טריאתלון הוד השרון, ליגת ילדים, הייתה התחרות השלישית בסך הכול של אופיר חשין בת ה-11 בענף, אבל זו שבה היא עשתה קפיצה משמעותית בהישגים שלה. "ועדיין, הייתי ילדה בת 11 שלא ממש מבינה מהחיים שלה, ובסוף הטריאתלון עומדת עם כריך השוקולד ביד, כשאבא שלי ניגש ואומר לי: 'אם תתמידי בזה ותאהבי את זה, השמים הם הגבול עבורך'. אימצתי את זה בלי להבין יותר מדי. הוא היה הראשון שהאמין בי".
שבוע לאחר מכן, במהלך אימון רכיבת אופניים לקראת התחרות העולמית של "איש הברזל" באוסטריה, שבה הוא היה אמור לקחת חלק, נהרג אביה בתאונת "פגע וברח" בכביש 5, סמוך למחלף קסם, כשהוא בן 43 במותו. "אמא שלי נתנה לכל אחד מאיתנו אפשרות לשים משהו אחרון מאיתנו שיישאר עם אבא, ואני בחרתי לשים את המדליה שלי מהתחרות".
אביה של אופיר הוא שניאור חשין ז"ל, בן לשושלת שופטים שנקרא על שם סבו, שניאור זלמן חשין, מי שהיה שופט בית המשפט העליון מיום הקמתו, ואף ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון. בנו של שניאור זלמן חשין, מישאל חשין, כיהן לימים אף הוא כמשנה לנשיא העליון ונפטר לפני שש שנים. מאז התאונה הקטלנית עברו למעלה מ-11 שנים, אבל את ההספד קורע הלב שנשא חשין מעל קבר בנו, קשה לשכוח עד היום.
בבית נשארו אופיר עם אמה ושני אחיה הקטנים, שניהם ילידי 2003, בהפרש של 11 חודשים זה מזה ("קוראים לזה תאומים אירים", אומרת אופיר). "קיבלנו החלטה להמשיך לחיות חיים מלאים. אנחנו חולמים ומגשימים – ושום דבר לא יעצור אותנו". בית חשין נשאר ספורטיבי מאוד. גם אמה של אופיר מרתוניסטית ואף השתתפה לראשונה, בסוף השבוע האחרון, בתחרות חצי איש הברזל שנערכה בטבריה, "בתור מתנה ליום הולדת 50, שנדחתה קצת בעקבות הקורונה וביטול התחרות בפינלנד בשנה שעברה".
"ברור שהמוות של אבא שלי זה חלק ממי שאני וממה שאני היום, אבל חשוב לי להגיד שזה לא מנהל אותנו. אנחנו מאוד מועצמים וקיבלנו החלטה להמשיך לחיות"
"ברור שהמוות של אבא שלי זה חלק ממי שאני וממה שאני היום, אבל חשוב לי להגיד שזה לא מנהל אותנו. אנחנו מאוד מועצמים וקיבלנו החלטה להמשיך לחיות. יש הרבה עבודה על שיפור המצב בכבישים וגם אנחנו מאוד מנסים לפעול למען שינוי של המצב. עשינו קמפיין של 'שים לב לרוכב', להעלות את המודעות לכך שיש אנשים בשוליים. כל אובדן חיים כזה הוא גדול ונורא וזה לא מקבל מספיק מקום וזרקור. גם ההרתעה לא מספקת וגם המענה בכבישים - חסרות אופציות לרכיבה בטוחה יותר כמו שיש בחו"ל, עם כבישים ייעודיים ומסומנים לרוכבי אופניים. גם הרוכבים צריכים להיות מודעים לכך שהם במקום שמסוכן להם ולרכוב עם כל האמצעים למיגון, לשמור על החוקים. שכל אחד ייקח אחריות ושנהגים יבינו שמכונית היא כלי הרג לכל דבר".
לא היה קושי בבית לאפשר לך להמשיך באימונים שדורשים גם רכיבת כביש?
"לא זכור לי שהיה קושי – להפך – הייתי מאוד חדורת מטרה להמשיך, אבל תמיד בזכות עצמי, לא בתור צוואה שלו. זה בא ממני. אמא שלי מכבדת את הרצון והאהבה שלי לתחום. אני רוכבת על הכביש אבל מבינה את הבעייתיות והקושי. עם כמה שהאימונים חשובים, אני מכבדת את אמא ובחיים לא רוכבת ללא רכב ליווי או בשעות חשוכות".
