לא כשאני שוחה. הדבר הכי מופלא בשחייה הוא הריחוק שלי מהטלפון, וזה נפלא בתוך כל אי השקט הזה שמאפיין אותי. מדובר ב־60 דקות של ניתוק מוחלט ושקט אמיתי".
אני בוכה כל יום כדי לשחרר
"אין יום שאני לא בוכה. ככה אני משתחררת רגשית. אני בוכה כשאני מתעצבנת, מתרגשת, נעלבת, אני סופר־רגישה והדמעות מגיעות מהר. אני מתאפקת המון שלא לבכות בשידור. אני מרחמת על אנשים שלא יודעים לבכות".
ולשמחתי בעלי מכיל את הפתיל הקצר שלי
"בעיניי, זוגיות זה עניין של שיתוף, הקשבה, סבלנות והכלה. אצלנו זה נדרש בעיקר מהצד של בעלי כי לי יש פתיל קצר. אסור לשכוח שאמנם יש עבודה וילדים וגם החיים עצמם, אבל ישנה הזוגיות וצריך לתת לה מקום. אנחנו כן מיישמים זאת ומשתדלים להעניק זמן אחד לשני, כולל חופשות רומנטיות, ארוחות במסעדות ודברים שמייצרים זמן איכות ביחד".
אני גרועה בטיפוח, אבל לומדת מהמאפרות שסביבי
"בענייני טיפוח אני איומה. אני נרדמת עם איפור. רק פעם בחיים עשיתי טיפול פנים אצל קוסמטיקאית. התיק שלי מפוצץ באיפור כי אני תמיד מתאפרת בשטח. אני עושה זאת בעצמי ומנסה לאמץ טיפים של המאפרות שסביבי. אגב, לא תראו אותי משתמשת בחיים בפילטר באינסטגרם. מה שכן - יש לי רופאת עור שמטפלת בי. יש לי קמט הבעה שאני לא אוהבת ואני עושה שם בוטוקס ולא פוסלת בהמשך חומצות וכאלה. כשאצטרך וארגיש שאני צריכה למתוח, למשוך, להרים - לא אחשוב פעמיים".
"אין יום שאני לא בוכה. ככה אני משתחררת רגשית. אני בוכה כשאני מתעצבנת, מתרגשת, נעלבת, אני סופר־רגישה והדמעות מגיעות מהר. אני מתאפקת המון שלא לבכות בשידור"
כג'ינג'ית אני נזהרת מאוד מהשמש
"אני שומרת היטב על העור, ובקיץ במיוחד מקפידה על כובע, משקפי שמש, קרם פנים, קרם הגנה לגוף. אני ג'ינג'ית ולא אתעלם מזה, ומכיוון שלאמא שלי הייתה בעבר מלנומה - אני לא נחשפת לשמש, ככל האפשר".
הפסקתי לתת לאוכל לנהל אותי (אוכלת ג'אנק יום אחד בשבוע)
"זה השינוי המשמעותי שעשיתי, ומשתדלת לדבר כמה שפחות על אוכל - כי זה עושה אותי רעבה. אבל הנה מגיע הקאץ' - ביום חמישי בערב, באופן קבוע, יש לי פרלמנט עם הילה אלרואי, כתבת הבריאות, ומיה איידן, כתבת הרווחה, ושם אני אוכלת הכל - פיצות, פסטות, המבורגר. בלי גבולות. ופל בלגי. הכל. כל השבוע אני מחכה לזה, כל השבוע".
טיפ קטן לניהול זמן: תשקיעו במה שחשוב
"מה שלוקח זמן ולא הכרחי - הוא אכן לא הכרחי. לדוגמה, היה גל תחלואה בכיתה של הבת שלי עם תורנות של עידוד לבידוד. אמהות רבות השקיעו והכינו עוגות עם נצנצים. אני קניתי בלארג'יות עוגה מקסימה והרגשתי הכי טוב עם עצמי. לא קרה כלום. אי אפשר לצפות מעצמנו לדברים בלתי אפשריים ועוד להאמין שלא יהיה לזה מחיר. חשוב לתעל את הזמן לדברים הנכונים. אם למשל, הבת שלי תגיד לי 'אני אוהבת רק את השניצלים שלך', לזה כן אקדיש את הזמן".
קפה, סודה וסלט: התפריט היומי שלה
בוקר: הבוקר שלי מתחיל בקפה. ועוד קפה ועוד קפה. כן, אני חיה על קפה. אני מתחילה את היום בכמה כוסות, ללא סוכר, עם חלב, וזה יכול להחזיק אותי עד הצהריים. לצערי, אני לא יודעת לשתות מים אלא רק באימונים. אני שותה הרבה סודה, שזה טוב לעומת ההתמכרות שהייתה לי לזירו.
צהריים: השתפרתי והיום אני כן משתדלת לעצור בדרך לעבודה ולהצטייד בארוחת צהריים מזינה שכוללת חלבון (עוף למשל) וסלט, ארוחה כמו שצריך. או שאעצור בבית קפה לסלט עם טונה וביצה, בלי תוספות ורטבים וקשקושים.
בין הארוחות: אני לא אוכלת כלום, ואני גם לא רעבה.
ערב: הפינוק שלי זה הסלט שבעלי אורן מכין בנוהל ומחכה לי בבית כשאני חוזרת מהאולפן. פעם היו לי עצירות יזומות עם צוות הצילום לפלאפל, שווארמה או פיתה עם משהו. אבל ברגע שעושים את הסוויץ' בראש - וזה לא קל - מוותרים. וזהו. התרגלתי שלא, וזה לא חסר לי.
בקיצור, נגה: עוד כמה דברים שלא ידעתם עליה
מה היית אם לא היית עיתונאית?
"שחקנית תיאטרון. וזה עוד יקרה. זה תמיד היה שם וזה עוד יבוא לידי ביטוי. התקבלתי לתיאטרון צה"ל אבל לא הלכתי לשם בסוף".
ספרי משהו שאנחנו לא יודעים עלייך.
"שאני מפחדת ממים מלוחים. אני לא אוהבת להיכנס לים מלוח ובטח שלא אצלול".
מה הרגל הצרכנות הכי מעצבן של הישראלים?
"שהם מקטרים בלי לעשות כלום. אם לא טוב לך - אל תקנה. יש תחליפים, יש עוד אופציות. מתלוננים ובכל זאת קונים".
מה הדבר הכי טוב בג'וב שלך?
"שכל יום אני מכירה עשרות אנשים חדשים. אני אוהבת אנשים, אוהבת ללמוד, אני לא יודעת את מי ומה אפגוש מחר, והיכן, וזה מופלא בעיניי".
האם יש יעד חלומי שעדיין לא ביקרת בו?
"ניו זילנד, אוסטרליה. אני אוהבת תרבויות, נופים, אני אוהבת להיכנס לסופר במדינה אחרת, להגיע לים במדינה אחרת, לבריכה, לראות חיות אחרות, אני אוהבת להרגיש משהו אחר".
מה היית לוקחת לאי בודד, ולמה?
"קרם הגנה וזהו. בטח שלא את הטלפון".
מה תעשי עם שעה נוספת ביום?
"את אותם הדברים בדיוק - עבודה, ילדים, זוגיות, שחייה. אשמח לעשות את כל אלה עם עוד שעה ביממה".
איפור: שרון חפצדי־ירון /// שיער: אורי עזאני /// ע. צלם: נופר שיימן /// ע. סגנון: דפנה נחום /// בגדים ונעליים: זארה /// תכשיטים: הלל תכשיטים
