המטופל הראשון נכנס לחדרי. רמי ג', בן 63, גרוש ואב לשניים, איש שיווק של מזון גולמי למטבחים מוסדיים. ברקע מחלת קרוהן עם עבר סוער והווה שקט בזכות טיפול ביולוגי ברמיקייד. הצלקות בבטנו מעידות על שתי כריתות מעי. לפני שנה אושפז בטיפול נמרץ בשל דלקת ריאות ושוק ספטי. הוא מגיע אלי ללא תור. בוכה ומשתעל לסירוגין. בחמשת הימים האחרונים הוא נבדק על ידי שני רופאים במרפאה, וכן על ידי צוות המוקד לרפואה דחופה. טיפול אנטיביוטי שקיבל במרפאה הוחלף בטיפול תוך ורידי והמשך עם טיפול אנטיביוטי חזק יותר. בבדיקה הגופנית אני לא מוצא עדות לדלקת ריאות. "הדבר היחיד שמטריד אותי", אני אומר לו, "זה שגבר קשוח ומנוסה כמוך מגיע אלי בוכה, בלי תור. מה קורה איתך?". "מה קורה איתי?", הוא מזדעק, "מה שקורה איתי זה שאחיין שלי חטוף בעזה, זה מה שקורה איתי".
אחריו מגיע יוסי ש', בן 58, פסיכולוג. הוא מתלונן על קוצר נשימה לילי בימים האחרונים. למעט השמנה, אין לו מחלות כרוניות או טיפול קבוע. ללא עישון או מחלת ריאות בעבר. בהאזנה אני שומע צפצוף עדין בנשיפה, כמו אצל חולי אסתמה. "היה לך אירוע כזה בעבר?", אני שואל. "כן", הוא עונה, "לפני כמה שנים, בתקופה של לחץ גדול. עכשיו הבן הצעיר שלי, לוחם בסיירת צנחנים, כבר חודשיים בעזה. אין לי אוויר".
הביקור הבא הוא ביקור טלפוני. מעבר לקו נמצאת יפה ש', בת 75, צלולה ועצמאית המתגוררת בביתה עם בעלה. כבר יומיים שהיא עם אף נוזל, שיעול וכאב גרון. ללא עליית חום. בדיקת הקורונה שעשתה יצאה חיובית. היא חוסנה ארבע פעמים ומוזמנת בשבוע הבא לחיסון החמישי. היא שואלת על משך הבידוד ועל אפשרות טיפול בפקסלוביד. אני מסביר לה שחבל שביצעה את הבדיקה, שרק מבלבלת אותנו. שמדובר במחלת חורף, שנשמעת קלה. שאין חובת בידוד, אך מומלץ לא להסתובב בחוץ כל עוד היא סימפטומטית, ושאם היא צריכה לצאת - שתעטה מסכה. לגבי הטיפול אני ממליץ לחכות עוד יום או יומיים ולראות איך המחלה מתפתחת. על החיסון עוד נדבר.
קורונה, מהומה משטרית ומלחמה קיומית
אני סוגר את הטלפון וחושב על ארבע השנים האחרונות, שכללו מגפת קורונה, מהומה משטרית ומלחמה קיומית. מה עובר עלינו?! כמה התעסקות בפחד, כמה התעסקות באמון. ואיך השתנתה צורת העבודה במרפאות. איך השתנתה התקשורת עם המטופלים. איך האירועים הגדולים פרצו לחדר הטיפולים ושינו את מערכת היחסים בתוכו. איך הרפואה מושפעת מהנעשה בעולם. איך הרפואה מושפעת ממסיבות העיתונאים של ראש הממשלה וההצהרות לתקשורת של משה בר סימן טוב בזמן הקורונה ושל דניאל הגרי עכשיו, בזמן מלחמה. זה לכאורה ברור, אבל אני לא זוכר שהכינו אותי לזה.
בארבע השנים האחרונות המצב החברתי נוכח ביותר אבחנות, מרשמים או הפניות שאני רושם
אני לא זוכר שלמדתי בבית הספר לרפואה על השפעת המצב הביטחוני או החברתי על הבריאות. אולי בשולי הדברים. בארבע השנים האחרונות המצב החברתי נוכח ביותר אבחנות, מרשמים או הפניות שאני רושם. ועכשיו, לנוכח שנת הלימודים שבפתח, אני מנסה לחשוב עד כמה רלוונטי עבורי מה שלימדו אותי בבית הספר לרפואה, בסוף המאה הקודמת.
כל כך הרבה שנים שיננתי הגדרות לאבחון מחלות ופרוטוקולים של הטיפול בהן. רשימות שלאחר כמה שנים השתנו, ולעתים אף התהפכו. מה שברור היום - עלול להיחשב כרשלנות בעתיד. אבל מה שנשאר חשוב לכל אורך השנים, ולצערי נתפס כהרבה פחות סקסי, זאת הגישה. ההתייחסות למטופל, למשפחתו ולחייו. איך אסביר לתלמידים שלי שההתנהלות של הרופא מול מטופליו חשובה יותר מאשר אבחנה מסובכת שאליה הגיע בקלות.
מהמעבדות למחוזות החברה והרוח
מדע הרפואה נחקר במעבדות אבל המעבר מרמת התיאוריה ליישום בפועל מושפע מתכולת המקרר, מתלוש המשכורת, מקיום הממ"ד וממספר גני השעשועים שיש או אין למטופלים שלי. בחירת האנטיביוטיקה שתרפא את דלקת הריאות של רמי ד' נקבעת על סמך מדדים קליניים, מעבדתיים ורנטגניים, אבל הצלחת הטיפול קשורה לביטחון האישי, הכלכלי והחברתי שלו.
כמו אירועי הקורונה, ההפיכה המשטרית והמלחמה, שפרצו לחדר הטיפולים שלי, תוכנית הלימודים בבית הספר לרפואה חייבת לצאת מהמעבדות למחוזות החברה והרוח. חשוב לזכור עד כמה הבריאות שלנו מושפעת מתהליכים חברתיים וכלכליים, ועד כמה חשוב שאנשי הרפואה יפתחו חשיבה ביקורתית לא רק על איכות המאמרים אותם הם קוראים, אלא גם על מצבים חברתיים המשפיעים על בריאותנו.
אאחל לכל העוסקים בלימודי הרפואה, תלמידים ומורים, שנת לימודים פורייה ושנצליח לראות את התמונה הרחבה והמורכבת של המקצוע.