"מעולם לא הרגשתי שאני מוותרת על משהו"
כמו סדר הענפים בטריאתלון (מתחילים בשחייה, עוברים לרכיבה ומסיימים בריצה) , גם ההתחלה של אופיר, בת 22 מתל אביב, הייתה במים. "כבר בגיל שלושה חודשים דחפו אותי לבריכה", היא צוחקת, "זו הייתה אהבה גדולה. התחלתי לשחות בגיל ארבע ובכיתה א' הצטרפתי לקבוצת שחייה בקאנטרי". לטריאתלון הגיעה בעקבות אביה, שהציע לה להצטרף לחוג. "כבר באימון הראשון ידעתי שזה המקום שלי, לא שזה היה קל".
ענף הטריאתלון מורכב משלושה ענפים שונים – שחייה, רכיבת אופניים וריצה, ומוכר כענף אולימפי מאז שנת 2000, כשהמקצה האולימפי כולל 750 מטר שחייה, 20 ק"מ רכיבה וחמישה ק"מ ריצה. השילוב הזה דורש התארגנות לא פשוטה במעבר מענף לענף. "את הבגדים לא מחליפים בכלל לאורך המרוץ. אני לובשת חליפה מותאמת שמתייבשת מהר. בסיום השחייה מגיעים לשטח ההחלפה, שם מחכים זוגות האופניים עם קסדה ונעליים המחוברות כבר לדוושות. לקראת סוף הרכיבה, חולצים את הנעליים תוך כדי ורצים יחפים עד לשטח ההחלפה הבא, שם מחליפים לנעלי ריצה".
"צריך להתמקצע בשלושה ענפים והעומס לא נגמר אף פעם - סביב 25 שעות אימון שבועיות ועד ארבעה אימונים ביום - תשישות גדולה מאוד"
הקושי העיקרי בטריאתלון, מסבירה אופיר, הוא שאתה לא עוסק רק בענף אחד. "צריך להתמקצע בשלושה ענפים והעומס לא נגמר אף פעם - סביב 25 שעות אימון שבועיות ועד ארבעה אימונים ביום - תשישות גדולה מאוד". יום כזה יכול לכלול אימון שחייה של שעה וחצי ומיד אחריו חדר כושר ובערב עוד אימון ריצה. "וכדי לדמות כמה שיותר את יום התחרות, צריך לעשות גם 'אימוני החלפות' הכוללים למשל סט אופניים וישר אחריו לצאת לריצה, כדי להרגיל את הגוף לכאב הספציפי. ריצה אחרי רכיבה על אופניים לא דומה לריצה רגילה".
אילו ויתורים נדרשת לעשות כדי לשמור על הקצב?
"בעיקר בפן החברתי. כשאת מגיעה לגיל ההתבגרות וכל החברים יוצאים בחמישי או שישי בערב, את מבינה שיש לך שתי אפשרויות – או לצאת ולקחת בחשבון שתהי פחות טובה באימון, או לוותר על היציאה. אבל מעולם לא הרגשתי שאני מוותרת, כי הרגשתי שכל מה שקיבלתי מהספורט היה הרבה יותר ממה שילד אחר מקבל. ערכים, חברים שבאמת הופכים למשפחה, מאמנים, הישגיות, התמודדות כמו לטוס לחו"ל לבד בגיל 16 למחנה אימונים של שבועיים, לארוז לבד, להתמודד עם סיטואציות לא קלות ומצבי לחץ.
יחד עם זאת, מדגישה אופיר, "אני גדלתי על ערך של חברים. תמיד היינו מוקפים בחברים, ולא רק בתקופות קשות, ואני החלטתי לעבוד בזה, ולא לוותר גם אם הייתי עייפה או שזה דרש ממני אקסטרה מאמץ, כי אני רואה בזה ערך עליון. אתה ספורטאי טוב יותר כשיש לך גם תחומי עניין אחרים עם אנשים מבחוץ, גם כדי שתוכל לשחרר את הראש והמחשבות מכל הלחץ והתחרותיות".
6 צפייה בגלריה
"אני זקוקה לאנשים שידחפו אותי". על הפודיום של מירוץ הרצליה, טריאתלון נתניה וטריאתלון כנרת
(צילום אלבום משפחתי)
גם בספורט אופיר לא מרגישה בודדה. למרות שענף הטריאתלון אינדיבידואלי, וביום התחרות כל אחד לעצמו, אופיר מספרת שזכתה לגדול בקבוצת TRIMORE, "שמעבר להישגיות, החדירה בכולנו ערכים של אחווה וקבוצתיות, ממש כמו משפחה. התמיכה והאימונים יחד מחזקים כל אחת ואחד ומרימים ברגעים הקשים. אני תמיד האמנתי שכדי להיות הכי טובה שאני יכולה, אני זקוקה לאנשים שידחפו אותי. ככה משתפרים ומרימים אחד את השני. טריאתלון הוא ענף שמקבל את כולם, זה היופי והכיף שבו. גם אחרי התחרות האישית - לעמוד, לצפות ולעודד את החברים, לראות איך אנשים עובדים קשה ומשקיעים, זו חגיגה ספורטיבית.
"אני מאמינה שצריך תמיד לזכור מאיפה באת ולמה התחלת, ולקחת את זה איתך לאורך כל הדרך - הכי בסיסי, הכי אמיתי. מעבר לאהבה הענקית לענף שלי אני גאה להיות חלק מענף בעל ערכים שאני מאמינה בהם ורואה בהם ערך עליון. טריאתלון הוא בין הענפים היחידים שמקדמים שוויון מגדרי בספורט. את שווה בין שווים. ספורטאיות בתחום מתחרות במרחקים שווים לגברים ואף מרוויחות בדיוק כמוהם. מובן שיש תמיד לאן לשאוף ולהשתפר, אבל אין כמו להיות חלק מענף שדוגל בהעצמה נשית לא רק בדיבורים אלא גם במעשים. הענף מעצים ומדהים. אנחנו ומחכות לראות את הדור הבא לוקח את הענפים למקומות גבוהים וחדשים או האישה הבאה שמחליטה לעשות את זה פשוט למען עצמה".
"אנשים לא מבינים איזו השפעה יש למחלה הזו"
בחצי השנה האחרונה, אופיר, שהיא גם סטודנטית שנה ב' לפילוסופיה יהודית ומגדר באוניברסיטת ת"א, מתמודדת גם עם החלמה מלונג קוביד, פוסט-קרונה. "חליתי בפברואר, למעשה אובחנתי כחיובית ביום שבו היה לי תור לחיסון. חוויתי מעין שפעת מינורית עם תסמינים קלים. ביליתי 11 יום בבידוד וחשבתי שזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי. היה לי שבוע החלמה קצת קשה אבל גרף ההחלמה שלי היה מדהים - אחרי חודש הגעתי לפיקים כמו לפני המחלה והרגשתי שהקורונה מאחוריי".
אבל חודשיים לאחר מכן התחילו התסמינים, כאלה שלא תמיד שמים לב אליהם, בוודאי כשאת ספורטאית ופעמים רבות עייפה, תשושה ועם כאבים גם ככה: "התחילו לי תסמינים של עייפות קשה מאוד, התכווצויות שרירים שלא ייחסתי להם חשיבות, עד שיום אחד הגעתי למצב שלא יכולתי לנשום. אנשים לא מבינים איזו השפעה יש למחלה הזו".
כשהרופאה של אופיר שמעה ממנה על התסמינים היא נבהלה מאוד והפנתה אותה למיון, "שם אבחנו דלקת בשריר הלב ואושפזתי לשבוע עד שמצבי התייצב". מאז התחילה אופיר בתהליך החלמה ארוך שכולל בדיקות אינסופיות, בעיות שצצות כל הזמן וטיפול תרופתי. "אני בתהליכים של חזרה לשגרה ומעריכה יותר את מה שהיה לי קודם, את הספורט. אני מבינה היום שמה שעומד בבסיס של כל האינטנסיביות הזו, של האימונים המפרכים, זו אהבה טהורה לספורט, פשוט ככה. בלי זה אי אפשר להצליח".
בינתיים היא עושה הכול בהדרגה, "כאילו שאני מתחילה להתאמן בפעם הראשונה. אני עושה הליכות, יוגה, משלבת ריצות קצרות ועובדת על דברים אחרים, כדי שכשאני אחזור - אהיה טובה יותר". החלום האולימפי לא נגנז, אבל אופיר נדרשה לעשות התאמות לקצב ההחלמה ולמצבה הנוכחי. "החלטתי להתנסות במרחקים ארוכים – שם המאמץ ארוך יותר אבל דורש פחות 'פיקים' מהלב".
אופיר נרשמה לתחרות חצי איש ברזל באוסטריה שתיערך בשנה הבאה. "בשנה שעברה ציינו עשר שנים לתאונה ולתחרות שאבא שלי התאמן אליה, והחלטתי להירשם ולהתחרות באותו מקום שאליו הוא לא הספיק להגיע. התחרויות נדחו בגלל הקורונה, ונכון לעכשיו אני רשומה ל-2022, בתקווה שאצליח להגיע לשם ולעשות את זה".
